מצחיק, אנחנו בגן ילדים על ארץ

 מצחיק, אנחנו בגן ילדים על ארץ

 

כשיושבים ברגעים האחרונים לפני הסוף הכי סופי שיש, יש זמן, המון זמן לשוטט ברחובות, סמטאות, שבילים ומשעולים, נקיקים צרים ותעלות מוצפות ריחות זרים.

יש גם זמן להביט במשגיח האלקטרוני ולהתבאס מכך, שלפני חמישה או שישה גלגולים זה היה יצור חי. או כך חשבנו. גדול כמונו, גוף כשל תולעת משי, אבל עם כנפיים. לא היו לו פנים אלא עיניים סביב הצד העליון של גופו, שהנחנו שזה הראש.

מצחיק אותנו, לרגע, שאנחנו אף פעם לא חושבים שזו משגיחה. בקבוצת הגלגול שלנו יש ארבע נשים ושלושה גברים, כדאי שאדייק, ארבע נקבות ושלושה זכרים, ואדייק יותר, ארבע בעלות רחמים או כאלו שיכולות להתרבות ושלושה בעלי מנגנון יצירת זרע.

אנחנו קבוצת גלגול.

אצל בני האדם על ארץ תמיד תמיד יתייחסו אלינו כאל 7 יחידות חיים. אנחנו כבר אחרי 8 גלגולים ועכשיו, כשאנחנו מביטים במשגיח האלקטרוני אנחנו מקווים, אולי הפעם נזכה לא להתגלגל שוב לארץ?

אם זה ממש מעניין אתכם, הפעם הראשונה שנפגשנו היתה אחרי שהגיע זמן הגלגול הראשון שלנו. אנחנו לא יודעות אם זה היה מתוכנן או מקרי, אבל נפגשנו כאן במקום הזה שאין לו גבולות ואין בו זמן. אנחנו רק עם מחשבה ואין לנו שום זיכרון או חוש אחר כדי להבין.

המחשבות נפגשו.

ואחרי שנפגשו חזרו אלינו כל חושינו וזיכרונות חדשים, אבל כל אחת וכל אחד היה במקום אחר, ובכלל לא זכרנו את שאר המחשבות שפגשנו.

בגלגול השלישי התחלנו לקלוט שזה לא מקרי שאנחנו נפגשים "כאן". גם התחלנו פתאום לראות. וראינו את, אין לי מספיק מלים לתאר לכם את התולעת המעופפת הזו עם כתר העיניים. היא התבוננה בנו, היא עזרה לנו להתלכד סביב עצמנו, להפוך לגוש מחשבות.

בגלגול החמישי כבר למדנו לשמור על מחשבותינו קצת נפרדות. וכך חלקנו ידע לזהות את שאר חלקנו עוד בטרם מתנו.

אני למשל כבר פעמיים צמח בית יפהפה, עם פרחים ורדרדים מפיצי ריח משכר בבית של סוחרת הודית עשירה מאוד. מאז שנולדה ועד שמתנו אי אפשר היה להפריד בינינו. הובאתי כמתנת לידה להוריה, והם בלי לדעת כלל, טיפחו אותי ולימדו את הקטנה לטפל בי ולטפח אותי. לקח לה זמן לזהות שאני חלק ממנה, שנמות יחד וניפגש מחדש שם ואולי כאן על ארץ בצורה חדשה.

בגלגול השישי כשפגשתי את הצמח היפה ומצאתי את שאר חמשת חלקיי קיוויתי לגלגול אחר. כזה שאולי יהפוך אותנו לחלקים מגוף שלם, אחד. מחשבותינו היו ברורות וחזקות. המשגיחה עם העיניים נעה בינינו בעצבנות רבה. צחקנו במחשבות שלנו. ראינו אותה כל השביעייה וידענו שהגלגול הבא יהיה אחר לגמרי.

חטפתי מכות קשות על הגב שלי. לפניי היתה דרך ארוכה, לא סלולה. האוויר היה חם, הייתי צמאה ובבטני נשאתי את הסייח שלי. העגלון האכזר היה חלק מאיתנו אבל המחשבות שלי לא נגעו בו. בבטני היה חלק נוסף שחיכה לצאת לעולם.

צהלתי מייסורים והמשכתי בדרך הקשה.

אני זוכרת התקפה עלינו. ארבעה רוכבים ורוכבות דהרו אלינו, שחטו את העגלון ואותי וגם הם מתו פתאום. כשנפגשנו שם כעסתי על החלק שהתעלל בי. הסייח שהיה בבטני כעס שלא נולד, וכמעט השביעייה התפרקה. זה היה כנראה התפקיד של התולעת המעופפת עם כתר העיניים, כי הפכנו לשלם ללא חלקים בכלל.

לא יודעת כמה גלגולים עוד עברנו עד שפגשנו את המשגיחה האלקטרונית שמחליפה את המלאך היפה עם כתר העיניים וכנפי האור שלו. החלקים שלי ואני שמחים על כל מפגש שיש לנו. שם בארץ שוב איננו נפגשים כמו בפעם האחרונה שהרגנו זה את זה. התגעגעתי למחשבות-האחיות, לחלקים שרואים את המשגיח כמו תולעת האוכלת את גופות המתים.

הלוואי וזו תהא הפעם האחרונה שנשב יחד בלא מקום בלא זמן.

