אושון הציפור, עץ האובות

 אושון הציפור

לא פעם שאלו עצמן הפיות, היכן הציפורים, היכן הפרפרים והחרקים הקטנים. היתכן שעץ כמו אובות לא תבקרנה אותו ציפורים?

אושון השאירה תיעוד מדויק בנוזל החיים של אובות על ראשית חייו כעץ פיות, כבנה של האלה.

--

אושון עצמה, ציפור שהתגלגלה אל אובות מייד עם התבגרותו והבשלת ראשוני זיתיו. עוד לא ידע ממש מיהו, והאלה רק שמרה עליו, שלא יאכלוהו חיות ויכלו קיומו מהר. מי את אושון?

בת לציפורים  נודדות מהצפון הרחוק והקר אל הדרום החם והקרוב לאובות. אושון הגיעה אל אובות בנדידה הראשונה שלה מהדרום אל הצפון. אחיותיה, אימהותיה השבט בו נולדה ואתו נדדה הרחק אל מקומות זרים וקרים עבר מעל אושון. אף לא אחת נחתה עליו וסעדה לבה בפירותיו המזמינים. הן ברחו מעץ כמו מהסכנה הגדולה בעולם.

מרדנית, רעבה וצמאה נחתה אושון על ענף גבוה בצמרתו של אובות. מצאה פרי עסיסי, שהשחיר קטפה במקורה ובלעה.

"מאז הפכתי לבעלת לשון ודיבור. הייתי הראשונה על עץ אובות. חיי כציפור נלקחו ממני. קולי הרן והשר נשאר בי. ועם קולי אני חוקקת לנצח את תולדות אובות מאז הגעתי אליו.

ראשון גופי השתנה לגמרי. נעלמו הכנפיים, נעלם הפרצוף עם המקור ורגליי הפכו דומות לרגלי החיות שרצו בערבות החמות וצדו חיות. גיליתי שאני חיה בתוך פרי זית עגלגל, עתיר בריחות הזית השונים. למדתי להכיר את ריחות אובות. ריח הסכנה וריח הפיתוי.

עץ צעיר ושובב היה אובות בצעירותו. מגלעין זית שהאלה בראה בעצמה ברגע של שמחה טהורה ועצב טהור. הזרע הוטמן באדמה של המדבר. במקום קדוש לאלה. במקום בו יש מים זורמים מתחת לפני האדמה. היא גידלה אותו. אובות הזמין את כל תושבי האזור לבוא אליו. צורתו הנאה, עליו הירוקים והכסופים משכו את עיני הציידים על שתיים ואת אוכלי הצמחים ואוכלות הפירות.

אוו, אני נזכרת בסיפור על נחיל נמלים שבא לשכון בין שורשיו. בהתחלה הן דגדגו אותו. הוא צחק וענפיו נעו מצד אל צד כמו בסופה. מפלט קריר ונעים מחום המדבר. אבל כשהן התחילו לאכול אותו הכאב היה חזק מאוד. כאבים בשורשיו, כאבים בגזעו, כאבים בענפיו.

כשיש מחלה כשישנה חולשה החיות מריחות ובאות להנות ממנה. עדר של עזי מדבר חופשיות ומשולחות רסן הגיע אליו. הן אכלו את ענפיו התחתונים, אבל אז הן טיפסו גבוה. כל עוד הן אכלו את הענפים הנגועים בנמלים מכאיבות לא הוטרד אובות, אבל מהרגע שגילה שהן יכולות לטפס גבוה הוא נחרד ונבהל.

ענפיו נעו במהירות גבוה, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה. נוזל החיים שימר כל תנועה, כל מחשבה, רגש או כאב של אובות. והוא כאב. דמעות הכאב שלו עדיין נעות בנוזל החיים, אלפי שנים אחרי שהסתיים הכאב והמשחיתים הורחקו ממנו.

אבל הציפורים הן אויבותיו הגדולות של אובות.

בטרם נחתי על ענפי אובות, בטרם טעמתי את פריו ועברתי לגור בתוך פרי אחר אובות סבל משתי מכות איומות. מכה אחת היתה מכת הארבה. נחיל ענק בדרכו להעניש עם סוטה כזה או אחר. דומה שכאב בלתי פוסק, אלים כזה הוא טרם חווה. חרדתו העצומה הרעידה את האלה, שהתייחסה לסכנות העבר כחלק מתהליך חישולו של אובות. היא שלחה להקות ציפורים אל אובות על מנת שיטרפו את החרגולים הללו. מלחמה אכזרית התפתחה על אובות. מגזעו ועד קצה צמרתו. האלה בדאגתה כי רבה שלחה עוד ציפורים.

