הכאב

 ביום ההוא

 

ביום ההוא, כשהשמש עמדה להיעלם לגמרי ומקהלת הפיות עמדה לסיים את שירה ההלל לאורה, לחומה הגיעה על שער הכניסה ילדה בת חמש.

שחורה היתה כלילה, שערותיה תלתלים רכים שנערמו סביב ראשה כרעמת האריה, ונעו וזעו מכוח עצמם. חדות העין, הצופות על הענפים החיצוניים של אובות ראו את פניה היפים והמושחתים בצלקת אדומה מעינה השמאלית עד צדו הימני של סנטרה.

אפה היה שבור, במקום עין היה שקע בצד שמאל של פניה. עינה הימנית אף היא היתה שחורה וצורתה כצורת השקד. דמעות כיסו את צד ימין של פניה. פיה החרוץ אף הוא בצלקת זו לא נע.

קומתה היתה נמוכה, גופה היה מכוסה באריג גס חסר צורה וחסר צבע. כפות רגליה היחפות נראו שרופות בשל ההליכה במדבר על חול לוהט וכפות ידיה נעו קדימה ואחורה. אצבעותיה התפתלו, נפתחו ונסגרו.

כאב חזק לפת את לב הצופות.

כאב הילדה האפיל כל תחושה אחרת. הצופות נלכדו בו ופרפרו כפרפרים ללא אפשרות להימלט מגורלם. כאב הצופות עלה וירד והתפשט לאורכו ולרוחבו של אובות. כך היא עמדה שסועה ופצועה בשער הכניסה לאובות.

ההיסטוריוניות של אובות יודעות לספר שילדות בגיל הזה כמעט ולא נכנסות לעולם אובות. קשה לאובות לטפח אותן לאחר שתודעתן כבר עברה את היעדר החיץ בין מציאות לדמיון, היעדר שאפשר להן להיכנס מבעד למחסום שיצרו האלה ואובות.

לוחמות אובות, אלה הפיות שהתמחו בשירה קסומה שמצליחה לשנות דעת המתנכלים לאובות, אלה שרוצים לשורפו, לכרות את גזעו או לאסוף את פירותיו מעל האדמה הקדושה סביבו התנערו מחירגון הכאב הנורא. הן מתחו כנפיים והחלו בזמר ההשבעה המרחיקה אסון:

מי את הילדה

דעי כי יש לדעת

הו ילדה קטנה ודומעת

די לך עם הדאגה, די לך עם

הסבל בו את מטביעה אותנו.

הרף לך, די לך

קולן העדין, הצלול ומלא היופי הדהד בתוך נופו, אמירו של אובות ופרץ החוצה. המנגינה והמלים אפפו את ראשה של הילדה האומללה. האם שירה זו תרגיע או תאלחש את כאב המכה, הפצע, הכוויות? האם יש בכוח הפיות הלוחמות למנוע את אסון הכאב המייסר?

הצופות ראו את המנגינה מלטפת את פני הילדה, את המנגינה נושקת לרגליה. המנגינה הרימה אותה על גליה העדינים, ערסלה אותה בתוכה כמו היתה חיק אם אוהבת.

פני הילדה נרגעו. כפות רגליה הכוויות, מלאות יבלות, כוויות, לכלוך וסבל נשמטו. מרפא לכאבי התופת בו שרויה היתה.

התבוא הילדה אל אובות?

הלוחמות והצופות ליבן נקרע בן. הן הסופגות את גלי הכאב נורא, הן שמנפשן עולה אנרגית המרפא והשירה, והן תחזקנה את הילדה עד אשר יחליטו האלה ואובות התבוא אם לאו.

עין הילדה נפקחת

פיה נפתח

צרחת סבל וכאב איום בוקעת ממנו. העין מתגלגלת ונעה ימינה ושמאלה, למעלה למטה. עינה ופניה מצביעים על טירוף הדעת, על סבל שניצח את הגוף והנשמה.