עד אז יש לנו "זמן" לברר לאן נעלם המלאך היפה?

מי בנה את המשיחה האלקטרונית?

איך הפכנו לגוש מחשבה אחד?

מצחיק, הפעם שבעתנו בגן ילדים על ארץ.

 

 

הנבואה

 הנבואה

בלוח הנבואות שנלמדו בעל פה במכון לנבואה היתה נבואה אחת, שתמיד הקפידו להרחיק תלמידים צעירים ממנה.

זו לא היתה נבואה מסוכנת, חריגה, מפחידה, יש אפילו מומחי נבואה שטוענים שהיא ילדותית, מטופשת ולא ברור איך הפכה לטקסט שיש למנוע מילדים או נערים ונערות צעירים.

הנבואה עצמה נכתבה באותיות ובשפה שנעלמה לפני עידנים מהעולם של בני האדם. ההיסטוריונים המומחים, אלה שעסוקים בפרשנות אירועים עכשוויים לפי הנבואות טוענים בתוקף שהיא הגיעה לעולם שלהם עם החללית הראשונה שהנחיתה בני אדם עליו.

בשפה שלנו, מקורבת ככל שאפשר לשפת המקור זהו שיר:

כל הקורא אותי

ידע שבעתיד

יבוא הילד ההוא

ובידו תהא ההצלה

שלנו.

נאור בן שושלת נביאים זוטרה, יחסית, לא האמין כשפסיל, המדריך, הזמין אותו לקרוא את הנבואה הזו. כמו עמיתיו ועמיתותיו במכון להכשרת נביאים הוא ידע שישנה נבואה אחת, מסוכנת שאסור לאף חניך או חניכה צעירה לקרוא.

"אני מפחד" אמר נאור. "אני יודע שאסור לקרוא נבואה זו למתלמדים כמוני. למה אתה מזמן אותי לקרוא אותה? אתה רוצה משהו ממני?"

פסיל צחק מעומק לבו. צחוק בריטוני, גברי, חזק. "אתה לא מעניין אותי, נאור." והוסיף בקריצה חדה "בטח אני רוצה ממך משהו. הגיע הזמן להתחיל בהפעלת הנבואה.

יש משהו מוזר מאוד בדרך בה האנשים האלה התייחסו לנבואות. נבואות הן תוכניות לעתיד. הן מופיעות באורח פלא אצל נביאים, לפעמים נביאות, והן נרשמות. יש נביאן תורן שתפקידו לזהות את כל הסימנים שהגיע הזמן להגשמת נבואה כלשהי.

פסיל לא היה נבואן. לא היתה לו היכולת לזהות סימנים מאף סוג.

פסיל היה המוציא לפועל. מי שהפעיל את העולם כדי שנבואה תתקיים.

נאור, ללא פחד שאל: "מי הנבואן ששולח אותך לעשות זאת? להפעיל את הנבואה הכי מסוכנת שישנה? .

ואז בהבלח לא ברור של תודעה נבואית, פיו פלט: "הגיע זמן נדודים. הגיע זמן חזרה לאמא אדמה."

פסיל נרתע לאחור. פניו החווירו והסמיקו. אצבעותיו נכרכו זו בזו בעוצמה. במאמץ רב הוא החזיר לעצמו את סבר הפנים הרגוע, המלומד, זה שיודע מה לפניו. הוא הבין לפתע את החלום המטורף שחלם, החלום ששלחו אל נאור.

בחלומו הוא ראה חללית ענק אוספת המוני בני אדם לתוכה. ואז ראה אותה נוחתת על פלנטה שלדעתו היתה "אמא אדמה", אליה השתוקקו בני הכוכב להגיע מאז שרתה עליהם הנבואה.

נבואת השיר הופיעה מולו ברורה וחזקה מתמיד, ולידה פניו של נאור.

חובה על מתנבאים, נביאים, נבואנים, חולמי חלומות לדווח כל פרט ולו קטן למועצת בני האדם. מתנת הנבואה הגיעה אליהם כאלף שנים לאחר שהגיעו לפלנטה הזו מטרה. לאחר שהחללית, האמא השנייה התרסקה על פני הפלנטה, והניצולים במאמץ רב הצליחו לשרוד, ואפילו להתחזק.

כמה שנים הם על הפלנטה לה קראו אמא שלישית", חלקם קראו לה: "אמא מאמצת". לקח להם עוד אלפי שנים ללמוד את כל הסודות בחללית המרוסקת, שהפכה למקדש ההתנבאות שלהם. הם למדו על ארץ-טרה, הם למדו לקרוא את השפות השונות שהופיעו בספריות.

נבואת השיר היתה הראשונה שהופיעה. שר אותה ארזע הראשון. הראשון שהתנבא, הראשון שהקים את מועצת התקווה, והראשון שאסר על צעירים לקרוא אותה.

נאור נזכר לפתע שאתמול עברה ידיעה שהחללית מתוקנת. שאפשר לטוס אתה, שאפשר לחזור אתה לטרה.

חרדה עמוקה לפתה את לבו.

לא, לא אני המנהיג, הילד שיכנס לחללית הזו ואקח את בני עמי לארץ. נדמה שפסיל קרא היטב את מחשבותיו. הוא צחק בקול: לא נאור. לא אתה. אתה צריך לקרוא את הנבואה, אתה צריך לזהות את הילד שיעשה זאת.