העץ התכסה כולו בציפורים.

הארבה גורש או הושמד, נוזל החיים לא יודע. האלה לא שיתפה את אובות בתוצאות גורלו של הנחיל שתקף את אובות. העם המוענש לא ניצל ממכת הארבה, את זה היא משום מה טרחה לספר לאובות. הציפורים הפכו את אובות לביתן.

הוא התמלא בלשלשת ציפורים מסריחה.

גופו התמלא בחורי קינון, בהם גוזלים רכים צפצפו בלי סוף.

האם אנפוך לעמוד במדבר? שאל את עצמו אובות. האם זה גורלי להיות מנחת נצח לציפורים? רעש הציוצים, המריבות, הגוזלים, האדמה המיטנפת סביבו אט אט הוציאוהו מדעתו. הכעס התמלא בו. נוזל החיים נע בו במהירות גבוהה, נשאב מן הענפים, העלים חזרה אל מקורו.

אובות התייבש במדבר. הוא כבר לא הבטיח קרירות, צל או מנוחה. חייו עמדו להסתיים בטרם התחילו.

האלה הבוראת הגדולה מכולן נדרשה שוב לחזור אל עולם הרגע, העולם בו בראה את אובות. דכאונו, חרדותיו וצערו על מותו הקרוב פעפע אליה מתהומות נוזל החיים ומקורות המים של אובות. היא לא כעסה על הציפורים. ציפור היא ציפור, תמיד ציפור. היא הביאה את הציפורים אל אובות וחזרה אל עולמה הרחוק מכאן. "

בנוזל החיים כתוב שאושון פרצה בבכי כשקראה על כך. היא ציפור ואיננה ציפור יותר. היא אוהבת ציפורים.

מה עשו האלה ואובות כשגרם לציפורים לא להגיע אל העץ יותר, לעוף מעליו ולברוח מהר ככל שתוכלנה.

והשאלה שלאושון אין תשובה עליה – למה אני?

האם טעות אני או כוונת תחילה יש בבחירה בי?

.

חלומות פרעה והעץ אובות

 חלומות פרעה

אלפי שנים קיים עץ אובות. ריבואות פיות חיו בין ענפיו, שוכנות בתוך פירותיו הקטנים, שרות, מגינות, מפתות ומעשירות את נוזל החיים.

פעם בכמה מאות שנים סערה מתחוללת בין הפיות. היתכן שרק טוב יש?

כידוע הפיות של עץ אובות הן ילדות קטנות שפותו אליו, אבדו להוריהן, גורשו על ידי בני שבטן. המעבר אל הפֵיָתִיִּוּת לא השכיח מהן את עברן, את הדרך אל אובות.

קאצ'ינה התבוננה לעומקו של נוזל החיים. היא ראתה את צבע הענבר, את ריח המור והנרד ורמז של ונילה, היא הריחה את ריח הזית המשכר ושמעה היטב את תבניות הזכרון והזמן שנעו בו ללא הרף.

היא טבלה את אצבעה הקטנטנה בנוזל שזרם לתך הזית הקטן בו חיה. קירות הזית התרחקו ממנה. מול עיניה ראתה השתקפות שלה, גדולה וגבוהה כאובות עצמו. נשמה עמוקות והחלה ברצף של שירי הרגעה שקטים.

הזית התרחב והתנפח עוד ועוד.

קולות צורמים עלו מקירותיו המתרחבים במהירות. היא פחדה.

היא נזכרה בילדותה בשבט הבדווים שנדד. בגופה הפגום, באביה מכה את אמה, בסבתה שמגרשת אותה מהאוהל בליווי השבעות כנגד רוחות רעות, השטן ועין הרע. קול אמה הבוכה, שריקות הלחש וההשבעות של סבתה:

לכי מכאן

בת שטן, בת גול

מן התופת שבה נבראנו

מן השמש השורפת

מן האש הפורצת מהרים

אני מגרשת אותך רוח רע, רוח סבל

לכי ואל תחזרי

הציפו אותה בכאבים שלא ידעה שישנם. שלא מרצונה פרצו ממנה מלים אלו –

 

בואה הנה בן שטן

בואה הנה בן גול

בואה הנה ג'ין נורא

בוא ושרוף את אובות

זיק קטן של אש החל לרקד בתוך הזית בו חיה. האש גדלה, התפחה. החום שעלה ממנה הלהיט פני קאצ'ינה היפים.