עננת אור קטנטנה בוקעת מפה הילדה עת נשתתקה.

גופה נרפה. האם מתה?

הצופות שלחו גשושות אל גוף הילדה, חוקרות בודקות את אנרגית החיים והמוות.

ביום ההוא נכנסה אל אובות גופת ילדה בת חמש.

נשמתה היכן היא?

 

היכן העצב מסתתר

 המקום בו העצב מתחבא

 

היכן מתחבא העצב? שאל שניר את אבידרור.

שניהם לבושים בבגדי טקסים ישראליים, לבן וכחול, שחור ולבן, אם כי ניסן הפוחז בחר ללבוש חולצה לבנה ועליה ציורים של דמויות מאנימה יפנית.

גם ניסן עמד אתם בשורה ארוכה של בני 13 בטקס השנתי של יום זיכרון זה או אחר.

היכן העצב מסתתר פנה שניר אל מורג בן כתתו היפה, החכם והשתקן.

ארבעתם היו במרכז השורה הראשונה עומדים נוכח שלושת המיקרופונים שצרצרו והשמיעו קולות צווחה זועמים. חמש הבנות עמדו מולם. אותן חמש בנות שהתחילו להשתתף בטקסים החל מכיתה אל"ף הוא חושב.

יש להן שמות? אף פעם לא הוטרד מכך.

הן הזמרות של הטקסים, הן מדקלמות הקטעים בעברית שאי אפשר להבין בין נאום של מנהלת מחנך או אזרח שמתאים בדיוק לטקס.

שניר רוצה להיות עצוב.

רק אבידרור, ניסן ומורג יודעים מדוע שניר מחפש את העצב.

נקמה

 נקמה

מדי פעם מגיעה פיה חדשה לאובות. לא תמיד יודעים מהיכן הגיעה, ולא תמיד יודעות הפיות מדוע הגיעה פיה זו דווקא.

אחת הפיות שהותירו רושם עז על שוכנות אובות, שנים אחרי שכבר נעלמה לה בכוכי הקבורה בתחתיתה של ארץ היתה אִילָאפָּה.

כשהגיעה כבר היתה בת ארבע, תינוקת די מבוגרת יחסית לתינוקות שהגיעו זוחלות, חסרות מודעות לסכנות סביבן לאובות, חצו את חומת האשליה והאנרגיה שהפרידה בינו לעולם והגנה עליו ועל פיותיו.

שערה היה אדום ועיניה ירוק בהיר כצבע עלים בשמש.

היא הגיעה הולכת על רגליה.

אף חיה לא רדפה אחריה, אף נחש לא ניסה ללכוד אותה ולציפורי הטרף היו עניינים במקומות אחרים.

בנוזל החיים של אובות היתה עדות של פיה שראתה אותה בעת שחצתה את הגבול בין שם לכאן.

"היא באה כולה אש ולהבה. שערה אסוף ושזור היטב לראשה. חרוזי טורקיז וירקן ואחלמה עיטרו את מקלעת שיערה. עירומה מכל. יחפה. חזקה ולא עייפה. אבל עיניה שירו ברקי זעם ללא הרף הם שלכדו את תשומת לבי. פחדתי שהנה מגיעה שעתו של אובות. שהנה סופנו שתמיד נמצא בעתיד קיומנו וקיומו של אובות מתממש."

אִילָאפָּה הצטרפה לפיות על העץ.

מקומה נקבע גבוה בצמרתו של אובות, לבל, כך טוענות ההיסטוריוניות, תמצא לה חברות ועמיתות ותפיץ את רעל הנקמה בהן.

סִימִינְג, פיה שחרחרה ועדינה כמו פרפר עת יצא מגלימת הגולם היתה חברתה היחידה. והיא סיפרה לעץ, לפיותיו ולאלה:

" אִילָאפָּה באה ממקום רחוק, שאיננו יודעים עליו דבר וחצי דבר. איך אובות מצא אותה, הוא יספר לנו אם ירצה. האלה לא עונה לשאלותיי, וגם  מותה של אִילָאפָּה מוזר וחריג."

