עלילות יוסף והשטן, חלק ב' פרק ב'

 פרק ב

 

משנה מקום משנה מזל

מאז שגוייס לצבא ועד שהשתחרר ממנו לא קרו בחייו אירועים מסעירים במיוחד. אירועים אחרים שלא נבעו מחייו, מהוריו או מייעודו כרב-מג נדחקו לשוליים של תודעתו.

משנכנס לקבע, די מהר, הוא הצליח לשכנע את הוריו למכור את "הדירה" שלהם ולקנות לעצמם בית  קטן, בקצה שכונה ותיקה. הם הסכימו לאחר שערכו בדיקה מקפת במקום. יוסף לא היה אבל שמע על כך.

אמו: "הגענו לרחוב אברהם אבינו ומייד הרגשנו את העוצמה של השם. יעקב ספר לו מה עשית."

"בטח אתה זוכר מלימודיך אצלנו את השבעת השדים, הזמנת המלאכים ואיתור הרוע. הרגשנו ראשל וגם אני כוח של קדושה מפעפע ברחוב הזה. השבעתי את צסתף, אחד מהצנועים ביותר שיבוא לבדוק את המקום.

הוא בא. יפה כמו פרח ברגע בו עלי הכותרת שלו נפתחים לרווחה, ריחו המשכר נישא בחללו של עולם, ורגש של עדינות ויראת כבוד לטבע מתעוררים בלב כל יצור חי.

פניו היו אדומים קצת, נראה שהוא מעט כועס.

החזקתי היטב בקצה ההשבעה והמשכתי להשמיע את שמו ללא הרף, כפי שנדרש בהשבעת המלאכים האלה.

צסתף, פסתץ, ספתץ חזרתי שוב ושוב, צסתף בדוק את המקום, צסתף קדש את המקום. אמך אף היא צירפה השבעה משלה. השבעות שרק נשים יכולות לשאת למלאכים, שאינם בשר ודם, אך נמשכים אל נשים. והוא בתאוותו לפות היטב בשוט ההשבעה של שנינו עשה כמבוקשנו.

אור מילא את הרחוב. האור הסתחרר ונע במהירות בין הבתים מותיר אחריו שובלי צבע מבלבלים ומכאיבים חעיניים. לא עצמנו את עינינו. הוא האור הסתחרר שוב ושוב בין הבתים הקטנים, עד שהתקבע סביב בית אחד, קטן ויפהפה. בית שנמצא בתוך גינה בה יש עצים ירוקים.

זה הספיק לנו. שנינו זמרנו בכוח – טהר את הבית. שכנע את יושביו למכור אותו לנו.

ובסיום ההשבעה גם כפינו עליו להגיע בשנית עת נעבור לגור בו כדי שיצור את חלל הקודש הפנימי."

יוסף לא שאל מה קרה עם הדירה העלובה, הישנה. הוא ידע שיספרו לו.

אחרי שאכלו מעט. אמו התרגשה מהמדים, מהדרגות היפות, ממראהו היפה. אחרי שחקרה היטב היטב על קשריו עם נשים, התעצבה שאין לו חברה, בזהירות רבה רמזה ליעקב לשאול את השאלה.

ויעקב שאל.

"יוסף העדיין בתול אתה?"

יוסף הסמיק והחוויר ולא ענה.

"אתה יודע שמתן זרע באהבה, כל אהבה אינו חטא אצלינו. למה אתה נמנע מנשים או מגברים יוסף? אני כל הזמן מריח את ריח קסם ההמנעות שנודף ממך. האם אינך יודע כיצד להסירו?"

יוסף לא ענה מייד. הוא כחכח בגרונו וענה בקולו החזק והברור:

"אמא ואבא אהובים. אנחנו חוגגים את הבית החדש שלכם. עוד לא הראיתם לי את המקדש החדש. אני יודע שיש לכם גם תלמידים חדשים. אני יודע אבא שאתה דואג, כי אתה מרגיש שיומך האחרון מתקרב בצעדים גדולים מאוד, ויורש אין עדיין. האם יחסי עם נשים או גברים זה מה שחשוב עכשיו?"

ראשל ויעקב קצת התביישו, אבל לא באמת.

וראשל אמרה: "לפני שנראה לך ונספר לך על המקדש החדש, אני רוצה לספר על המעבר לכאן. לא היה לנו קל להיפרד ממנו, מהבית, מהרחוב ומהשכונה. אל תשכח שהמקדש הישן שימש במשך שנים ארוכות את המסדר שלנו. הוא גם נמצא בקו ישר למערת אביב, מערת פולחן והקשר עם הכוחות אתם אנחנו פועלים בעולם. אבל הבנו מחכמתך הרבה שחובה עלינו להחליף מקום. ואם אתה לא יודע, שבוע אחרי שמכרנו את הדירה היא נמכרה לקבלן ברווח גבוה לקונה, ועכשיו היא כבר איננה. הרסו אותה ועוד דירות. יבנו שם איזה מגדל או קניון. אבל לנו כבר לא אכפת.