האנרגיה ממנה היתה ארוגה ושנשזרה בה נמשכה אל האש האדומה והצהובה והכתומה. יללות של שמחה פרועה בקעו מבין שפתיה.

הג'ין של המדבר בא לבקר את אובות.

ריבוא פיות ניעורו ונזעקו

אובות נע ונד בכאב האש השורפת

האלה ניעורה, בנה, אובות, בסכנת מוות. בסכנת האש, במדבר.

שירת הפיות ומאמצי האלה הובילו ענני גשם אל אובות. זרמי מים כמו בזמן המבול נשפכו על אובות.

---

לימים, מספרים זקני המדבר, זו היתה אחת משבע שנות הבצורת הקשות עליהן חלם פרעה פעמיים.

שיזוקה

 שיזוקה היא שמתה צעירה

יש שנים ארוכות בהן דבר לא קורה בנופו של עץ אובות. אלה שנות העמקת הידע, השבחת נוזל החיים ופרידה מפיות עתירות שנות חיים.

צריך לדעת שפיות חיות על אובות מאות שנים. הפיות חסרות גוף חומר, יש להן גוף קסם שבורא אובות עבורן על פי הוראות האלה שבראה אותו.

לפעמים פיה נעלמת לה מעולמות עץ אובות ומקהילות בהן היא חברה מגיל צעיר, כך נעלמה לה שיזוקה, פיה שהגיעה אל אובות באחת התקופות הרגועות מאוד בחייו.

אפוני מגדולות ההיסטוריוניות שפעלו בעץ אובות כמעט אלף שנים אהבה לספר את סיפור חייה ומותה של שיזוקה.

--

השמש שזרחה היתה צהובה כעלי החלמונית היפה. היא היתה עטורה סביבה בצבעים חיוורים אבל בולטים, אפור וסגול וכחול. צבע נחושת וצבע של דם.

האוויר היה נעים, מריח ריחות לילה שעבר ללא שפיכות דמים, לילה בו אף טורף לא טרף ואף חיה לא נטרפה. הכל הבטיח עוד יום מופלא בעולם ובוודאי בממלכתו של עץ אובות.

פיות הבוקר התעוררו מוקדם כציפורי השיר, ופצחו ברינת הבוקר. קולותיהן נדדו ברחבי המדבר מביאים מזור לחולים, לסובלים ולפצועים. הפיות הצופות מעלה ואל מעבר לגבולות עץ אובות היו רגועות והוסיפו קולן לקול משכימות קום. טל הלילה נאסף מעליו, מענפיו ומגזעו ורוסס בעדינות על מאות, אולי אלפי, הפיות שחיו בו. השמחה היתה רבה.

אפוני אהבה בנקודה הזו לשיר בקולה העדין, לעטוף את המאזינות באותה תחושה של שמחה, של בטחון בעתיד ובחיים, במחשבה שדבר לא ישתנה, שהעולם נעצר לו לרגע קט, נח, אוסף כוחות. ומשידעה שכולן מכושפות היטב בצליל קולה הרעידה אותו, עיבתה אותו, האפילה אותו היטב. רעד עבר בין ההמקשיבות. רעד של פחד, רעד של ציפייה ואולי תענוג-מה.

ליד העץ עמדה רועדת ילדונת צהובת שיער כשמש. עירומה. עורה בגוון מוקה ועיניה סגולות ומפליאות ביופיין. איך הגיעה לכאן. למה הגיעה ביום הנפלא הזה דווקא?

המעבר אל עץ אובות היה מהיר וקל.

הילדה התמסרה לפיות, לא בכתה, כעסה או הוטרדה כשהופשטה מגופה ולבשה את גוף הקסם. הפיות ראו את יופייה הרב, יופי שאין לאף אחרת על העץ. שיזוקה קראו לה הפיות. הן האמינו שהאלה נגעה בה והעניקה לה מתת יופי זו.