בלית ברירה נגרר נאור אחרי פסיל אל ההיכל בו התקבצה כל מועצת העם. חלומו של פסיל היה חלום משותף. אל נאור הצטרפו עוד חמישה מבני מחזורו, ושני ילדים ממש צעירים, שכבר התגלה בהם הכישרון לחזות את העתיד בצורה מתוכננת.

בצעקה גדולה התעורר נאור.

הוא קפץ ממיטתו, הסתכל בעצמו. הסתכל סביבו.

שום דבר לא השתנה.

כשיצא מחדרו ללכת לשיעוריו הראשונים ראה לפתע את חברי המועצה מגיעים להיכל הנבואה.

פניו החווירו.

הסיפור על נרגל

 הסיפור על נֵרְגַל

 

ההיסטוריה תמיד תספר על נֵרְגַל. נֵרְגַל חסר המנוחה, נֵרְגַל הנודד, נֵרְגַל המורד. כמה שמות הדביקו לו. בכל מקום ביקום שיש בו חיים מצאו לו שם אחר. אבל הוא נולד נֵרְגַל וכך הוא רוצה למות.

למות?

"הוא לא יכול למות!" נֵרְגַל. "מי הוא בכלל שיחליט שהוא רוצה למות?!" שאגה רוח בין הכוכבים. הרוח שנוצרה לפני עידני עידנים, בטרם אפילו היתה אנרגיה. רוח כלכך קדמונית, ואין בה מוות.

גם היא רוצה למות, להיעלם האומללה.

אבל המוות ניתן במשורה לרוחות כאלה ולצאצאיהן, כמו נֵרְגַל.

נֵרְגַל אינו רוח כזו.

"מי הוא שיחליט למות?!" שאגה הרוח ההיא באוזני היקום הריק, השחור והבודד. ממני הוא בא ואליי הוא יחזור בסוף העידנים כולם.

נֵרְגַל הנביאות יללו גורלו בצרחות קורעות לב ואוזניים. טיפות דם נזלו על מזבחות נוטפי שומן חיות מתות. נֵרְגַל שאגו מלכים וקיסרים בכל רחבי היקום. נֵרְגַל סתם את אוזניו, עצר נשימתו וחיכה, חיכה לאות אחד מיוחד.

**

עולה הרגל האחרון אל מקדש המוות על פלנטה צהובה ויבשה אף הוא חיכה לאות. מקדש המוות הזה הוא הראשון שהקימו לנֵרְגַל. מי הקים אותו?

צורתו כצורת קונכייה ספיראלית. ענק בגודלו. קול לו ישמע בו יהדהד עד אין סוף. והוא קרא פעם אחת: נֵרְגַל

סופת צלילים הטיחה אותו על הקרקע. גל, גל, גל והקול גבר וגבר. הוא טמן ראשו בין ידיו בכאב. ניסה לדחוס אצבעות לתוך אוזניו כדי לאטום אותן לצלילים המהדהדים והכואבים.

ודממה באחת.

הרים ראשו וראה דמות קטנה מולו. קטנה ממש. ההלם היה עז. תמיד שיווה בעיני רוחו את נֵרְגַל כענק קדמון ונועז. מולו עמדה דמות, אולי 60 סנטימטר גובהה. מכוסה בבד עבה וכהה כמו נוודי המדבר. פניה העדינים היו מופנים כלפיו, וזוג עיניים סגולות הביטו בו בעוצמה עזה. אלה לא עיני אדם חשב. אלה עיני שד.

הבהלה וההבנה הכו בו באחת.

נפל על פניו מול הדמות. שלח את ידיו לפניו כשכפות ידיו כלי מטה.

"סלח לי אדון נֵרְגַל".

איי איש טיפש, איי איש טיפש.

"מי מחפש את המוות?"

"אני מחפש את החיים!"

ואותם קיבלת לעד.

**

מת נֵרְגַל ונולד נֵרְגַל.

 

ניצחנו את המוות?

 הגבול האחרון

 

ישבה שלישיית החוקרים בחדר הישיבות הייעודי שלה. שאלת המחקר היתה: מוות.

חדר הישיבות הזה נמצא באישור נטול כוח כבידה, נטול זמן, נטול ממדים. קשה להסביר לבעלי מוח ביולוגי בעל אורך חיים קצוב מושגים של "לא זמן, לא חלל, לא כבידה"

איך נראה החדר הזה.

נגיד שבשביל מדען מן המאה ה- 21 הוא יצטייר כמעבדה בתחום הפיזיקה, אולי אפילו מעבדה אי שם סביב מאיץ החלקיקים ב- "צרן". הרבה מסכי מחשב, כבלי חשמל. סביבה לבנה ומעוקרת לגמרי. כניסה רק בלבוש מתאים ואחרי תהליך עיקור.

נגיד שמדען מהמאה ה- 23 יראה אולי מעבדה קרובה יותר ברוחה למעבדה של השלישייה. אין בה דבר אחד ממשי. הכל וירטואלי, הולוגרפי ולאחר המצאת מסכי מגע וירטואליים אז גם אין חפץ אחד מחומר ממשי במעבדה, למעט קירות, ברח המסורת – לבנים לגמרי.

בתקופה בה השלישייה נמצאת היכן שהיא יתכן שאפילו לא היו קירות. יתכן שהמעבדה או החדר הוא מפגש טלפתי-תודעתי של השלישייה. הם מייצרים את "החדר" ושם הם נפגשים.