כדי להעביר את המקדש משם לפה היינו צריכים להשביע כמה וכמה יסודות של הטבע. הזמנו את חוג החכמים והתלמידים, קראנו לחוג החכמות והתלמידות וביצענו במקדש הישן טקס ביטול קדושתו. זה טקס קדמון מאוד שאני לא יכולה לספר לך עליו עכשיו. כאשר תחליט לחזור אלינו, כאשר תסכים לקבל את הייעוד שלך, נלמד אותך, אם נחיה עד אז."

הרמז הדק לא עבר מעל ראשו של יוסף.

הוא דפק שלוש פעמים על השולחן לגרש את עין הרע. חייך. ושאל שוב: "איך העברתם את המקדש משם לפה? האם הדלת ההיא שאיימה עלייך ואח"כ הגנה עלייך גם עברה לפה? האם הכסא של הרב מג עבר? ומה עם הספרים? אני מבין שעשיתם השבעות מחדש, שיצרתם מערכות הגנה, ושאין לאף אחד סיכוי לדעת שיש כאן מקדש גדול. האם המקדש בקו ישר ומסונכרן עם מערת אביב?"

אביו המשיך: "יוסף, הזמנו את החברים והחברות ויומיים טיהרנו את עצמנו. צום, טבילה בים. שרנו שירי השבעה, שירי הטהרות, שירי התעלות הנפש. התחברנו במהותנו הנפשית עם הכוחות האינסופיים של הפלנטה הזו. קיבלנו מהם את יכולת העברת חפצים ממקום למקום. אבל, אני חושב שהם העבירו את החפצים לא אנחנו. אחרי יומיים אלה, נכנסו למקדש הישן. נפלנו מעולפים על הרצפה והתעוררנו אחרי זמן די ארוך כאן."

 יוסף צחק בינו לבינו.

הוריו התמימים כמו ילדים. מתעסקים עם כוחות ענק וחסרי כל כישור מינימלי להבין את עולם החומר בו הם חיים. הוא קנה והוא מכר את דירת הוריו הישנה. הוא ידע בדיוק מה עומד לקרות. כוח הנבואה וחיזוי העתיד לא נלקח ממנו.

 

 

 

 

 

 

עלילות יוסף והשטן, חלק ב' פרק א'

  

חלק ב

פרק א'

ויגדל יוסף ויפרח

לאחר מעשה בר המצווה באה המנוחה אל יוסף. ראשל ויעקב הקדישו זמנם להגנה על בנם, טוו סביבו מאות חוטי הגנה, השבעות, קסמים עד כי ליודעי ח"ן, נישא ריח הקסם למרחוק, וידעו אלה שחצו דרכיו שילד/נער זה מיוחד.

אל יוסף לא הגיעו יותר צללים, קולות, ריחות או חלומות מיוחדים.

הוא המשיך ללמוד קסמים, השבעות, את עולם המלאכים ואת עולם כוחות הטבע בם קוסם יכול לשלוט.

האם כבר ידע אז את מקום אביו ואמו במאבק הנורא להגנת ביתם, עירם, ארצם, העולם?

אם ידע ואם לא ידע, בגרותו והתפתחותו לא שיקפו דבר מכל העולם האחר בו חי ונמצא מאז ילדותו. הוא למד בבית ספר תיכון רגיל לגמרי, אפילו שהיה, כך טוענים הביוגרפים שלו, גאון ועילוי. הוא הצליח בכל המבחנים, בכל המקצועות.

גופו התפתח לשלמות כובשת. הוא הרגיש את מבטי התשוקה שנשלחים אליו, הן מזוויות העין והן ישירות. גברים ונשים, נערים ונערות. כולם חשקו בגופו של יוסף.

כשהיה בכיתה יא' ישבה לידו נורית העדינה. הוא הרגיש את חום גופה, את שדיה נלחצים אליו, כמו בטעות. הוא לא היה אדיש. גופו הזדעק והזדקף. הוא התבלבל, כי לא היה בו רצון ממשי לקשר גופני, והוא סלד מאוננות. הוא קם והחליף מקום.

צביקי שישב לידו בשיעורי מתמטיקה ממש הסריח מתשוקה אליו. גם הוא נגע, רמז, ליטף. גם אליו גופו של יוסף נענה, אבל יוסף קם ועבר למקום אחר.

יוסף, יוסף היפה שרו הציפורים.

העלים בחצר ביתם ניגנו מנגינת תשוקה אליו.

בלילות באה לילית ובא השטן ועשו בגופו כבשלהם. חלומות התשוקה הפרועים, כתמי קרי הלילה על הסדין הציקו מאוד ליוסף. כתמי הקרי עוררו בו בושה גדולה, ותמיד הוא קם מוקדם בבוקר, עוד לפני אמו, וכיבס את סדיניו.

