יום רביעי, 18 במאי 2022

141 - המסע לירושלים, מוקדש לקנקן

 בדרך לירושלים נפגע הולך רגל שלא שם לב ממשאית גדולה. נהג המשאית יצא מהמשאית, בדק את הדופק של הנדרס, ראה שהוא עוד חי והחליט להביאו בעצמו לבית החולים בירושלים.

כאן מצטרף מר ע' לנסיעה המוזרה הזו. בקדמת המשאית ישבו חמישה בחורים, די שתויים, ומאחוריהם ישב ע' בלווית ח'. לא ברור אם בת זוג או יציר שמיימי שהצטרף לנסיעה. הבחורים משועשעים, מצחקקים, ואחד בעל עורף בלונדיני דגדג את הנהג שכמעט סטה מהדרך. מר ע' נתן לו "כאפה" והסביר לגברת ח' - הוא הפריע ומפריע לנהג לנהוג, כולנו נמות בגללו.

המשאית עצרה בשולי הדרך, ומר ע' שם לב שהבחורים כנראה בני 18 לכל היותר. המשאית ארוכה, ענקית וכבדה. בראשו מתרוצצת מחשבה, איך בחור בן 18 נוהג בה. בזמן שהוא מהרהר ביכולות הבחור, הקבוצה של הצעירים החליטה לנסוע לירושלים בדרך אחרת מהרגילה, ואחד הבחורים קפץ מעבר לגדר ההפרדה הנמוכה בין הכביש לשוליים, ולא הספיק לחזור, משהחליטו להמשיך בדרכם. א-מחייה, הרהר מר ע', יש יותר מקום.

הנה הם מגיעים למשעול יחסית צר, דרך עפר מתפתלת. בדרך זו הם ממשיכים לנסוע, בן ה- 18 מגלה מיומנות שלא תאומן, ואחרי שעה נסיעה איטית, הוא עוצר בשוליים של דרך העפר. הגיע זמן לנוח. זה ככל הנראה היה זמנו של פיצ'קה, כלבלב קטן מידות, שככל הנראה הסתתר לו במשאית, לצאת ולעשות את צרכיו. בין לבין הוא נכנס דרך חור בגדר לבית שעמד שם יחידי. מר ע' מחפש אחריו, ואז רואה שפיצ'קה תלוי בסל תחת חלון הבית. הוא קורא, צועק, מבקש, מבטיח ומן הבית יוצאת גברת לבושה שחורים ופיצ'קה על זרועותיה.

המשאית אט אט יורדת לכביש ירושלימה משער הגיא. בסיבוב מוצא, הנהג מעדיף להכנס למוצא, וכך על שפת הכביש הצדדי כולנו יורדים מהמשאית. לילה, אנחנו רעבים, ומר ע' הולך להתפנות. כשהוא חוזר, המשאית כבר איננה ובייאושו כי רב הוא חוזר לכביש הראשי, המסוכן, ומהלך בגשם לכיוון ירושלים.

האם טרמפ עזר למר ע' או פעילות על טבעית אחרת, ושוב הוא במשאית. הגברת בשחור עסוקה בחיזור נמרץ אחר אחד הבחורים והוא יושב ליד הנהג. ריגושים לא מוסברים מתחוללים אצלו, ועיניו נמשכות אל הנהג.

ירושלים מנצנצת בשלל אורותיה באופק, חצי שעה הליכה ברגל אומר מר ע' לאחרים, שמספרם התכווץ לארבעה. נהג, בחור, גברת בשחור והוא. שוב נעצרת המשאית, שהפכה כבר לטנדר משום מה, והנהג מזמין את מר ע' לבוא אתו. תחת פנס, ליד מבנה אבן הוא מתקרב למר ע', ואומר לו: אני חייב להגיד לך תודה. כך אני אומר תודה. זו המיטה שלנו, והוא מצביע על עשב וקש רמוסים ליד הבית הזה, ומנשק את מר ע' על שפתיו.

אבל, בסרט כמו בסרט ישנה התפוגגות איטית, ומר ע' וחבורה של חמישה ילדים צועדים במלוא המרץ לכיוון גשר הכניסה לירושלים.



