יום ראשון, 10 במרץ 2024

קטע מיומנה של עדיה, כיתה יב

 

חזרתי לדפדף בדפים על פרוייקט השורשים שהכנתי, לא מצאתי שם תשובה. אז כנראה אני ייחודית. ואז מכה בי מחשבה נוספת, קיבלת שכל ושילמת באיברי רבייה נשיים ובחוסר ודאות אם את אשה או גבר. אני שונאת את המחשבות האלה. אני מרגישה אישה אפילו שאין לי שדיים ואף פעם לא אהרה, לא אהיה אמא. אולי אאמץ לי ילד?

ואני נזכרת באביבית המקסימה. בלידה הלא קלה שהיתה לה. היא ביקשה שאהיה אתה בלידה, אבל ברגע מסוים הוציאו אותי. משהו שם הסתבך, והחוורתי וכמעט התעלפתי. אחות נתנה לי מים וזרקה אותי החוצה. חכיתי וחיכיתי. בסוף הזמינו אותי לחזור. אביבית שלמה ובריאה. מה עם התינוק? תינוקת? שאלתי. אהה, היא אמרה, נולדה לי בת והיא הועברה מייד לטיפול נמרץ, ואחר כך תועבר לאימוץ מיידי. הייתי בהלם ובאלם. האדישות והחיוך לא נתפסו טוב אצלי. לא האמנתי לה לרגע. אבל שתקתי. מי אני שאתחיל דמעות, שאלות, כעסים. בלאו הכי אביבית לא יכולה לגדל את התינוק. הבחור שלה נטש אותה כששמע.

אבל האמת שלאביבית לקח המון זמן להתאושש. לפעמים התעוררתי באמצע הלילה והיא בכתה. תמיד הצטרפתי אליה למיטה, חיבקתי אותה. "איפה היא עכשיו?" מי מגדל אותה? היא בריאה, רעבה, שמחה? אט אט היא קמה מהאבל הקשה שלה. חזרה להיות אותה נערה שמחה, חייכנית וקלה להתיידד. שאלתי אותה בשלב מסוים אם היא רשומה בתיק האימוץ של הבת שלה, כי קראתי בספריה על אימוץ, על סיפורים של מאומצים שמחפשים את הוריהם הטבעיים. מי אימץ את הבת של אביבית, מה הצבע של המשפחה? איזה שם נתנו לה? האם סיפרו להם את האמת או סיפרו לה, כמו לנוגה, חברה של רויטל, שהיא אומצה באפריקה. נוגה נולדה לנערה אתיופית ואומצה. הוריה המאמצים רצו לחתוך כל קשר לעדה האתיופית ומכרו לה סיפור מטופש על אימוץ חירום באזור קרבות. טוב, אביה המאמץ הוא חייל מקצועי ויועץ צבאי, אז זה הגיוני, לכאורה. רק כשפתחה את תיק האימוץ הבינה היכן נולדה. היא לא ניתקה קשר עם המאמצים, אבל ניסתה, ללא הצלחה ליצור קשר עם אמה הביולוגית שסרבה לקשר. 

יום רביעי, 21 בפברואר 2024

הנשיקה הראשונה

 רישום עשרים ושבע

 יום הולדת, 19.10. הבנות בחדר עשו לי מסיבה מקסימה, הזמינו גם את צפריר כי ביקשתי. הוא בא לבד. נרגש, מזיע קצת. ביקשתי גם שאביבית תבוא [היא גרה אצל העו"ס] אבל הסבירה לי העו"ס, אין מצב, הבטן בחוץ.

טוב, היו בלונים, היו נרות, היתה עוגה וגם כמה בירות שקנינו והסתרנו בירושלים. בטח תמיר הגיע, גם יוסי הגיע במיוחד, אחח, איזה זוג נהדר הם, אם כי הייתי צריכה לדרוש מהם להפסיק להתמזמז בלי סוף, זה מביך אותי, אמרתי.

רויטל ואבא שלי קנו לי שמלה יפהפיה, האחיות שלי, אחח לנשק אותן, קנו לי תחתונים "סקסיים", הן כתבו במכתב, אם תתפסי בחור, שיהיה לך. איפה הן לומדות את זה אני לא מבינה. כמובן מאמא שלי, מסבתא שלי או הדודות כלום. דממה מוחלטת. זה מעליב אותי, זה פוצע אותי בנפש. אני הילדה שלה. כן יש לי פה מלוכלך, כן פגעתי בה, אבל היא אימא שלי. אני מבינה הרבה דברים ומחליטה החלטות שלא אסוג מהן לעולם ביחס לאמי ולמשפחתי מצד אמי.