הוא לא התיעץ עם אביו יותר וגם עם אימו לא דיבר על כך.

הוא ניסה להיעזר בקסם, בהשבעות שונות. הוא חיטט בספרים בלים מיושן בחדר אביו, חדר הרב-מג. ומצא השבעה שחשב שתתאים לו.

ההשבעה התחילה במשפט ידוע:

"איבר מוזר לו לאדם, משביעו רעב; מרעיבו שבע"

תחת משפט זה הופיעו הוראות טקס הכנה להשבעה עצמה, יוסף לא אהב את ההוראות, אבל לא היתה לו ברירה.

a.    לפני כל דבר הכנס לאמבטיה מלאה במים חמים.   התפשט והבט היטב היטב בגופך.  גע בגופך מהראש ועד כפות הרגליים, אל תדלג על האיבר

                                                                                                                                                     i.     דאג לרוקן איברך מעסיסו

 ii.     משעשית זאת, שכב לך במי האמבטיה והשבע  כוח הבריאה לבוא לעזרתך.

                                                       iii.     "דעי גאיה אם כל חי שאני פרוש. שאינני יוצר, אינני בורא

                                                 iv.     דעי גאייה אם כל חי, שאני רוצה להיות רגיל ככל אדם אחר

                                                                                 v.     בואי גאיה, בואי רוח העולם והחיים, הצילי אותי.

                                                               vi.     חמש פעמים עליך לחזור על השבעה זו, הכל יסתדר.

אחח, יוסף יוסף, נער מתבגר נלחם בתשוקות גופו. נלחם בתשוקה של האחרים אל גופו. דמעות ירדו מעיניו עת חזר חמש פעמים על ההשבעה. גופו רעד מעט. איברו הזדקר ונח, והכל נעלם.

שמח וטוב לב יצא יוסף מהאמבטיה, ולא העלה בדעתו כלל שהתשוקה אליו ואל גופו אינה תלויה בו. גופו עצמו כבר לא יגיב יותר לגירויים ולפיתויים כאלה.

בכיתה ישב ליד נורית העדינה. היא נדהמה. אבל היופי שקרן מיוסף, כוח הפיתוי ההרסני שבו גבר על הכעס הקטן שעדיין פיעם בה לאור תגובת יוסף. גם צביקי התפלא אך התמלט בשמחה, אולי יוסף רוצה בי, עברה מחשבה נמהרת בראשו. הם עשו כמיטב יכולתם, נורית וצביקי לעורר את יוסף, לגרום לו לראות אותם, להגיב אליהם. אך יוסף, כבול עץ ישב לידם, אדיש לכל ניסיונותיהם.

העלבון ששניהם חשו היה חזק מאוד. אם בפעם הקודמת הם חשו את תגובת יוסף, את גופו ואת חרדתו מהיענות לפיתוייהם, עכשיו הם הרגישו כמו שהם מנסים לפתות גזע עץ או עמוד מתכת.

בבית יעקב וראשל הרגישו מייד את השינוי הקיצוני שחל ביוסף. חרדתם גברה עשרות מונים. הילד היפה שלהם איבד את התשוקה. איבד את יצר החיים.

שניהם לא העלו בדעתם את כוחו של השטן, של שלוחו הדקיק ביוסף, אותו צל זעיר שהצליח לחדור ליוסף על אף כל ניסיונות ההגנה.

גם הציפורים וגם הפרחים והעלים וכל העולם הרגיש שיוסף מת. שהפך רק לקליפה הנעה בעולם, חסר תאוות, תשוקות, רצון ליצור ולברוא.

בלימודים יוסף פרח.

הוא התקבל לחוג מתמטיקה ולחוג פיזיקה בטכניון, בהיותו עילוי וגאון. יכולותיו השכליות פרצו כל דעה קדומה, והפרופסורים השונים רבו ביניהם מי יקבל את יוסף תחת חסותו.

יוסף עצמו, עיוור לעולם, עיוור לבני האדם ולמאווייהם לא ראה כלום. לא הבין כלום. שיחת בני האדם הפכה לתקשורת עניינית. אם שאלו אותו איך הוא מרגיש ענה: הכל בסדר.

מה לו ולמריבות המורים באוניברסיטה?

הוא שמח מאוד שכבר יצרו אתו קשר מהצבא, והוא רק בכיתה יא' . הבטיחו לו לימודים בחינם תמורת שירות כמה וכמה שנים. ידע שבכך הוא יעזור כלכלית להוריו וכן, עבורו זה היה פתרון נהדר.

בצבא יש צבא, אין גברים, נשים יש חיילים וחיילות, מפקדים ומפקדות, וזהו.

הצל, המשיך לשהות בזווית עינו של יוסף. לפעמים הוא ראה אותו, אך חשב שזו לקות ראייה.