שיזוקה הצטרפה לקהילת הפיות המקבלות את פני הפיות החדשות. יופייה הרב הרגיע ילדות רבות שהגיעו לעץ אובות בזמן חייה הקצר. היא גם היתה חלק מקבוצת הפיות שמנעה מילדים קטנים להצטרף לקהילה. לפעמים הם ראו את יופייה ברגע מותם, יופי שליטף וניחם אותם.

אפוני עצרה בנקודה זו תמיד את שטף הסיפור. היא חיכתה שמישהי תשאל אותה:

מדוע היא מתה צעירה?

אף פעם השאלה לא נשאלה. המאזינות רצו לדעת בת כמה היתה שיזוקה במותה? איך היא מתה?

אלה תשובות שאפוני נתנה רק כשהסיפור הסתיים.

"אתן לא רוצות לדעת מדוע שיזוקה מתה צעירה?" היא שאלה בקול מלא הרהורים, שמחה. אף פעם אפוני לא היתה עצובה כשסיפרה את סיפור שיזוקה.

שיזוקה באה עם יופיו של יום ומתה עם יופיו של הלילה, היא אמרה.

שיזוקה קוללה על ידי ילד בן 3 שהגיע לעץ, והבין שהוא ימות. ילדים, אמרה אפוני, לא יודעים דברים כאלה. אולי הם מרגישים שסופם מגיע, אבל לא יודעים. הילד הזה היה אחר. הוא ידע ששיזוקה שרה לו את שיר המוות, שיופיה מנסה להרגיע את הסירוב שלו למות, שקולה משקיט את סערות הנפש הקטנה שלו, צמאת החיים. הוא כעס. והוא קילל אותה:

"הלוואי שתמותי צעירה"

שיזוקה אמרה לי, סיפרה אפוני, שכששמעה את הקללה נחה עליה שלווה גדולה. היא לא נבהלה ולא רצתה לשנות את מסלול הקללה. עץ אובות נרעד כששמע את הקללה, האלה שנגעה בנפש שיזוקה לא נרעדה. היופי העל טבעי, אפילו אצל פיות, גובה מחיר עצום מהעולם, מנוזל החיים ומהאיזון העדין בקהילות הפיות.

אפוני החלישה קולה וסיפרה:

אנחנו הוותיקות חושבות שהילד בא וזכה למודעות המוות על ידי האלה.

אנחנו הוותיקות חושבות שהאלה לא יכלה לשאת את יופייה של שיזוקה.

אני יודעת שאתן רוצות לדעת בת כמה היתה שיזוקה, היא היתה בת 40 שנות אדם, והיא מתה בשנתה עטופה בשירת האלה ואחיותיה, בליל קיץ מלא כוכבים, כשהגלקסיה מציירת בשמיים ציורי אור נשגבים.

פתאחה

 הסיפור על פתאחה

 

פתאחה הגיעה לעץ אובות הרבה מעבר לגיל בו הוא מסכים להמיר אותן לפיות. אלה שחיות עליו כמה מאות שניים עד שפוקע זמן קיומן עליו יודעות היטב שהן מגיעות ילדות קטנות, תינוקות לעץ

ילדות מעל גיל 3 בקושי רב תצלחנה לחצות את מחסום הזמן והאנרגיה שסובב את אובות מאז בריאתו.

הן מכירות את סיפור את פתאחה היפה. היא הגיעה לעץ בהיותה בת ארבע. ילדה עיוורת, כמעט ללא בגדים. זוחלת על ארבעותיה ויבבות נוראות בוקעות מגרונה. הצופות ראו את האומללה ומייד החלו להשמיע זמר מרגיע, אוהב, מאלחש כאבי גוף. הילדה נרגעה והשתטחה בשיא החום על החול הלוהט ושורף.

הפיות שאמונות על התמרת הגוף הדואב לפיה שמחה, חסרת כאבים החלו את תפילת ההשבעה שכל אחת לומדת עת נוזל החיים שולח כל פיה אל מקומה על ענפיו של אובות.

רעד עבר בעץ. כל הפיות נרעדו עם העץ.

האלה ירדה משמיים אל אובות.