במסיבה השמיעו שירים של שלמה ארצי, ככה זה בירושלים כנראה. אכלנו עוגה, עוגיות, שתינו בירות ואז אט אט התיש/בנו על המיטות, והנוכחים העסיקו עצמם זה בזה. אני ישבתי ליד צפריר. הוא נראה כמו ציפור קטנה מבוהלת. פניו החווירו, עיניו רצו מד לצד, הוא נשם במהירות. למה אתה כלכך מפחד ממני שאלתי אותו. הוא נבעת, הביט בי במהירות והסב עיניו. מה הבעיה צפריר? אני בן אדם כמוך. למה אתה מפחד ממני? מה כבר אני יכולה לעשות לך?

לקחתי את כף ידו בין שתי כפות ידי, הרגשתי את הדופק במפרקה. ליטפתי בעדינות, ובאמת נסיתי להרגיע אותו. לאט לאט הוא נרגע. והעז להסתכל בי. עיניים יפהפיות. אני רוצה לנשק אותך, אמרתי לו בלחש. הוא הרכין ראשו. אבל לא ויתרתי, כמו עם ילד קטן. אחזתי בסנטרו והרמתי את ראשו, הצמדתי את שפתיי לשלו. כלום. קר. אפס תגובה. נסיתי עוד פעם, הפעם עטפתי את שפתיו בשפתיי וליקקתי קצת בלשוני את שפתיו. הרגשתי תגובה, הוא התקרב אליי. עזבתי את שפתיו, הבטתי הישר לעיניו, נוווווווו, קדימה. ואז "הנשיקה הראשונה שלי!" הנשיקה הראשונה עם בחור. נשיקה שלא כפיתי ולא נכפתה. שפתינו השתלבו זו בזו, נצמדנו זו לזה. הרגשתי מסוחררת לגמרי. התחלתי להזיע מרוב התרגשות. הגוף שלו התחיל לרעוד וגם שלי.

זו הנשיקה הראשונה שלך?

יום חמישי, 28 בדצמבר 2023

יוסי - קטע מרומן חדש

  

"אכלתי אותה!" מירי וזכי לא יודעים עדיין, אבל גורשתי סופית מביתי. זהו. אמא "לא יכולה יותר עם החברים שלך" אתה מעשן סמים, פושע כמו אבא שלך לך מכאן אתה מסכן את החיים שלי.  אבי "לא יכול להתמודד עם הסיפורים עליך. רק לפני כמה ימים פגש אותי מאהר מהשבט, בן משפחה רחוק, וסיפר לי איך מכרת את עצמך לאיזה מישהו בגיל שלי." "אתה חייב לגרש אותו, אתה חייב לנדות אותו מהמשפחה שלך. אסור שידעו בשבט, איזו בושה, איזו בושה." ויוסי הוסיף "ימח שמו מאהר, הוא נהנה מאוד להתעסק אתי, אבל לא הסכמתי שיהיה הסרסור שלי, במיוחד שאני לא זונה ולא לוקח כסף ושוכב רק עם מי שאני רוצה."

הכתפיים שלו רעדו. "וגם אמרתי לאבא שלי, שאם לא ידאג שיהיה לי כסף ומקום לישון אני אספר לשבט עם מי הוא שוכב, מה הוא אוהב בסקס. תאמין לי, אבא! יגרשו אותך או ירצחו  אותך בגלל כבוד המשפחה שאתה חיללת." הסטירה שחטפתי שיתקה אותי לגמרי. נפלתי על האדמה. הוא הסתכל בי בכזו שנאה, אבל השגתי את שלי. תלך לאכסנייה של התיירים בעיר העתיקה, אני אממן לך חדר שם. הוציא את הארנק ושלף חבילת מזומנים גדולה. קח. זהו, אני מממן לך חדר לחודש. אחר כך החיים שלך לגמרי. "

אז הנה אני כאן. אני רוצה להשאר כאן כעובד קבוע של מירי וזכי. אני רוצה עד הצבא להיות כאן. בית ספר כבר לא, אבל אולי אחרי הצבא אמשיך ללמוד. לא עכשיו. אז למה שלא תטפל בנסיה הקטנה בשבילי? יוסי הביט בי לעומק וחייך, היא מתנה לך. לי יש את כל שאר החיות בחווה. אני מקווה שמירי וזכי יסכימו.

הם הסכימו.