יום שבת, 14 במאי 2022

140 = ישיבת הנהלה ?

 ישיבת ההנהלה התנהלה תחת עצי שקמה בוגרים. שולחנות סודרו בצורה לא ברורה וסביבם כסאות.

מי לא היה שם, בישיבה הזו? היתה המנהלת המקסימה שרק דאגה לעוגות. קרם, ועוד קרם. חלבי הכל כמו שצריך. פה ושם עוגות פקאן, שקדים או עוגות פאי פירות. היו שם מדי פעם דמויות שכבר אינן חברות בהנהלה הזו.

אבל המקרופון היה אצל גבר בן 40 לערך, שדיבר כל הזמן עם עוד גבר ולא אל המשתתפים. שרה המזכירה ולילי עוזרתה תפסו שני מקומות, ולא זזו מהם. הבחור עם השיער הפרוע הגיע לרגע ותפס מקום, והתחיל לספר על יומו הארוך. אורלי חייכה מצדו השני של השולחן. לשניה נראה שהישיבה בעצם בחדר ההנהלה, אך זמזום יתוש, אוויר דחוס ומחניק ותקרת הענפים הכהים הזכירה.

הרעש היה בלתי נסבל. כולם עם כולם, כל הזמן.

יום שבת, 7 במאי 2022

139 - טיפול?

 היא הגיעה לבושה היטב, שערה הבלונדיני אסוף וכל מטרתה - עבודה. הוא הגיע כי אמרו לו. אבל, בלבו אמר, כל הכבוד לי, אני לא מתנגד. נפגשו בגן ציבורי, אבל לא היה נוח שם אז עברו לגן הבנים, גן זכרון לחללי העיר.

ישבה שם קבוצה של תלמידים שהרעישה בלי סוף. הוא אמר לה, בואי נשב במקום שיש בו הכי מעט תלמידים, וכך מצאו עצמם בקצה שולחן לידו ישבו שני בחורים צעירים. התחילו לדבר, והבחורים עסקו בעניינם בקול גבוה, ביקשו מהם מעט שקט. הם הסכימו, אך הרעש גבר והלך, ובשולחן לידם ישבה קבוצה עם מורה, ששוחחה בקול רם. החליפו מקום. לא היה שקט יותר. הוא התחיל לומר לה שהוא מצטער על ההתנגדויות שלו לשיחה אתה, באמצע דבריו ראה שהיא עברה לשוחח עם קבוצה אחרת בשולחן אחר.

קצת כעס. הבחורים התישבו לידו, והרזה והנמוך מהשניים התלונן שהוא עומד להירדם. דקה אחר כך הוא נפל ממושבו, ונרדם. המנהל שלו, כי אז רק הוא הופיע, גבוה וחלק פנים לקח אותו.

הגן התרוקן. שקט. מצאו להם שולחן רחב בצבע חום, חלק לגמרי. החל להתנצל על כך שהוא מלא התנגדויות, אבל אז בצד ימין התישבו כמה פנסיונרים והחלו לדבר בקול רם, והוא עצמו סובב לרגע את גבו, ועת הסב פניו אליה, היא הלכה. השתררה דממה.

בדרכו החוצה מגן הבנים פגש אותה שוב, בידה התיק והיא נרעשת לגמרי. היא לא מצליחה להתניע את מכוניתה. הוא נעלם.

יום רביעי, 4 במאי 2022

138 - מה תגיד אם...

" ומה תגיד אם תדע ש..." 

האודם הציף את פניה המחודדים. הכעס כמו נושף בכוח רב מנחיריה וקולה הצטרד.

הוא הביט בה בשקט, מבטו יורה זיקים לגלגניים, ולפתע דמעות פרצו מעיניו. לקח לה שנייה, והיא אספה אותו אל בין זרועותיה, ראש מתולתל, שחרחר של ילד בן 10.

יום שבת, 30 באפריל 2022

137 - כרובית

 לפעמים החלום והמציאות מתערבבים יחד. ואין החולם יודע אם אמת או אם חלום הינם ממשות חייו העכשווית.