 

 

עלילות יוסף והשטן - פרק 7

  

פרק 7

שרוט נשרט יוסף

 

ובחצי היום יוסף גורר עצמו מבית הספר לביתו. עייף, יגע. מחשבות רבות בראשו. והנה הוא שומע קול יללה עדין ודק. קול בכי של תינוק כמעט. מתגבר ומתגבר הקול. יוסך מביט לצדי הדרך, והנה גור חתולים שחור בעל עיניים כחולות עזות.

יוסף כורע על ברכיו ומלטף את הגור המתוק. יללת הבכי הופכת לגרגור עדין, כזה היוצא מבטן היצור המתוק. יוסף נכרן אל הגור וללא אזהרה הגור שולף ציפורניו הרכות ושורט את יוסף שריטה חדה, עמוקה ומכאיבה.

יוסף נבהל.

הוא מחזיק את הגור בידיו, אבל קם נרעש ורץ לביתו. דם זולג מצדי פניו הישר לעיניו. כמעט עיוור הוא מגיע, דופק על הדלת. הגור המתוק לא מפסיק ללקק את פניו  בחמדה רבה.

ותפתח מו את הדלת. פניה חמורים, קשים כאבן בזלת. עיניה רושפות גיצי אש. ידה השמאלית שלוחה לפנים ולחש הגנה וגירוש נצרח מגרונה. הגור נעלם באחת, אבל כאב השריטה נשאר.

ידיה העדינות של אמו מנקות את פני בנה, פני יוסף התמים. חולם החלומות, העתיד של המסדר בו הם חברים. היא מחטאת את השריטה באלכוהול, הפנים שורפים. יוסף עוצר את הצווחה שעמדה לפרוץ מפיו. הוא לא רועד. הוא לא ממש מבין מה קרה, אבל בשולי התודעה שלו קול לוחש לו:

"יוסף, יוסף. אתה שלי. עכשיו אתה סומנת על ידי."

יוסף, תמים שכמוהו, מבין שמשהו נורא התרחש, אבל אין לו מושג מה התרחש. אמו הבינה שהצל שהורחק במאמצים אדירים ממנה ומבן זוגה הצליח לפגוע בבנה, בחלום התקווה של בני המסדר.

יוסף נשלח להתרחץ, ללבוש בגדים נקיים. להירגע.

גם האם נזקקה לרוגע. לשקט. לזמן מחשבות ולמעשי הגנה. גם נדרשה מחשבה עמוקה איך לבשר לאב על כשלון תוכנית ההגנה על יוסף.

בחדר המנוחה שלה ושל אבי יוסף היא ישבה על הכיסא המיועד לרב-מג. שקטה. או אז החלה במדיטציה המובילה לפתיחת מסכי האשליה, הכזב והרמאות שהמציאות מציפה בה את בני האדם הרגילים.

אזמן את הזמן

הזמן הוא אדון כל עולם

הזמן הוא התחלה הזמן הוא סוף

הזמן הוא המגן מפני הרע

 

כך חזרה על הלחש הזה פעם ועוד פעם, לא נרגעה וחזרה פעם נוספת.

והנה היא נעה בתוך עולם בהיר. אין בו שמש אף לא קרן אור אחת, אבל הוא בהיר. אין בו צבעים אבל בהירותו לא מכאיבה לעיניים. היא נעה במהירות, אין לה מושג לאן. אין כיוונים יש תנועה בתוך הבהיר.

בתנועתה שפתיה מבקשות הגנה על בנה על יחידה אותו היא אוהבת עד מוות. "קח אותי אדון הזמן, הקרב אותי לעולה במקום את בני את יחידי את יוסף." אין תשובה, אין קול. יש רק תנועה. בתנועתה היא מבקשת את אבי הילד, יעקב. שירה חדשה ממלאה את הבהירות: "אני ראשל משביעה את אימי הקדמונית רחל להזכיר ליעקב אהובי את זכר אהבתם הקדמונית, ולהביא את אבי הילד המתוק שלנו לכאן." בוא יעקב, בוא רב מג, בוא יעקב והצל את בנך, את יחידך, את יוסף".

ויעקב הגיע. כתם אור בתוך הבהירות.

הוא התמזג בראשל עד כלות.

שניהם נעו בבהירות לעבר יוסף הישן במיטתו.

הם עטפו אותו בחום, באהבה.

ושניהם הבינו בו זמנית שניצחם הרשע מכולם.

 

הוא נמצא בבנם, הצל הקטן, חדר אל יוסף. גור חתולים שחור, עיניים כחולות מפתות בצבען המיוחד. שריטה, דם, חיים ומוות.

אבל יוסף לא ימות היום, גם לא מחר, גם לא בעוד שנים רבות.

הם הצילו את חייו, והם הצליחו לזרוע ביוסף את זרע המאבק באותו צל.