יום שני, 18 בדצמבר 2023

קטע נוסף מהרומן החדש

 חנוכה בחווה היא חוויה נהדרת, באמת. מירי וזכי אוהבים לכנס את כולנו, כל העובדים ללא הבדלי דת, גזע ומין באולם חדר האוכל. כמה וכמה חנוכיות ניצבות על שולחנות בין מטעמים שונים, כולל סופגניות. זכי מברך על הנרות, וכל אחד או אחת מדליקים חנוכיה על השולחן. השמחה רבה. חם בחדר האוכל.

לפעמים זכי משמיע מוזיקה לריקודי עם, וכולם יוצאים לרקוד ריקודי מעגלים ארוכים. ואז מירי נזכרת שהיא רוצה להיות רומנטית, ומייד ומעבירה לריקודי זוגות עם זמרים משנות השישים והשבעים עם קולות רכים ומלטפים כאלה.

יוסי ואני תמיד רוקדים בכל הריקודים. לא הכי קל לרקוד בזוג עם יוסי. הוא נמרח עליי, מנסה לנשק אותי, מנסה לחרמן אותי בנשיפות על האוזן שלי, מה שמעצבן אותי ממש, ואמרתי לו פעם, שאם ימשיך יחטוף סטירה ליד כולם. הכי פחות נוח זה להרגיש את הזקפה שלו על הרגל שלי. לא רוצה, זה לא נוח לי. במיוחד כשהוא נצמד ומתחכך. זה הסימן שלי להפסיק. מסכן, אני מסתכלת עליו, הבליטה במכנסיו, מנסה להסתיר ביד, רץ לו, ככל הנראה לשירותים, לשחרר את עצמו.

ואז הטיפש חוזר אליי עם סיפור מדהים על אחד מהעובדים הבדווים של זכי והוא. איכסס, לא רוצה לשמוע, לא מאמינה לך, טיפש אני מסננת בזעם לאוזניו. הוא מסמיק ומפסיק. לשמחתי זה לא קורה בכל ערב של הדלקת נרות. לשמחתי בערבים הבאים אנחנו רוקדים ללא "סקס", נכון "דבוקים"  זה לזה, אבל הוא רגוע, וגם לא מנסה לנשוף באוזן שלי. השנה ביום האחרון, הוא החזיק בי ממש חזק ואמר לי: אני אוהב אותך. אני רוצה להיות אתך לנצח.

נורא התפלאתי. אתה אוהב גברים. אני אשה, לא גבר. אין לי ציוד של גבר. הוא הביט בי עמוק עמוק, ואמר , אולי נעשה משהו בנדון?

יום ראשון, 3 בדצמבר 2023

קטע מרישום עשרים - לקראת חנוכה

 רישום עשרים

ציפיתי לחנוכה, ממש קפצצתי בשיעורים על כסאי, הכנתי טבלת ייאוש. לא יכולה להסביר לעצמי את ההתרגשות הזו. יוסי, יוסי.

יוסי אחד זכור לי לרע מירוחם, כן ההוא שנתתי לו בעיטה בביצים, והרגעתי אותו ביחס אליי. והנה יוסי אחר, אבל חובב בנים, שנדלק עליי בטעות, כי אני נראית כמו בן, קצת, ולא מקפידה על הופעה של "בת".

אני מתבוננת בחברותיי לחדר, הן קמות שעה לפניי על מנת להתאפר, להסתרק למרוח כל מיני משחות על עצמן ולפזז בתוך התזות של בשמים, דיאודורנטים. אני גם משתמשת בדיאודורנט, אני חושבת שזה חלק מהתחשבות בציבור, בחבריי.

כבר בתחילת דצמבר ביררתי עם חברותיי לחדר איפה הן  מבלות את החג. מתברר שאביבית נשארת בפנימייה. יש לה עבודה כאן בתחזוקת הפנימייה, משלמים יפה. שתי האחרות נוסעות למשפחה, לא ממש בחשק רב, אבל אין להן מה לעשות בקור הגדול בירושלים לבד.

סיפרתי להן על יוסי, והן השתינו מצחוק.  זיווה לא הפסיקה לצווח, בורח לי פיפי ורצה לשירותים, צוחקת. מה כלכך מצחיק שאלתי?

מה, מה כלכך מצחיק ענתה רינה? סוף סוף גבר נדלק עלייך אז הוא חושב שאת גבר, והוא בכלל אוהב בנים. מה תעשי אתו ביחד בחווה? מה את "לסבית"? קצת נפגעתי, מה פתאום חברות עם בן הומו מהופכת אותי ל-לסבית, לא הבנתי את ההגיון בכלל. תסבירי לי למה אני לסבית, אמרתי בכעס פתאומי, מסמיקה לגמרי.