אִילָאפָּה סיפרה לי שהוריה היו ציידים במישורי העשב הגדולים. שם אדם יכל להסתתר בין גבעולי העשב, אבל גם חיות טרף ואחרות הסתתרו בעשב.

"חיינו תמיד בידיעה שכל צעד לכל כיוון יכול להסתיים בנשיכה בצוואר ומוות. חלב אמי היה חמוץ בגלל לחץ החיים והמוות. אבי רזה היה כדי שיוכל לרוץ מהר. עשרה ילדים היו להוריי. אולי אחרי שנעלמתי מהן נולדו עוד, אינני יודעת. באחד מהלילות בהם ישנו בקושי כי חיות הטרף שאגו וצעקו ויללו לשמיים, האש בגלל הרוח כמעט כבתה ולא נדלקה שוב היה לי חלום. ראיתי עץ ענק בחלומי. ראיתי את העץ פוער את פיו ובולע את שני אחיי חיים. אחזה בי צמרמורת, וצעקתי צעקה גדולה. רצתי אחרי שני אחיי אל העץ ונתקלתי במחסום גמיש, שהעיף אותי אחורה. נסיתי עוד פעם ואחר כך עוד פעם, ללא הועיל. שרתי בלבי תפילה לאלת הנקם, השנאה, הזדון וההרס קוֹטְלִיקוֹ. הראי לי את הדרך לנקמה. הראי לי את הדרך להחזיר את אחיי לחיים. והיא הראתה לי, האלה הגדולה מכולן את הדרך.

עוד באותו הלילה הרגשתי שאני נעה בין עולמות שונים ומוזרים. זרמים של אויר קר ואויר חם, אור שמש ואור ירח וכוכבים ליטפו אותי. נעתי בתוך מים ובין דיונות ענק של חול. הזעם שאחז בי לא נחלש ולא פסק לרגע.

וכשהתעוררתי עמדתי במרחק מעץ ענק דומה לעץ שבלע את אחיי. בלי לחשוב, כשבלבי זרם עז של אש, שנאה, רצון לשרוף הלכתי אל העץ ונבלעתי בו."

שקט שרר לאחר הסיפור של סִימִינְג. שנים רבות הפיות חשבו והרהרו בסיפור זה. האלה נעלמה, אובות לא השיב דבר. נוזל חייו המשיך לנוע במעגליו המחזוריים. פיות באו ופיות הלכו, עד השריפה הגדולה.

ברק אש חדר את הגנותיו של אובות. אִילָאפָּה על ענפה רקדה, שרה וזימנה אנרגיות הרסניות ככל אשר יכלה. חברותיה לענף הצליחו בשארית כוחן לעופף למטה אל מקום מבטחים.

קוֹטְלִיקוֹ אל האש תני בי אש

ראי את העץ אשר בלע את אחיי

ראי את העץ אשר בלע אותי

קוֹטְלִיקוֹ אלת המוות האהוב

את אחיי לא מצאתי, אותך מצאתי

שרפי את העץ, שרפי אותי

כל הפיות שמעו השבעה זו. חלקן נזכרו בסיפור של אִילָאפָּה והצטמררו והחלו לשיר השבעה שתביא את הגשם, את המים מצנני כל. האלה, בוראת אובות הראתה עצמה במלוא הדרה מעל העץ ובידה מביאה ודוחפת גושי ענני גשם.

הגשם ירד. האש שככה. אִילָאפָּה נמצאה על ענף הזית בו חיה שנים רבות.

הפיות כיסו אותה ברדיד שירים, חלומות, מתארי אור וצל ובעיקר בצבעי אדום וירוק בהיר כעלה בשמש.