איך יהא המאבק הזה בין יוסף לבין השטן?

גם ראשל וגם יעקב לא יידעו. הם לא יחיו כדי לראות מאבק זה במו עיניהם. לעת עתה שמחים הם על כך שהצילו את בנם היפה והמתוק. בתמימותם האמינו שגם הצליחו להגן על נושא הנבואה, להציל מסדרם. שכחו את כלל היסוד של אמונתם וכוחם, לעולם העתיד לא פועל עפ"י תחזיות, נבואות, כישופים או לחשים.

 

יוסף והשטן - פרק 6

 פרק 6

 והגיע למצוות

יוסף הגיע לגיל מצוות. גיל 13 המפחיד והמושך בו זמנית. כמו בהינף יד גופו השתנה לגמרי. הוא גבה, פניו התכסו בפצעונים דלקתיים ובשיפולי בטנו צמח לו שיער.

הוא נבהל משינויים אלה ובצר לו פנה אלא אביו.

הוא נבהל מחבריו שקולם התחלף, שהתחילו להתחכך זה בזה בצחוק, אבל הוא ראה את התאווה בעיניהם. זרה, יוקדת שמחפשת לה פורקן.

גם בו התעוררה תאווה. הוא הרגיש בגופו מתח חזק שמחפש מוצא ופורקן, לא ידע מהו. במקלחת הוא ראה את איברו מתמלא בדם וידו נמשכה אליו כמעט בניגוד לרצונו. התחושה בגוף היתה של בעירה. מול עיניו חלפו-עברו תמונות משונות שהבעירו את האש שבו.

הוא פחד.

בצר לו הוא פנה אל אביו.

אביו, הרב מג, היה עסוק בעניינים מסובכים של מזג אוויר, שנאה בין בני אדם, שמירה על הקהילה הקטנה והנידחת שלהם.

"אבא" הוא פנה לאביו, ערב אחד, בקול מהוסס וצורמני "מה קורה לי, אבא, בגוף"?

אביו חייך חיוך רחב: "יוסף, בני, אתה הופך לגבר. בקרוב תתחיל ללמוד לקראת בר המצווה שלך אצל ר' סעדה, מקצה הרחוב".

"אבל אבא, מה אני עושה עם הלחץ הזה בגוף שלי, שרוצה להתפרץ? במקלחת בקושי אני לא נוגע בבולבול שלי, ומשחרר את הלחץ. רע לי, אבא."

יעקב צחק צחוק גדול. "למה אתה לא נוגע בעצמך?" הוא שאל. "אין בזה שום דבר רע. הלחץ חייב להשתחרר, ולא תרגיש רע, תחלה, לא תישן בלילה. יבואו לך חלומות שתשלח לילית אליך, במיוחד. אל תתבייש בני. אתה גבר. ולגבר יש אבר שחובה עליו לשחרר אותו מלחציו."

שניהם לא ראו ולא שמו לב שה"צל" הקטנטן, זה שהתגנב לתוך יוסף בברית המילה שלו מקשיב ומאזין היטב לכל מילה. מריח כל ריח גוף של יוסף. נוגע ביוסף, בגופו, באיברו ומתחזק. זהו זמן היצר הרע, זמן השטן, זמן השדים. זה הזמן בו צדיקים נופלים שדודים לרגלי הצל.

אבל הכל כלכך רחוק משניהם. יוסף עסוק בגופו יעקב עסוק בעתיד המסדר שהוא עומד בראשו. ראשל נמצאת במקום לא ידוע מכשירה שמאניות, קוסמות ומכשפות. רק לפני חודשים מספר הצליחה בדרך-לא דרך לעצור סופה וסירה שעמדו להרוס את צפת. לא מדברים על זה, לא מזכירים.

ראשל מלמדת את חניכותיה קריאה בקפה, פתיחת קלפי טארוט, קסמים להחזרת אהבות קודמות. היא מחפשת את זו, היחידה. והיא לא מוצאת.

כך יוסף, עוד מעט עולה על הדוכן בבית הכנסת, עוד מעט קורא בתורה, עוד מעט גבר ובר מצווה.

אבל יוסף, כשכבר היתה בו רוח הנבואה, רוח הקסם שקיבל מאבותיו ומאימהותיו לא נרגע. בחוש עמוק מאוד בו הבין שאל לו לגעת באברו. הבושה אחזה בו בכל פעם שאיברו הזדקף ללא סיבה, והוא התחיל ללבוש קורטה שקנה בשוק בצפת. כתומה כמו תפוז.

מאז יוסף והקורטה הכתומה הפכו לשם דבר בשכונת מגוריו ובוודאי בקרב קהילת ה-מגים והקוסמות הגלילית. אף לא אחד ידע את הסיבה העמוקה לכך, אבל יוסף גם חלום נורא.