החדש בפגישה הזו דרף קיומה. כבר במאה ה- 21 בני אדם נפגשו בחללים וירטואליים באמצעות אווטארים לבחירתם. ההבדל התהומי הוא, שהשלישייה לא משתמשת באף אביזר חומרי או דיגיטלי. אפילו יתכן שהם נמצאים במקומות רחוקים מאות אם לא יותר שנות אור זה מזה.

**

כל הבעיות הביולוגיות של המין האנושי זה מכבר נפתרו. אין מחלות יותר, חיים בטווחי מאות שנים, מלחמות כבר אין, מגפות, כאבים כלום. אדם נולד ובטוחים לי חיים ארוכים מאוד באיזו דרך ובאיזו צורה שירצה.

רק בעיה אחת נותרה על המדוכה.

מוות.

צריך להבין, טען אחד מהשלישייה, שאין דמיון בין חיים בגוף שאימך ילדה אותך לבין העתקת עצמך לגוף אחר או שיבוט שלך.

"בטח" ענתה אחת מהשלישייה "אני יודעת מה זה ללדת, לגדל ילדים. אני אוהבת את הגוף שלי. הגוף שלי הוא אני"

השלישים אומרים.ות, זה לא הגוף זה המוח, המוח מת. אין לו תוחלת אינסופית. כל התרופות השונות, האמצעים הביו-טכנולוגיים, אפילו ניסינו עזרה מיצורים אחרים שפגשנו בחלל. מות המוח, הוא מוות סופי.

"כן" בדיוק אמרה אחת מהשלישייה "זה לא רק הגוף. זה גם המעבר למוח אחר. מוח שאין אתו הכרות אינטימית של מאות שנים. מוח שלא מכיר את הריח שלנו, לא מכיר את הבעיות שלנו, מוח שאין לו ההיסטוריה שלנו."

השלישים התפרצו: "עד היום לא מצאו מוח רבגוני ומורכב כשלי, אליו אוכל לעבור, כשאמות. אנחנו חושבים, בכלל, שהמוח הייחודי שלנו מאפשר לנו את הפגישה הזו" ימות המוח, לא ניפגש יותר."

אחד מהשלישייה שאל בבהלה: "כמה זמן עוד נותר לנו עד מות המוח שלך?"

אחת מהשלישייה: "מה?? אתם.ן גוססות.ים?"

השלישים עונים: "אנחנו בני כ-700 שנים. אנחנו אחרי הארכות חיים רבות, אחרי כל הטיפולים המוכרים. המוח שלנו אומר לנו מפורשות: "סוף הדרך מתקרב במהירות".

**

מלאך המוות עומד מהצד וצוחק צחוק גרוני, לא מרושע אלא עצוב מאוד. הוא יודע שהשלישייה תמות, גם אם הם יעברו לגופות אחרים.

מות המוח הוא המוות האחרון, הגבול האחרון.

 

 

 

מחלת הנעורים

 צעיר לנצח

 

ישנם בעולם אנשים שהנעורים בם נצחיים לגמרי. אלה א.נשים שלעולם גופם לא מתבגר, נשאר צעיר, סקסי ומושך.

נהוראי הוא אחד מהאנשים האלה.

יש לו שם גם ייחודי. המומחים במכון למחלת הנעורים חושבים שהשם אינו השם אתו נולד, אלא שם שקיבל במכון המחקר.

הא?!

רגע, קוראים יקרים, אתם באמת, באמת חושבים שישו היה אירוע חד פעמי? איזה מצחיקים אתם.

ואם אתם לא מאמינים, אז אתם מוזמנים לפלנטה זו וזו לפגוש את ישו, בשר ודם, צעיר לנצח יושב וסביבו מעגל של 12 גברים שמקשיבים לו בריכוז על אנושי.

אם כבר טרחתם והגעתם לפלנטה הייחודית הזו, שכולה מוקדשת למחקר מחלת הנעורים, תבדקו טוב טוב שקיבלתם חיסון נגדה, כי אין אפשרות להימנע ממנה, כשאתם נושמים את האטמוספירה של הפלנטה.

המומחים חושבים שזה נגיף שיצרו יצורים חיים לפני עידנים, כשהגלקסיה שלנו עוד היתה צעירה, וכן, די שובבה. הם שיחקו שם, בתוך הגלקסיה, משחקים באנרגיות, וכנראה בכוונה או בטעות גם יצרו את הנגיף הזה.

אבל מה זה קשור בכלל לנהוראי?

נהוראי הוא יליד טרה מובהק. צאצא למשפחות בני האדם שחייהם, גם לאחר מאמץ מדעי נרחב לא עובר את החמש שנים, וגם אורך חיים זה דורש השקעות כספיות ומשאבי אנרגיה אדירים, שרק מעטים שבמעטים מסוגלים לעמוד בהם. בעצם, רק אחד.

האחד הזה לא היה נהוראי, גם לא מאבותיו הגנטיים של הנוראי, ובכלל כשהגיע לגיל 400 המוח שלו "התקלקל", וגדוד של רופאים מומחים ניסה למצוא דרכים לשקם מוח זה, כולל שימוש נלוז בננו-בוט'ס ובנגיפים מהונדסים שצלחו את מחסום דם־מוח בדרך למוח.