זהו סיפורה של נקמה. זה סיפורה של אִילָאפָּה

 

התמכרות

 התמכרות

תמיד ידענו שברגע האמת תופיע איזו יד מהחשכה, תטאטא  הצידה את כל המעקשים, יד אחרת תאסוף את קצות המפה יחדיו, ואז מבעד לחלון תנער של שאריות הלכלוך שעליה.

הפעם, בגלל שידענו, בכלל לא התאמצנו לנקות, לפנות מקום לנשורת חדשה על המפה. ערמות של מעקשים וגבבה של שאריות לכלוך התאספו בחוסר חן על המפה.

קצת כעסנו, קצת צעקנו. אפילו התפללנו. הקרבנו קורבנות מלאי דם, הקמנו מזבח חדש לגמרי. המעקשים התאספו, נשורת הלכלוך התגבבה לה בפינות שונות.

ואנו, אנא אנו באים?

פנים וחוץ [מיקרו סיפור]

 פנים וחוץ

על אדן החלון מצד ימין עומד חתול ורוד, יש אומרים סגול. דבר אחד בטוח, הוא מפלסטיק והוא שקוף. לידו מימין עומד חתול ממתכת כסופה, לא מכסף. לימינו עומד אריה סיני צבעו שחר, פיו המחייך חושף שיניים וניבים. לשון אדמדמה מבצבצת, ועיניו נטועות בחלל העולם.

בצדו השמאלי של אדן החלון עומד חתול מעץ. צבוע באדום ובצבע העץ. יש לו זנב עבה וזקוף, איזה עשרה סנטימטרים אורכו. ליד משמאלו חתול מתכתי וכהה בתנוחת הגנה-איום. צידו מופנה אל האיום, גבו מקומר, זנבו מונף אלעל. סרט אדום המסתיים בקשר פרפר תחת סנטרו לצווארו.

חמישה חתולים על אדן החלון. שומרים נאמנים.

אולי בגלל זה חתולת הרחוב הצליחה להיכנס דרך החלון.

 

ימאיה, פיית המים

 הסיפור על ימאיה, פיית המים

הפיות אצל אובות תמיד מוטרדות בחקר סוגי האנרגיות בעולם. מדי פעם צצה אצלן, על הענפים, בגבהים שונים איזו פיה שמשקפת אנרגיה ייחודית מאוד.

כזו היתה ימאיה. כמו אחיותיה הרבות, היא הובאה לאובות בילדותה. ההיסטוריוניות יודעות לספר שכוחה בלט במגע עם נוזל החיים של אובות, היא אנרגיית המים במדבר היבש.

כשחלפה דרך המחסום בין החיים ובין אובות עלה נד מים אדיר סביב לאובות. אובות רעד. הענפים זעו ונעו במהירות לא צפויה. הפיות עפו מענפיו, מבתי הזיתים הקטנטנים. כולן פרשו כנפיים ושרו בקולן הצלול, המרכך, המרגיע את שיר המים:

שאו מים קולכם ברמה

שאו גליכם אל על

האלה הבוראת מושיטה ידיה

נהרותיכם זורמים אל תוך אצבעותיה

למה לך כי תפחד אובות

למה לכן אחיותיי, בנות אובות

לפחד

הירגע מים אדירים

נוח נד מים

חזרו למקומכם

מאגר חיי אובות

מעל קולן של הפיות נישא צליל דק ועדין מאין כמותו, מילותיו לעד חקוקות בנוזל החיים של אובות:

מים אדירים

גזלן וגנב אובות העץ

מן המים הרחוקים הביאני אל המדבר הצחיח

עץ אכזר אוכל נשמות

ואתם, מים אדירים

מה לכם כי תרעשו, תצעקו

לא לכם ולא לי הכוח

הקול הדק והעדין השתלט על קול מקהלת הפיות. האלה אספה את ידיה שואבות המים. המדבר נרגע, נד המים נעלם, והשמש האכזרית ייבשה את האדמה סביב לאובות. ולא נודע כי עלו המים אי פעם.