בחלומו הוא עומד עירום ועריה מול גבר יפה תואר ואישה יפת תואר. שניהם עירומים ועסוקים זה בזה. גופם מנצנץ מזיעה, והם משמיעים קולות של תשוקה. אין הוא יכול להסתיר את איברו הזקור. כמעט שחור מרוב הדם שנכנס בו. הזוג מצחקק וממשיך במעשיו, ויוסף נגרר בניגוד לרצונו אל שניהם. עיניו בולטות, לשונו מלעלעת בתוך פיו. איברו רועד בעוצמה ואפילו טיפה בקצהו.

ברגע האחרון בטרם יפרוץ זרעו מכסה אותו קורטה כתומה. מאיפה באה? השאלה הזו הרגיעה אותו. הזוג התכעס מאוד. כל החשק, התשוקה נעלמו בבת אחת. איברו של יוסף שקט ונרגע.

שנים אחר כך הוא הבין שהיא נשלחה אליו כמתנת חסד מסבתו ומסבו שראו בעיני רוחם את גורלו, והכינו לו בצידי הזמן את הקורטה הזו, הכתומה.

יוסף עד מותו לא ידע אישה, איש או אביונה. לא בחיים ולא בחלומו.

בחגיגת בר המצווה שלו, אמו ולהקת המכשפות שלה מילאו את עזרת הנשים בצהלולי שמחה. אביו וחבר מרעיו מילאו את בית הכנסת ומלמלו השבעות ומילות כישוף. מגינים על בית הכנסת, מגינים על יעקב וראשל ומגינים על יוסף. יוסף זכה וקרא חלק מפרשת מקץ, ובדרך לא דרך התחבר עם אחד מגדולי המגים בהיסטוריה של משפחתו, פותר חלומות פרעה.

ההתרגשות שלו היתה גדולה מאוד.

אימו דאוגה הביטה סביב סביב. היא הרגישה בחוש שמשהו לא שלם. משהו מאיים עמד בזוויות עיניה, והיא לא יכלה לו, לאיום. פחד חדש ניעור בה, פחד על בנה על יחידה. היא מלמלה לחש מיידי לעיטוף יוסף במגן ולהרחקת עין הרע. אבל כבר סיימה הבינה שיתכן ואיחרה את המועד. שתי דמעות עלו בעיניה. חברותיה המכשפות-הקוסמות ראו את שתי דמעות האם הללו, וליבן נחלש בן. בחושן העמוק ובעקבות הכשרות רבות הן הבינו. הסתיימה מערכה אחת בכישלונה של האם המגינה. היא נזכרה בחלומו של יעקב, בתשובה שקיבל מהרב מג – עזוב את יוסף לגורלו.

יעקב מלא בשמחה, מלא באהבת אין קץ לבנו, מלא בגאוות אב על כניסת בנו לחברת המבוגרים לא חש דבר. לא הוא ולא חבריו, שותפיו להגנה על יוסף, הוא שהנבואה של ר' ישראל  ליעקב עברה אליו.

רחשושים מעזרת הנשים לא העירו בו דבר וחצי דבר. שמח ואטום לכל הפרעה חיצונית המשיך הוא והמשיכו חבריו ללחוש לחשי הגנה, להשביע מלאכים זוטרים וידידים שדים שיבואו להגן על הנבחר, על יוסף.

אף רב מג לא הגיע לבר המצווה של יוסף. לא היה רב מג ולא היו שליחים. רק אביו וחבר מרעיו, רק אימו וחבר מרעותיה.

סערה של לחשים הרעידה קלות את הפרוכת, שלהבות הנרות רעדו מעט. ריח שעווה שרופה מילא את החלל. ילד אחד והמון מבוגרים. שבת חנוכה, היא שבת מעברו של יוסף לעולם המבוגרים. עולם שכשל מלהגן עליו.

 

 

 

יוסף והשטן, פרק 5

 פרק חמישי

 

אלה תולדות יוסף

 

עת בא בבריתו של אברהם לא ידע יוסף את עתידו ואת גורלו. גם הוריו, יעקב וראשל לא ידעו. גם הצל שחדר את ההגנות הרבות על יוסף לא ידע.

גם הרב מג ושני תלמידיו-עוזריו, שהביאו עימם את ברכת המלאכים לא ידעו דבר. אבל גם יוסף וראשל לא ידעו ששלושה אלה באו אליהם לברית כאותם שבאו אצל עריסת ישוע, אחד מהגדולים בקוסמים ובמכשפים. ממשיכו של שלמה המלך שגם דיבר עם החיות ושרה עם הצל הגדול מכולם ויכל לו.

שום כוכב לא זרח עת נולד ובא בבריתו של אברהם.

במערה כולם חשו את האהבה הגדולה, את התקווה הגדולה. יוסף הבן האהוב מכולם. יוסף יצא אל העולם וצל עוקב אחריו.