לצערם ולצערו של ההוא, כל הטריקים לא עבדו.

אבל נהוראי

בלי מאמץ בכלל המשיך בחייו, בלי לשים ממש לב הוא עבר את גיל מאה, אח"כ עוד שתי מאות. מומחי מחלת הנעורים מציינים, שהחולים בה לא מסוגלים בכלל לזהות את המחלה. הם לא מתייחסים להיעדר שינויים פיזיולוגיים בגופם כמשהו חריג.

כשהגיע לגיל חריג במיוחד, הוא משך את עיני החוקרים. הוא לא היה היחיד. היו אתו יחד במכון המחקר כעשרה גברים ונשים מ-טרה. כולם כבר חיו על הפלנטה ההיא, שגם שמרה על ישו ושנים עשר שליחיו, כולל יהודה הבוגד.

כשנהוראי היה בן 100 בערך הוא פגש את הורית. הוא לא ידע שהורית היא חוקרת רפואית התנדבה להרות מזרעו.

הוא כן ידע ממנה שלעולם לא יהיו לו ילדים. עקר כמדבר צייה. בטח גופו פעל היטב בשעת מגע מיני, צעיר לנצח, אבל עקרות שלו היתה כשל הפרד. עקרונית.

אז נעשה ניסיון לשבט אותו, או לפחות לזווג את הדנ"א שלו עם דנ"א של אשה טרנית. כל הניסיונות נכשלו, על אף הצלחות מוכחות ומבוססות של שיבוט גדולי העולם. הקיסר הגלקטי האנושי הוא שיבוט מספר 100 בערך מהאיש הראשון שהפך לקיסר.

אתם יודעים, כותבים מומחי מחלת הנעורים בדו"ח מיוחד ל- אף אחד לא יודע למי הם מדווחים, גם אני לא: שהבעיה המרכזית אצל חולי מחלת הנעורים היא קפיאה בזמן של המוח, עד הפיכתו למעין מוצק, מכשיר שמפעיל את הגוף, שומר עליו, אבל חסר "רוח חיים".

כשיורדים מרכב התובלה  של החללית לפלנטה הרמקולים חוזרים באלפי שפות ללא הרף על האזהרה:

התחסנת?

היזהרו!

אהה, ובעניין ישו – אם תעמדו ליד החבורה במשך 30 דקות, בינינו אפילו פחות, תגלו שהוא צעיר לנצח, אבל חסר חיים.

 סוד דמעות המלאך רפאל

רפאל הוא מלאך הריפוי בכל מקום אליו הוא מגיע מחלות נעלמות, כאבי לב ונפש שוככים. אבל, הוא רק מלאך אחד, והעולם ענק כלכך, אז הוא מרבה לבכות רפאל.

**

אני רוצה לספר על דמעות רפאל.

דמעות רפאל אינן דמעות בני אדם, או של יצורים חיים אחרים. גם לא הדמעות של בני העולם האחר, השדים, הפיות, רוחות, עצי קסם או הרים שמסתובבים להם ומחפשים מקום קבוע להיעצר בו לעד, עד שיישחקו וייעלמו.

רגע, רגע..

כדאי לנו להכיר קצת את רפאל. כיצד זכה בשמו, כיצד זכה במעמד כזה גבוה, שגם הוא, שלא נזכיר את שמו, מזמן אותו אליו כשהוא מרגיש רע. בוודאי, גם אבי כל האבות, בורא כל הבוראים וכל הבריאות, גם לו יש כאבים, גם לו יש מצוקות נפשיות. למשל באותה פעם, כשבניגוד לרצונו עולם קסום על כל כוכביו, החיים שבו ומבנהו התפוצצו. ללא סיבה. גופו כאב. הוא הבין שיש בו מחלה קשה, ושרפאל חייב לרפא אותו.

לא יודעים היכן ומתי רפאל נוצר.

לפי אגדות ישנות מאוד, שמי יודע כמה מחזורי חיים הן עברו, רפאל נוצר במקרה. ה-הוא שאין להזכיר שמו התאמץ מאוד והזיע. זיעתו נטפה לה וכמה טיפות נפלו על חומר קדמון. [בשפה שלנו קוראים לחומר הקדמון, רשימו] הרשימו הוא הבריאה הראשונה של אבי כל הבוראים והבריאות.

הרשימו החל לתסוס ולהעלות בועות צבעוניות, שאט אט הפכו לתכולות ואח"כ לצבע כמו לבן. האגדות מספרות שההוא כלכך התפעל מהצבעים האלו, שבלי לחשוב השיב עליהן רוח, ומתוך הסחרור הזה הופיעה דמות דקה, ארוכה, עדינה בעלת עיניים עצובות וכחולות ועור לבן. שיערה היה לבן לגמרי.

הוא אהב אותו אהבת נפש. אבל כשקם לרפאל יריב אימתני, אחד מיצורי הזוועה שאחד הבוראים שההוא ברא יצר, הוא לא ניסה לעזור לרפאל.

המפלצת תפסה את רפאל עת רקד על פני קרני אור מקדמת דנא.

רפאל לא היה מוכן

רפאל נדם, השתתק

האגדה הכי עתיקה אומרת שהפך לאבן לבנה, קשה מכל דבר אחר.