כך למשל בועז החליט לערוך סדר גדול, סדר לפסח בו יזמין את כל קרוביו מכל קצוות הארץ. הוא תכנן יחד עם זוגתו אמיליה את מהלך הסדר. מי יישב איפה, מתי יקראו בהגדה ומי יקרא. אבל, בשלב מסוים הוא שכח את התכנית הגדולה, וקיווה שהכל יעבור בשלום.

אבל אמיליה לא שכחה דבר. והיא ציפתה, בצדק רב, שבועז ימלא את חלקו בהכנות לסדר. בועז יצא מהבית וראה את רחובות עירו נסגרים, מתחמים נפתחים בהם לרוקדים, לידם ניידות של המשטרה, כיבוי אש ומד"א. חזר לביתו וראה את אמיליה מסבירה לשני העובדים ששכרו לאותו היום איך לסדר את הספות והכורסאות במבואה הסגורה של בנין המגורים שלהם. נכנס למטבח ושם כרובית שלמה בתוך סיר ענק שעמד על הכירה הדלוקה.

חזרה בזמן, אחיו החרד, דודו משדרות, אחותו מציפורי, אחיו מהרצליה-פיתוח ואחיו שהגיע במיוחד מארה"ב הגיעו. המון בני אדם. לפתע הוא נזכר במחויבותיו, בנאום שהוא אמור לשאת, בכמה פעולות חיוניות שעליו לבצע, אבל כנראה לא ביצע אותן, אבל הוא לא זוכר. הוא נזכר בכרובית, אך לא מצא את הסיר. שוטט בבית על מנת למוצאו, וראה אותו בצדי שולחן, תחת ערימות של חפצים לא ברורים. והכרובית? אין כרובית.

טרוף חרדה של החמצה גדולה הזכיר לו שליל הסדר כבר היה.




יום שישי, 22 באפריל 2022

136 - קפה בבוקר

 לפעמים, כשהוא מתעורר, הוא מגלה שהיה זמן רב בעולם המקביל. העולם בו הדברים קורים אחרת. לפעמים מפחידים מאוד, כמו אותה פעם שהחליט לזנק ממרומי הר הרצל בירושלים לואדי בו שוכנת "עין כרם". והוא זינק, ראה את ראשי העצים החדים והירוקים, ולפתע רוח עדינה העלתה אותו כמו שהיא מעלה צפורים טורפות למרומי השמיים, והוא דאה וריחף שעות בין הר הרצל להר עליו נמצא בית החולים הדסה.

או בפעם האחרונה עת גילה עצמו יושב בכסא הטייס במטוס כלשהו, לבד לגמרי. זה היה מפחיד, כי הוא לנהוד במכונית אפילו לא יודע, ולוח השעונים, הידיות, צגי מחשב מולו נראה לו כמו הירוגליפים או לפחות סימניות כתיב יפניות. והנה הוא מטיס מטוס. הלוח המפחיד נעלם והתפוגג והוא נשאר רק עם מוט ההיגוי בידו. האם הוא נחת היכן שהוא? הרשומה ההיסטורית בעולם המקביל לא מגלה, כי משם הוא עבר לדיון ער עם עוד קבוצה של גברים לבושים בחליפות על הקפה ששתו בבקר.

יום חמישי, 7 באפריל 2022

135 - במדבר

 על גב גמלים אנחנו מפלסים את הדרך במדבר, שהו הרוחות העזות והחול הניתז לעיניים אינו מפסיק. על עיני הגמלים שמנו מעין בד מלמלה שאפשר לראות דרכו אך הוא מונע חדירת החול לעיניים ועל עינינו עטינו משקפיים מיועדים לסערות חול.

לאן הלכנו?

השד יודע לאן הלכנו. השד יודע מהיכן באנו, היכן אנו כעת ולאן פנינו מועדות. אבל השד גם ארגן בעשרת הימים האחרונים נקודות מוצא. נגשים אליהם עם הגמל ומתעוררים במיטה נקיה, מריחה מכביסה נקיה.

141 - המסע לירושלים, מוקדש לקנקן

 בדרך לירושלים נפגע הולך רגל שלא שם לב ממשאית גדולה. נהג המשאית יצא מהמשאית, בדק את הדופק של הנדרס, ראה שהוא עוד חי והחליט להביאו בעצמו לבית...