שנות חייו הראשונות של יוסף לא קשות היו. הוריו חיו בשמחה ובאהבה. הפרנסה, מועטה אבל מספקת היתה מצויה להם. ביתם הקטן אך הנקי היה מקום התכנסות לאומללות ולאומללים מכל הארץ.

ראשל היתה דולה מבוקשת בגליל. יעקב היה גורו נערץ על ידי חובבי רוחניות שטחיים, וכן גם על מקובלים רבים שהכירו את רזי העולם, ולא ידעו מה יעשו בם. חלקם הגיע אליו כמוצא אחרון בטרם אשפוז בבתי חולים. יעקב ידע לפתוח קשרים נפשיים מסובכים, ידע לספר להם בשפתם את עוצם הזייתם או חזונם.

מדי חודש בחודשו עם היעלמות הירח חבורה של עשרים נשים וגברים באו אל מערת אביב שעמדה נקייה ומצוחצחת. רק הם ידעו איך להיכנס אליה מבלי להישרף במחסום החשמלי שלא נראה. הרמשים, החיות, הציפורים ידעו לא לנסות להיכנס אליה.

שם במערה הם ערכו את טקסי הטיהור, חידוש הכוחות והמשאבים הרוחניים להם הם זקוקים כדי לשמור על העולם לבל יתפרק.

מדי חודש בחודשו גם יוסף בא איתם.

אלה תולדות יוסף:

יוסף בנם של יעקב וראשל, נכדם של דבורה ושמעון. נכדם של אנשים לא ידועים ממקומות לא ידועים. צאצא של רשב"י, ויש אומרים מתייחס בזרעו עד שמואל הנביא ואף לבית ישי.

בשנת חייו הראשונה רק גדל וצמח. כליל השלמות קראה לו האחות בטיפת חלב. ילד צחקן, שחרחר. שיניים לבנות ויפות היו לו עיניים כחולות עמוקות כצבע הים עם שחר. שיערו שחור עבות, סימן להתקרחות בגיל 40, הידע זאת?

בגיל שנה כבר הלך, פטפט ושיחק בכלי נגינה.

היה לו קול עדין ויפה.

מדי פעם אמו היתה מתבוננת בו לעומק נפשו ורוחו ונשמתו ומצטמררת. רחוק רחוק, עמוק עמוק בתוך הכוליות מלאת האור ששמה יוסף היה כתם עדין, כמעט לא נראה. הפחד היכה בה בחוזקה, בראשל.

כוחותיה ויכולותיה לא עמדו לה.

בצר לה פנתה ליעקב. גם יעקב ראה והצטמרר, כבר בבריתו של בנו הוא ראה בזווית עינו את שמץ הצל שמצליח לחדור את כל ההגנות. הוא לא היה זריז דיו כדי למנוע זאת. האם הצל הזה בא ממני? מהוריי?

שמים וארץ רעדו עת יעקב וראשל ביקשו עזרתם.

אף מלאך או אנרגיה מאימא אדמה נעתרו להשבעותיהם. בצר לו פנה יעקב לרב מג, לכוהן הגדול של מסדרם. הוא צם שלושה ימים, טיהר עצמו במי הים, מנע עצמו מראשל ושלח בקשתו.

בלילה בלילה, עת יוסף כבר היה בן שנה וכמה חודשים בחלומו הוא קיבל תשובה:

"חדל מניסיונותיך לגרש את הצל.

בקש מראשל שתקדיש את כוחה לעזרה לנשים אומללות, למלחמה בכוחות הטומאה והרוע המשתוללים בעולם. זה יוסף וזה גורלו."

יעקב התעורר בצעקה. ראשל התעוררה אף היא. הוא סיפר לה על התשובה שקיבל. הם החליטו להפסיק, אבל החליטו לגדל את יוסף רק בתוך אור, בתוך שמחה, שתוך אהבה. אם לא יכיר יוסף את החושך, אולי, אולי לצל לא תהיה נגיעה בו.

אומללות בני אנוש, אלה המתים ולעולם לא חוזרים. גדולים כקטנים, חשובים כטפלים. מן העפר באו ולעפר ישובו כולם. האמנם האמינו יעקב וראשל שיוסף בנם יחידם לא יפגוש את הרע, את החושך, את זדון ליבם של בני האדם? את רשעות בני מסדר הוריו?

ההיו תמימים יעקב וראשל?

שני שמאנים רבי עוצמה. שניים שעתידם כמכשפים וכקוסמים עליונים מובטח, ההיו תמימים?

--

ויוסף כבר בן חמש.  היש מי שראהו ולא התאהב בילד היפה, הרך, העדין והחכם הזה?

ילד שהלך ברחוב וכל הילדים רצו אחריו ורצו להיות חבריו. ילד שחתולי הרחוב וכלבי הרחוב הגנו עליו בנהימות זעף וזעם עת חשבו שיש מי שמאיים עליו. הוא ידע לשיר, הוא ידע לכתוב ולקרוא. הוא ידע והכיר בני אדם ממבט אחד. מעולם לא בז לאף אחד מעולם גם לא התכופף וחרד-פחד מאף אחד.