עידנים עברו על רפאל עת המפלצת השתמשה בו לכיבוש עולמות, כי היה ברפאל כוח של ההוא הבורא את כל הבוראים. רפאל גרם למותם האכזר של מי יודע כמה נשמות, חיים, כוכבים ופלנטות.

רפאל גרם למות המוזיקה או להיעלמות האור במקומות אחרים.

הכאבים, הצרחות, הזוועות האיומות הצטברו בתוך האבן הלבנה הזו, בתוך דמותו המתה והקפואה של רפאל.

האם תוכניתו של ההוא יצאה לפועל?

מה אנחנו מבינים בכלל?!

בלי כל סיבה, יום אחד האבן הלבנה התרסקה, בבת אחת. ללא רעש, מראות, צבעים. כלום. הופיעו עליה סדקי אורך ואחר כך סדקי רוחב. רפאל נעמד. צעיר מאוד. לבן, דק, עדין, עיניים תכולות, אבל הדמעות שירדו מעיניו שרפו את ממלכת המפלצת. המפלצת ניסה להילחם ברפאל, אך כל מה ששלח אליו נאכל עד תום בדמעות רפאל.

**

מאז, יודעים כולם.

רפאל מרפא וגם מחטא את הרשע מהעולם של ההוא אבי כל האבות, בורא  כל הבוראים וכל הבריאות.

 

הצייר - פרדי ה- AI

איך לא מתים

 איך לא מתים

 

אני נמצא רחוק בעתיד. כבר הפסקתי לספור את שנות חיי, לשם מה?

אחת הבעיות המרכזיות בחיים כמו שלי היא תחזוקת המוח. איך מתחזקים איבר רגיש כלכך, שתוכנת להפסיק לפעול/למות?

**

מכון מוחיות לחקר דגנרציה של המוח הוא המקום הראשון שתרצו להגיע אליו. ד"ר יהוא הכנעני, גאון מהסהר הפורה, שאין לי מושג בן כמה הוא קיבל את פניי, אי אז.

"אתה רוצה לחיות בלי סוף?"

"כן. זה החלום המרכזי שמניע אותי כל חיי. אני שונא את המוות. כשהייתי מורדם פ]עם לצורך בדיקה פולשנית הידיעה שעבר זמן שאין לי מושג לגביו גרמה לי לעצבנות יתר."

יהוא, כך תקרא לי, הוא אמר לי בשיחה הראשונה צחק בעדינות. פניו העדינים והיפים מאוד הזכירו את תות אנח אמון המצרי הצעיר יפה התואר, עד כי לרגע חשדתי שזה הוא ממש. אז נמשכתי אליו, מה אכפת לכם. נתתי לו את כולי, והוא עשה בי כבשלו.

במשך שנתיים היה על ראשי כובע מתכת[?] דק מאוד, ממנו יצאו החוצה עשרות מתגים, קצות חיבורי יו.אס.בי. אכלתי בעיקר מוצרים עתירי חלבון, סוכרים והתעמלתי פעמיים ביום.

פעם בשבוע היה יום הזיכרונות.

אין לי מושג, אפילו עכשיו, שנים רבות אחרי, איך הוא הצליח לשקף לי את זיכרונותיי מאז שאבי הפרה את ביצית אמי. תסמכו עליי, זה לא משהו שרוצים לזכור.

"אנחנו צריכים לפנות מקום במוח. יש הרבה זבל בתאים. חייבים להצעיר אותו" וכך, במשך שנתיים מדי שבוע נוקה המוח מה"זבל" שיש בו. מה נוקה ומה נשאר כפוף להחלטת בעל המוח.

כך בחרתי להשאיר את זיכרון הסקס הראשון שלי. את זכרון לידת בתי הבכורה ואת זכרון המאהב הראשון שלי שנטש אותי באכזריות. למה?

"תראה, יהוא, הזיכרונות שלי הם "אני". אז אני בוחר להשאיר את המכוננים, לדעתי".

נכון, שנתיים הייתי בן זוגו של הגבר היפה והמופלא הזה.

הוא העניק שנים רבות מאוד של מוח פעיל, גמיש, ששלט על גוף צעיר וגמיש לא פחות.

 

מכון החלפת גוף

השלב הבא הוא כשהמוח המתוחזק ע"י יהוא מפסיק להיות שמיש. אהה, יהוא ואני נפרדנו אחרי שסיימתי את תהליכי תחזוק המוח לעתיד. "אני נשאר כאן. אתה תלך. אל תבכה, יהיה לי בן זוג חדש.

אל המכון המיוחד הזה הגעתי לאחר שהבנתי שאני מתחיל לאבד "את זה".  הגוף הצעיר כבר לא פעל עפ"י הרצונות שלי. עברתי כמה וכמה אירועים שלא ממש קרו. למשל, פגשתי קוסם, שהפליא בעזרת מלות-עוצמה לשנות את המציאות. זה לא ממש עומד בקו ישר עם הניסיון וההיגיון שלי.

בפגישה הראשונה עם ד"ר ענת מאריכת-חיים היא הסבירה לי היטב היטב מהו התהליך, כמה זמן הוא לוקח ומהן הסכנות.

אתה לא יצרתי קשרים רומנטיים, אני בכלל לא בטוח שהיתה אנוש אמיתי. אבל חייתי במכון כחמש עשרה שנים תמימות, עד שהשיבוט שלי הגיע לגיל מתאים. איך הם יוצרים את השיבוט המושלם?