חבורת פיות מים הצטרפה אל ימאיה. כולם יושבות וחיות על הענף הבשרני ומלא נוזל החיים של אובות.

באחד הימים הרחוקים ההם, ימאיה רקדה על הענף ושרה לה. חברותיה הצטרפו אליה. נוזל החיים עצר זרימתו באובות. ההיסטוריוניות שלומדות מנוזל החיים, שכותבות בו את תולדות אובות הראשונות ששמו לב. עייפות השתלטה עליהן, שמחת החיים נגוזה. הן נפלו כעלים יבשים מאובות אל האדמה. אחריהן פיות נוספות נפלו. ימאיה וחברותיה המשיכו בריקודן מלא אור השמש. מה להן וליובש באובות?

האלה נבהלה.

גם היא חשה ביובש המשתלט על ברואה האדיר. עיניה נעצמו. שתי ידיה הושטו ובבת אחת שפכו מים על אובות. הרוקדות נרטבו וחדלו מריקודן.

נוזל החיים חזר לנוע באובות. הפיות חזרו לענפיו בעזרת הרוקדות שירדו מטה מטה והרימו פיה אחר פיה אל ענפי אובות.

טוב זה לא היה פשוט כלכך. מה לימאיה ולסידורי הפיות על אובות? מה לה ולגילן של אחיותיה? להסדרי הכוח? להתמחויות כוחות הפיות?

סדר העולם התהפך. סדר החיים על אובות התהפך. האלה מרטה שערותיה, ההיסטוריוניות כעסו, צעקו ולבסוף, משעייפו נצמדו אל נוזל החיים ולמדו ממנו את סוד הסדר.

הן שרו,

שירן הדריך את הפיות חזרה לענפן, לבתיהם הנקיים.

וימאיה

ימאיה חיה שנים ארוכות על אובות. משתמו ימיה על העץ, נפער בור עמוק ליד אובות, בור מלא מים כהים, קרים וריחם ריח מיטיב. ימאיה צנחה למים.

הבור נסגר, והיא נעה, שרה, צוחקת ורוקדת בנוזל החיים של אובות. עד היום.

 

 

 

 

שניים קצרצרים

 מסאג'

"תראה" הוא אמר בשקט, "יש לך כמה אפשרויות להציל את חייך."
המטופל שכב בשקט על בטנו, גופו העירום נסוך בשמן ריחני, וניל או אקליפטוס, הוא לא זיהה את הריח. המסג'יסט המשיך ללוש את גבו, ישבנו, רגליו.
"תראה" הוא המשיך בשקט, "הבליטה הזו בשיפולי גבך לא מבשרת טובות. מתי היית אצל רופא עור בפעם האחרונה?"
המטופל, די נרגש. גופו שולח ריגושים אסורים והוא נבוך. מזל שהמסג'יסט לא רואה את הזיעה והאדמומית שמכסה את פניו. אגרופיו נסגרים ונפתחים, הוא ממש רגע לפני.
"תפסיק מייד!" המטופל צועק בשארית כוחותיו.

בבדיקה שגרתית אצל רופא העור, לא נמצאה אף בליטה חשודה.

ברגע האזעקה

ממש ברגע שבו הושיטה את אצבעה, עליה נועדה להינעד טבעת האירוסין היקרה להחריד, ממש ברגע זה היתה אזעקה.
היא לא זזה מילימטר. פניה נשארו שלווים, ללא תנועה. אפילו עיניה לא העלו מבט דק של פחד.
הוא כרוע על ברכו לא זז לרגע, שערו נשאר ללא תנועה. פניו, עיניו הכל כשהיה.
תמונת אירוסין מושלמת לדורות הבאים.

החלטנו לא לקנות אותה בחנות יד שנייה.