היא קצת התבלבלה, כי פתאום הכל הפך רציני, זו לא בדיחה. פתאום הן קלטו יותר ממני, אני חוששת, כמה יוסי מהותי לי, חיוני לי. "אהה" התחילה רינה, גירדה קצת את הראש, השפילה עיניה, ובקול של ילדה מתחנחן אמרה: תראי לסביות אלה נשים עם נשים, אין שם בולבול של גבר. גם יוסי שלך לעולם לא יציע לך בולבול, אז זה כמו שתי נשים.

טוב, נפל לי האסימון, אני לסבית שאוהבת גברים הומואים, בעיקר כדי לא לשכב אתם, כי עם נשים, באמת, באמת – כך אמרתי לבנות – לא בא לי לשכב. בכלל אני אוהבת נשים כחברות, כמוכן. נשים מבוגדרות לא מוצאות צחן בעיניי, יש לי את אמא שלי וסבתא שלי, דוגמה נהדרת לאחריות של נשים בוגרות לצעירות ולילדות. לא תודה.

נו, אני אומרת לעצמי, אחרי שקראתי את מה שכתבתי, אני לא תינוקת. אני יודעת על מין, בנים ובנות ומאיפה מגיעים התינוקות, לא ממני.

יום ראשון, 12 בנובמבר 2023

קטע מרישום שמונה עשר

 ביום השני לעבודה הצטרף אלינו בחור בן גילי, בערך. בגובה שלי. ג'ינג'י לגמרי עם עיניים ירוקות יפיפיות. מצא מאוד חן בעיניי הבחור. כשהכרנו זה את זה בטרם דיברתי הוא אמר לי ששמו יוסי ושאל אותי: מה השם שלך, איך קוראים לך, ופנה אליי בלשון זכר, כמו אני בחור. החלטתי להמשיך עם הטעות שלו, ואמרתי שקוראים לי עדי.

הבחור ממש נדלק עליי. ראיתי בעיניים שלו, בכך שניסה להיותצ קרוב אליי כל הזמן ובמבטים החשאיים ששלח לעבר אזור הערווה שלי. ביני לביני קצת ריחמתי עליו. מה הוא יעשה אם בטעות אחליט לשתף פעולה והוא יגלה שאין לי מה שהוא מחפש? אבל החלטתי לא לומר את האמת, ונמנעתי בעקשנות ממגע פיזי אתו. יומיים אח"כ כשאכלנו ארוחת ערב בחדר האוכל הקטן שזכי ומירי בנו לעובדים שלהם, הוא שאל אם מתחשק לי לצאת קצת ל"מדבר" ולראות את הגלקסיה. אמרתי שכן, הבאתי איתי שמיכה, וקצת פירות. הוא הגיע עם שמיכה, פיצוחים וכנראה חשיש או עשב אחר לעישון. אני לא מעשנת ולא מכניסה עשן לריאות. אני לא שותה אלכוהול ובכלל נרתעת מהדברים האלה.

פרשנו את השמיכה שלי, היתה יותר עבה, התישבנו עליה והרמנו את הראשים למחזה המפואר. כך עברה שניה עד שקלטתי שהוא מלטף לי את תחתית הגב. לא נרתעתי ולא עשיתי דרמה אלא רק אמרתי לו: "וסי אני לא אוהב את מה שאתה אוהב. אני מצטער." הוא מייד משך את ידו, קצת רעד, בטח הסמיק נורא. "סליחה, סליחה."

"לא נורא" אמרתי לו. "גם אני לא הייתי ברור מספיק, וקצת החמיא לי שאתה מתענין בי, לא הרבה מתענינות בי. רציתי להרגיש איך זה." הורדתי את הראש, והוא נרגע מהר, לטעמי מהר מדיי. "נוכל להישאר חברים, כלומר ידידים?" "בוודאי" אמרתי לו, למה לא?! אבל לא בדרך הזאת.

את ליל הסדר חגגתי את זכי וגם יוסי נשאר לליל הסדר. הוא באמת באמת אוהב אותי. הוא התבלבל לרגע כשזכי דיבר אתי כאל בחורה. "מה??? אתה בחורה?? יוווווו, איזה קטע בגלל ש..." כאן הוא נעצר כמו מכונית בלימת חירום, הסמיק כמו עגבניה או כמו אחרי שהות ארוכה מדי בשמש. צחקתי וביקשתי את סליחתו על שעבדתי עליו. הוא אהב את הרעיון שאני "בן/בת".

יום ראשון, 29 באוקטובר 2023

פרק חדש ברומן החדש שלי - עַדְיָהּ

 רשום שבעה עשר

19.10

יש לי חגיגת יום הולדת. סוכות מאחוריי, הקשרים עם זכי ומירי נוצרו, אבא שלי בחר בי, סוף סוף. אמא שלי נעלמה לה מהאופק. עיר הולדתי איננה עוד. אני שונאת אותך ירוחם, שונאת אותך לעד!!