אני יודע שהוא נוצר ברחמים מלאכותיים.

איזה תאים, למעט הדנ"א שלי שותפים? קטונתי, אבל קראתי בזמן שהותי שם, שיש להם ביציות של הומוספיינס, והם מוציאים מהן את הדנ"א שלהן ומשתילים רק את הדנ"א שלי

כשנפגשנו לראשונה השיבוט ואני נדהמתי מהדמיון העז אליי.

הוא חייך במבוכה. הוא ידע היטב שחייו מפסיקים להיות שלו והופכים לשלי.

לידה מחדש

זה הטרנד הכי הכי חדש.

איך זה קורה?

הגעתי למוסד הלידה מחדש אחרי עוד כמה שנות חיים שלא הצלחתי לספור. השיבוט, הגוף החדש שלי, התחיל לפקשש וגם להזדקן. זה הכי הפחיד אותי. אני להזדקן? אני למות? אינני כאחד ההומוספיינסים הרגילים. האם אני אנוש?

השאלה הזו כבר שנים איננה מעסיקה אותי. חיי נמצאים במקום בו לאנוש רגיל אין דריסת רגל. אלה חיים בעתיד, תמיד העתיד. אני נקרא ע"י בני אנוש: אל, אם כי בחיים שלהם הם לא ראו אותי.

הם גם לא שמעו על יהוא או ד"ר ענת מאריכת-חיים. אלה בני אדם שנמצאים בעתיד, חייהם בעתיד קובעים את החיים בהווה של ההומוספיינס. שמעתי שהם הבינו את עקרון תחזוקת המוח סוף סוף, אבל אין להם מושג עדיין איך להאריך את חיי הגוף ולשמור עליו.

המקום נראה שמיימי לגמרי, כמו ציורי תינוקות מפזזים בחלל על עננים עם מלאכים שמנמנים לידם. פגש אותי או אולי פגשה אותי, אין לי מושג קלוש זוהר. זה השם. הוא/היא הסבירו לי שהתהליך מסוכן מאוד., אבל יש להם 95% אחוזי הצלחה מוכחים.

הלידה מחדש מבוססת על מחלה מוזרה של האנושיים, הם חוזרים לאחור, ומתים כשהם הופכים לזרע/לביצית. המחלה הזו נחקרה לעומק, והדרך לדאוג לכך היא לתפוס את הרגע בטרם יש היפרדות של הזיווג בין הזרע לביצית.

זה לא קשה היא/הוא אמרו.

הודבקתי במחלה, נשארתי שם כעשרים שנים, הגיל של השיבוט, למרות חייו הארוכים מאוד. כשחזרתי לגיל חודש הוכנסתי לאינקובטור, כך סיפרו לי, וברגע הנכון הועברתי לרחם מלאכותית.

**

אני מפחד מהמוות פחד נורא ואיום.

זכרונות ההרדמות שלי לצורכי ניתוח קשים מאוד ועיצבו את סירובי למות.

גם חיים בעתיד הם דרך לא למות.

 

 

חתול שחור

 אני חושב תמיד על המוות. מנסה לצייר אותו בעיני רוחי, ואז אחרי שציירתי אותו היטב אני יוצא להגשימו.

אני חי על ירח של פלנטה קטנה, יחד עם עוד כאלף תושבים. יש לנו תפקיד אחד בלבד, להביא את המוות לזקוקים לו, ולא חסרים הזקוקים לו.

 **

אבל לא אני אקדים את המאוחר.

ברגע בו נהריתי, נוגעתי במחלה נדירה במיוחד. אז עוד לא ידעתי מהי המחלה. כן כבר ידעו תושבי הפלנטה בה חיו הוריי על כך שמשום-מה חלים שינויים גנטיים ממשיים אצל צאצאי האנושיים שהגיעו לירח הזה לפני כמעט אלף שנים.

השינויים היו מזעריים בהתחלה, כך שלא ממש התרגשו מהם. היה הרבה יותר חשוב שהפלנטה רחוקה שלושים שנות אור מטרה. רחוק משלטון הכנופיות הדת השונות, שגם חילקו את היקום המוכר לאנושיים בינן, וניהלו מלחמות בלתי פוסקות להשתלט זו על אזורי חלל מרובי כוכבים ופלנטות.

רחוק מהעין ורחוק מהלב. הם לא הבינו במאות הראשונות את מחיר הנוחות הזו. נדמה לי שאני הייתי בין הראשונים שהשינויים בדנ"א שלי היו קיצוניים. אמנם נראיתי עדיין כאנוש, אבל לא ממש אנוש.

נולדתי עם פרווה סמיכה של שיער שחור מפוספס בצבעי צהוב. כל הגוף שלי.  הוריי עצמם כבר לא ממש נראו "אנושיים" בצורה מוכרת. לאמי היו פנים דומים לפני חתול, בעיקר מבנה האף, צורת העין והיעדר החלק הלבן בעין. אישון הנראה כמו חריץ או קו אנכי.

אבי אף הוא היה "חתולי", אבל עדיין ללא פרווה חתולית, היה לו אף אנושי, אבל העיניים כעיני אימי.

כבר אז האנושיים למדו להזדווג עם אלה שהשינויים הגנטיים שלהם דומים, יחסית.