ההיסטוריוניות יספרו אלפי שנים אחר כך על האלה, על יופייה, על עדינותה. הן תספרנה שהפיה היא יצור רוח קטנטן. גבוהה רק במקצת מהפיה הכי גבוהה. סבבו אותה  מעגלי אנרגיה בצבעים שונים, מעגלי ריחות שהזכירו ימים עברו ובעתיד יכירו רבים אחרים. שערה היה שחור כלילה, אסוף במרכז ראשה אחוז בצמיד מתכת מבריקה. השיער ארוך אף מהאלה. פניה לבנים, עדינים. עיניה שחורות, עיניים שמלאו בצבען את כל ארובת העין. האישון היה ירוק בהיר ומושך.

הן מספרות על ידיה, על כף יד בה יש רק שלוש אצבעות. האצבע האמצעית ארוכה מהשתיים האחרות, וכשהניפה אותה הכל זרם סביב ללא רגע. העץ הסתמר מהעוצמה של הבוראת. הפיות שהיו קרובות אליה עופפו בבהלה אלעל, מנסות לברוח מהכוח האדיר ששפע ממנה.

הקולות, הריחות, הצבעים כולם ציוו: תן לה להיכנס. היא שלי.

פתאחה נכנסה.

גופה הסובל הופשט מנשמתה. נשלח אל תהומות אובות, שם יתאחד עם שאר גופי הילדות שנעלמו זה מכבר.

נשמתה הועברה במהירות אל פיות צעירות מאוד ופיות עתיקות מאוד. מחול של שפע, שירה של תקווה ועתיד מילאה את הנשמה של הילדה האומללה. מה עשתה האלה לילדה ולנשמתה?

שירת האהבה ששרות הפיות לנשמה החדשה, נוזל החיים אותו היא שותה משחררות את נשמת הילדה מאחרוני השיירים של העולם בו חיה. כך היא לומדת לדעת מיהי, מהו תפקידה, והמטרה בעטיה הובאה אל עץ אובות.

נשמות של ילדות גדולות מתקשות להכיל שפע זה. הנשמה שיודעת דבר או שניים על עולם החומר, שרוטה, מוכה, מושפלת או עמוסה התקוות של הוריה מנסה לשמור על אחדותה, על זהותה, על שמה.

פתאחה התמזגה מלאת שמחה ואור עם שפע החיים שקיבלה. האם האלה אחראית לכך?

מעטות הפיות שמבינות את אובות. מעטות הפיות שיודעות לספר על עולמו ועל יחסיו עם הבוראת אותו. אולי אחת יחידה ששומרת את הסוד, שמזינה אותו לנוזל החיים סגור וחתום בהשבעות מסוכנות לפתיחה יודעת מה קרה באותו הלילה.

פתאחה המשוררת גדולה, ששיריה הפכו לחלק מסדרת ההשבעות ששרות פיות בשעת שמחה, בשעת צער. קולה מלא חום המדבר החם פיות רבות בלילות קרים על העץ. פתאחה לימדה מאות שנים את כללי המרת נשמת הילדה לפיה מתוחכמת, מסוכנת.

פתאחה בתה של האלה?

שאלות רבות סערו על העץ מאות בשנים.

מדוע זומנה פאתה אל העץ בגיל מאוחר כלכך?

היכן כשלה האלה וכפתה על אובות קבלת ילדה בת 4 לשורת פיותיו?

פתאחה עצמה שידעה את כל התשובות שתקה עד יום מותה. הסוד השמור מכל עוד לא נחשף.

 

סכנת השמיים

 סכנת השמים

 

העץ אובות היה מגודר היטב בגדר כוח בלתי נראית שמנעה חדירת חיות יער, בני אדם או כל מי שאין מקומו אצל אובות.

האלה שבראה את אובות הבינה את הצורך העמוק בהגנה עליו, במיוחד כשהוא נמצא מעל באר מי תהום עשירה במים זכים.

אבל

האיום המתמיד על אובות היו הציפורים. שום סככה, גג או חופה לא יכלו להיפרש מעל צמרתו הגדולה . השמש, האוויר, הגשם שירד לעתים רחוקות, אלה ברכות העולם.

הציפורים אויבות.

הציפורים מגיעות מהאוויר, נוחתות ברוב רעש על ענפיו, אוכלות את פירותיו ומפרישות לשלשת שחורה ומסריחה, אותה הפיות מתקשות לנקות.