אבל בחדר של 4 השחורות מחכה לי הפתעה. אף פעם לא חגגו לי יומולדת. חגגתי לעצמי, והנה חברותיי לחדר עשו מעשה.

בערב לאחר הכנת שיעורי בית בספרייה עד השעה חמש, תורנות במטבח חזרתי עייפה אך שמחה לחדר. נכון שקצת עצבן אותי שאף אחד לא שם לב לתאריך שלי, אבל אני רגילה. אז בספרייה כתבתי לעצמי שיר יום הולדת

 

כוכב השחר שקע

שמש היום עלתה

וקבעה

לעדיה יש חגיגה

היא כבר בת 15

ילדה גדולה ויפה ןחכמה

מזל טוב לך עדיה

שרות הציפורים בגן

שר הברוש בפינה

מילל החתול על מכסה הפח

מזל טוב לאשה הצעירה

 

חשבתי לתלות את השיר על הקיר שליד נמצאת מיטתי. ידעתי שזה קצת מכוער לרמוז לחברותיי בדרך כזו, אבל כן נעלבתי. בעודני הולכת לחדי מוצפת מעט טינה, קצת כעס אני פותחת את הדלת ולפתע: הפתעה.

הפתעה

בהתחלה אני לא רואה כלום, כי מצלמים ויש פלאש ישר לעיניים, אחר כך אני רואה גושי צבע בכל פינה, ואז השלישיה היפה מחבקת אותי, ושרה לי עם כל מי שהיה בחדר "יום הולדת שמח". כן כן – הן הביאו את כל הכיתה לחדר הקטן. אחרי שהתאוששתי ובכיתי, יצאנו לאזור החברה, ושם כבר היו שלושה שולחנות מועמסים בארוחת ערב מיוחדת, שתי עוגות גדולות ויפות ושלט "מזל טוב לעדיה".

מזמן לא בכיתי כלכך.

שרנו, רקדנו, התחבקנו ואחד הבנים אפילו ניסה לנשק אותי. לא אהבתי. לא רציתי. לא עכשיו, אמרתי לעצמי בלב, לא מגיע לי עכשיו חיזור כזה. אז לא חייכתי, הקפאתי את הפנים, כיווצתי את השפתיים וקור אפף אותי. הוא הבין מהר מאוד והלך לו לדרכו. איי, בטח הרכילות עליי, קרה, לא מושגת, לא אשה תרוץ בקרוב בפנימייה. אבל הייתי שלמה עם עצמי.

משנגמרה החגיגה וכולנו התפזרנו הלכתי למקלחות. שם מול המראה הגדולה עמדתי עירומה לגמרי, ולשמחתי הרבה, יש! יש לי שיער ערווה. כלכך הייתי מיואשת, שמזמן הפסקתי להסתכל על עצמי במקלחת או כשאני מתלבשת. חזה לא צומח לי, מחזור אני לא מקבלת, שיער אין לי. רגע... עכשיו יש לי שיער.

לא יודעת מה קורה אצל אחרות. מהחברות שלי לחדר כל הענין הזה היה חלק משגרת חייהן. יום אחד הן היו ילדות למחרת הן הפכו לנשים. הגוף משתנה. לפעמים בצורה לא נעימה, הישבן גדל נורא, הציצים ענקיים, הבטן גדלה ומתעגלת, וישנן שנשארות רזות כמו "גמל שלמה". ובכלל הבנתי שמחזור זה סיוט: פצעונים, כאבי בטן, סחרחורות אז אולי עדיף בלי . אני עוד לא יודעת אם אני רוצה ילדים. את רוצה ילדים אני שואלת את פניי במראה?

אז אני מביטה שוב. גובה 180 ס"מ, משקל 60 ק"ג, חזה שטוח, פטמות קטנות, בטן שטוחה וזוג ישבנים די עגלגלים ורחבים. רגע, עדיה, יש לך גוף של אשה בלי שדיים. כאן הכרעתי מייד: מחר אני שואלת חזייה מאביבית, ממלאה אותה בבד, והנה יש לי חזה. אבל אני כלכך עצובה. למה אין לי חזה?

קטע מיומנה של עדיה, כיתה יב

  חזרתי לדפדף בדפים על פרוייקט השורשים שהכנתי, לא מצאתי שם תשובה. אז כנראה אני ייחודית. ואז מכה בי מחשבה נוספת, קיבלת שכל ושילמת באיברי רביי...