שינוי נוסף, שכנראה היה חריג מאוד, היכולת של ולד בן כמה דקות להבין דיבור אנושי. אין דומה לי בכל היקום המוכר. לדבר אמנם התחלתי רק כחודש אחרי לידתי, כך למדו הוריי על הכשרון המופלא שלי.

הם אהבו אותי בכל ליבם הוריי. אותי ואת שאר שלושת אחיי ואחותי היחידה. אבל הייתי חריג קיצוני. אף אחד לא דמה לי על הירח בו חיו הוריי, ואנושיים לא אוהבים חריגים. סיפורים ושמועות אודותיי נפוצו. סוחרי חלל, פליטים שחנו לרגע אצלנו, חוקרי אבולוצייה, ביולוגים או סתם בני הכוכב שנסעו ליקום הגדול.

אני קורה לשינוי שלי "המחלה".  אין לי על מה להתלונן, בעצם. כשהגעתי לגיל שלוש בערך, כבר הוזמנו הוריי למעבדות גנטיקה על הירח. לא לבד, אני אתם. הם גם חתמו על חוזה רב ממון עם חברות ביולוגיה, תרופות, ביוטכנולוגיות, ודי מהר יצאתי מחזקתם. הרבה ספרים נכתבו עליי. אני בטוח שקראתם את הספר לילדים:

מאנוש לשונרא ובחזרה, שכתבה חוקרת וסופרת ילדים ידועה. שם היא הסבירה בפרוטרוט מדוע הפכתי לאנוש-חתול, ואיך המדע החזיר לי את צורת אנוש. טוב שם היא כמובן נתנה דרור לדמיון שלה או לשאיפותיה הכמוסות. מזמן הפסקתי לספור את הפעמים בהם זומנתי והוטסתי אל כל מיני מעבדות ברחבי היקום הנשלט על ידי האנושיים.

**

חשוב לי שתדעו שאין לי זנב, אני הולך על שתיים, כפות רגליי וכפות ידיי אנושיות לגמרי. אבל אני עטוף בפרווה שחורה-צהובה מבריקה, נעימה למגע ולליטוף. אין לי בנות זוג. נשים אנושיות לא נמשכות אליי. יש לי בן זוג, אנושי לגמרי, אחד מהיקום של האנושיים, שאוהב ללטף אותי, להתכבל בי. יש לנו גם סקס, אם כי יש משהו מוזר אצלי, אבל זה לסיפור אחר. האם הוא אוהב אותי כאנוש או כחיית מחמד? אחרי בן הזוג החמישי שליוותי אל קברו הפסקתי לחקור.

היום אני חי עם קבוצת אנושיים ש"איבדו" את אנושיותם הרגילה-החיצונית. יש לנו תפקיד מהותי בעיצוב הגורל של האנושיים. אנחנו "מלאכי המוות". יש לנו שלל צורות, גדלים עפ"י מיתוסים ואמונות שונות של האנושיים.

 

**

התגייסתי לקבוצה הזו כשהבנתי שכנראה איבדתי את היכולת למות. כשהתגייסתי אליה כבר הייתי ממש זקן לפי מושגי הזמן של היקום האנושי, שנשמרו מאז ימי טרה. ראיתי שאין שינויים ממשיים אצלי בגוף. לא נושרת הפרווה, לא מלבינה. שמיעתי חזקה ולא משתנה כלל, וגם התאווה המינית לא שוככת. מה אעשה בחיי הארוכים?

הוא שזכה לשמות רבים אצל האנושיים בטרם עזבו לכוכבים פגש אותי במעבדה אחת מני רבות, כשעדיין ניסו להפיק ממני תרופות, טיפולים או להבין את הגיון האבולוציה. הוא חיפש את הזמן המתאים לפגוש אותי, ומצא אותו.

לא היססתי אלא קפצתי על המציאה. גם ככה נמאס לי לגמרי ממעבדות. החוזים כבר היו שנים ללא תוקף ממשי. הוריי נעלמו בעבר, צאצאיי אחיי ואחותי שמעו עליי אבל לא פגשוני מעולם, ואני כבר שנים ארוכות נע ונד ברחבי היקום האנושי. רציתי מקום.

קיבלתי אותו.

על אותו ירח קטן שיש לו אטמוספירה מתאימה לחיים שלי קיבלתי זמן קבוע, מקום קבוע ומטרה. על הירח הזה נמצאת מכונת זמן שכל מטרתה להחזיר אותנו, אחד מאיתנו, לעבר כלשהו של האנושיים ולעצב את העבר באמצעות מוות. מוות שאנחנו יוצרים בחלומותינו.

כך למשל אני אחראי על המגיפה השחורה במאה ה- 17 באירופה. אלפי שנים לפני שנולדתי בכלל. המראה שלי מסתובב בין המוני החולים והמתים היה השראה לסיפורים על חתולים שחורים, על עבודות השטן, על השמדה של מליוני בני אדם.

ההוא שלא אנקוב בשמו יצר מגיפה איומה במיוחד שהשמידה כמעט שליש מהמין האנושי ביקום האנושי בתוך הגלקסיה. מלאכת מחשבת מפוארת של חלום והגשמה ועיצוב תרבות אחרת של אנושיים.

בקרוב אני יוצא לממש חלום מוות שלי שעבורו אחזור כ-2000 שנים לאחור, כדי לעצור אלימות של אחת מהדתות המטורפות במיוחד שנוצרה על בסיס דתות האנושיים מהעבר על טרה.