הניקיון הוא הבעיה הפחותה בבעיות הציפורים.

קבוצת הצופות בענפים העליונים, שעיניהן תמיד מופנות לשמיים הקשיבה בריכוז אדיר לדברי ההיסטוריונית שעופפה ממקום חיבורה לנוזל החיים ולארכיון הגדול של אובות אליהן.

ההיסטוריה מספרת שבעידן הראשון של אובות, כשעוד היה צעיר וקצת טיפש ותמים הוא הביט בשמים בתשוקה אדירה. הוא רצה להגיע אליהם ולגעת בהם. זריחות אדמדמות-צהבהבות וליטופי רוחות הבוקר הנעימות, שמביאות את ריחות יופיו של העולם. קולות ההתפעלות של ראשונות פיותיו אותן הובילה בעורמה האלה אליו על מנת שתשרתנה אותו היו מוזיקת הקיום שלו.

השקיעות ההדורות, הצבעוניות.

קולות הציפורים ובעלי החיים שהנפרדים מהיום השתלבו בשירת הפיות שבירכו את הלילה.

עד אשר –

להקת ציפורים רעבה הגיעה מארצות הקור בדרכה אל ארצות החום. הן התישבו על ענפיו וגירשו חלק מהפיות. הן החלו לזלול את זיתיו, בחלק מהן חיו פיות. כל זית שנקרע ממקומו, הכאיב לאובות. כאבי תופת עברו בו, הוא רעד. משקרעו הציפורים זיתים בהם חיו הפיות העץ האילם שאג. אף רוח לא הגיע על מנת לטלטל את הציפורים. שעות רבות פגעו הציפורים באובות, ואין מושיע.

והציפורים, הציפורים היו רעבות. לא היה במעשיהן רצון להרע, להזיק או להכאיב. ככל יצור חי, אכילה היא הכרח וחובה. אך הן נענשו בצורה איומה.

האלה ששמעה את בכי אובות, כשראתה את גופו הפצוע, כשהבינה שילדותיו, הפיות נאכלות כינסה את מסדר הצופות אל השמיים הראשון. פיות בעלות ראייה למרחקים ובעלות כוח מגן מסוכן לציפורים שטועמות או אוכלות מפריו של אובות.

הפיה הוותיקה והמיומנת ביותר זומנה לעמוד בראש מסדר הפיות. האלה לימדה אותן שירת-השבעה שגרמה לציפורים שבלעו פיות להתפוצץ מבפנים.

ההיסטוריונית המשיכה ותיארה בפירוט מזעזע איך גוף הציפור התפוצץ, הבשר שניתז אל הענפים, הנוצות שעופפו באוויר, הפיות האומללות והמפוחדות שחולצו מבטן הציפורים.

להקת הציפורים נבהלה והתעופפה לדרכה.

מלחמות הארבה מסוכנות יותר אמרה ההיסטוריונית.

פיות המשמר השמיימי התפזרו על חופת אובות. זהירות מתמיד, יראות הארבה והציפורים.

 

הכאב

 ביום ההוא

 

ביום ההוא, כשהשמש עמדה להיעלם לגמרי ומקהלת הפיות עמדה לסיים את שירה ההלל לאורה, לחומה הגיעה על שער הכניסה ילדה בת חמש.

שחורה היתה כלילה, שערותיה תלתלים רכים שנערמו סביב ראשה כרעמת האריה, ונעו וזעו מכוח עצמם. חדות העין, הצופות על הענפים החיצוניים של אובות ראו את פניה היפים והמושחתים בצלקת אדומה מעינה השמאלית עד צדו הימני של סנטרה.

אפה היה שבור, במקום עין היה שקע בצד שמאל של פניה. עינה הימנית אף היא היתה שחורה וצורתה כצורת השקד. דמעות כיסו את צד ימין של פניה. פיה החרוץ אף הוא בצלקת זו לא נע.

קומתה היתה נמוכה, גופה היה מכוסה באריג גס חסר צורה וחסר צבע. כפות רגליה היחפות נראו שרופות בשל ההליכה במדבר על חול לוהט וכפות ידיה נעו קדימה ואחורה. אצבעותיה התפתלו, נפתחו ונסגרו.

כאב חזק לפת את לב הצופות.

כאב הילדה האפיל כל תחושה אחרת. הצופות נלכדו בו ופרפרו כפרפרים ללא אפשרות להימלט מגורלם. כאב הצופות עלה וירד והתפשט לאורכו ולרוחבו של אובות. כך היא עמדה שסועה ופצועה בשער הכניסה לאובות.

ההיסטוריוניות של אובות יודעות לספר שילדות בגיל הזה כמעט ולא נכנסות לעולם אובות. קשה לאובות לטפח אותן לאחר שתודעתן כבר עברה את היעדר החיץ בין מציאות לדמיון, היעדר שאפשר להן להיכנס מבעד למחסום שיצרו האלה ואובות.

לוחמות אובות, אלה הפיות שהתמחו בשירה קסומה שמצליחה לשנות דעת המתנכלים לאובות, אלה שרוצים לשורפו, לכרות את גזעו או לאסוף את פירותיו מעל האדמה הקדושה סביבו התנערו מחירגון הכאב הנורא. הן מתחו כנפיים והחלו בזמר ההשבעה המרחיקה אסון:

מי את הילדה

דעי כי יש לדעת

הו ילדה קטנה ודומעת

די לך עם הדאגה, די לך עם

הסבל בו את מטביעה אותנו.

הרף לך, די לך

קולן העדין, הצלול ומלא היופי הדהד בתוך נופו, אמירו של אובות ופרץ החוצה. המנגינה והמלים אפפו את ראשה של הילדה האומללה. האם שירה זו תרגיע או תאלחש את כאב המכה, הפצע, הכוויות? האם יש בכוח הפיות הלוחמות למנוע את אסון הכאב המייסר?

הצופות ראו את המנגינה מלטפת את פני הילדה, את המנגינה נושקת לרגליה. המנגינה הרימה אותה על גליה העדינים, ערסלה אותה בתוכה כמו היתה חיק אם אוהבת.

פני הילדה נרגעו. כפות רגליה הכוויות, מלאות יבלות, כוויות, לכלוך וסבל נשמטו. מרפא לכאבי התופת בו שרויה היתה.

התבוא הילדה אל אובות?

הלוחמות והצופות ליבן נקרע בן. הן הסופגות את גלי הכאב נורא, הן שמנפשן עולה אנרגית המרפא והשירה, והן תחזקנה את הילדה עד אשר יחליטו האלה ואובות התבוא אם לאו.

עין הילדה נפקחת

פיה נפתח

צרחת סבל וכאב איום בוקעת ממנו. העין מתגלגלת ונעה ימינה ושמאלה, למעלה למטה. עינה ופניה מצביעים על טירוף הדעת, על סבל שניצח את הגוף והנשמה.

עננת אור קטנטנה בוקעת מפה הילדה עת נשתתקה.

גופה נרפה. האם מתה?

הצופות שלחו גשושות אל גוף הילדה, חוקרות בודקות את אנרגית החיים והמוות.

ביום ההוא נכנסה אל אובות גופת ילדה בת חמש.

נשמתה היכן היא?

 

היכן העצב מסתתר

 המקום בו העצב מתחבא

 

היכן מתחבא העצב? שאל שניר את אבידרור.

שניהם לבושים בבגדי טקסים ישראליים, לבן וכחול, שחור ולבן, אם כי ניסן הפוחז בחר ללבוש חולצה לבנה ועליה ציורים של דמויות מאנימה יפנית.

גם ניסן עמד אתם בשורה ארוכה של בני 13 בטקס השנתי של יום זיכרון זה או אחר.

היכן העצב מסתתר פנה שניר אל מורג בן כתתו היפה, החכם והשתקן.

ארבעתם היו במרכז השורה הראשונה עומדים נוכח שלושת המיקרופונים שצרצרו והשמיעו קולות צווחה זועמים. חמש הבנות עמדו מולם. אותן חמש בנות שהתחילו להשתתף בטקסים החל מכיתה אל"ף הוא חושב.

יש להן שמות? אף פעם לא הוטרד מכך.

הן הזמרות של הטקסים, הן מדקלמות הקטעים בעברית שאי אפשר להבין בין נאום של מנהלת מחנך או אזרח שמתאים בדיוק לטקס.

שניר רוצה להיות עצוב.

רק אבידרור, ניסן ומורג יודעים מדוע שניר מחפש את העצב.