ולמה שיפחד?

שום בריון לא הצליח לגייס את שנאתו לבני אדם כשפגש ביוסף. יוסף מילא אנשים בנועם, בידיעה שיש אהבה בעולם.

אפילו להידרס לא יכל, גם אם הלך ברחוב הראשי ולא שם לב שהולך הוא על הכביש ולא על המדרכה, גם עת ירד אחוז במחשבות שונות לכביש על מנת לחצותו. מכוניות נעצרו, כמו איזו יד נעלמה מנעה מהם לנסוע עד שהילד יחצה את הכביש, יעלה על המדרכה.

בן שש הגיע זמנו להצטרף לבני גילו בחדר הקטן של בני עדות תימן או אולי להצטרף לכיתה א' של בית הספר הספרדי. הוריו לא שקלו ולא חשבו על אף אפשרות מהאפשרויות האלה. הילד שלהם ילמד בבית ספר רגיל לגמרי.

כך ללא טקס רב נירשם לבית ספר ממלכתי רגיל לגמרי, חילוני לגמרי. הוריו צחקו בלי סוף למראה משלחות הרבנים שהגיעו אליהם כדי שבנם, העילוי, ילמד אצלם. מה לו ולכם, שאל יעקב?

את מה שהוא שכח אתם עוד לא התחלתם ללמוד, אמרה ראשל בגאווה רבה. אין לו מה לחפש אצלכם. אנחנו רוצים שילמד את חוכמות העולם הגדול. את חוכמות העולם שלנו אנחנו מלמדים אותו. וכן שני מלמדיו ר' יצחק צאצאו של ר' יוסף קארו ור' נתנאל  צאצאו של רבי שלם שבזי, שהוא עצמו צאצאו של המלך היהודי בתימן יוסף אסער.

 

 

יוסף והשטן, פרק 4, יעקב וראשל

 פרק רביעי

קול חתן וקול כלה

 

מערת אביב. מערת קדומים בה שרו ורקדו כוהנות האלה וכוהני האל. נביאי איננא ונביאי יהווה. אלפי שנים של זרמי אנרגיה ממעמקים וממרומי משנותיהם של האלים והאלות.

מאז החלו גברים ונשים ללמוד את שפת כבילת כוחות-העל הללו לצרכיהם, קוסמים ומכשפות, הפכה המערה למקום בו הטעינו בעצמם אנשים אלה במשאבי כוח בלתי רגילים. הם ידעו להזמין את רוחות הגשם ולכבול מלאכי שמיים כדי שיפעלו בחיים, במציאות וישנו אותה.

מסורת ארוכה מבעלת האוב מעין דור מובילה למערת אביב. אליהו ואלישע היו מראשוני הקוסמים שידעו דרך כבילת מלאכים והחייאת המתים. מסורת ארוכת ימים, עתיקה כבני האדם, ומותרת רק לקוסמים ורבי מג שמגיעים לסוף חייהם.

במערת אביב ישב יעקב במרכז מעגל. סביבו מעגל של 10 תלמידים מעריצים. ביניהם יושבת ראשל. בתוך עצמה היא נמצאת. בודדה מאוד וחזקה מאוד. המהומי התלמידים, זרמי הכוח שפעפעו דרכו ויצאו אל המערה. סודות  מסוכנים נגלו לו, ולרגע חד ובהיר כאור השמש הבין, אותם סודות נגלים בו זמנית גם לראשל.

מי יידע לב גבר ולב אישה?

מי יידע לב מג ולב מכשפה רבת עוצמה"

מי יידע אם אינם גלגול של יעקב ורחל?

מי יידע מטרות הצל שארב בפינות המוארות חזק של המערה ואינו נראה?

מי יידע מיהו הצל?

המהום התלמידים שכך לאט והפך להמייה כמעט בלתי נשמעת של קולות. יעקב התכנס לתוך עצמו בכוח רב וראשל שחררה את כל האנרגיות שלה שזרמו עם תנועת הקולות העדינה אל יעקב. הם השתלבו עד בלי הכר בזרמי האוויר, האור, התשוקה והתאווה. הם באו אל אוזני יעקב, אל אפו, אל פיו ואל עיניו. הוא שאף ונשף במרץ רב ופקח עיניו והביט בראשל.

היא ישבה מולו. מכוסה היטב למעט ראשה, כפות ידיה וכפות רגליה. עיניה חייכו אליו בתשוקה פרועה. אצבעות ידיה נעו והתוו סימנים חדים ומכשפים. אף מג ואף גבר לא יעמוד בפני תשוקה קדושה, הנגררת מהאדמה, מהצמחים, מהחיות ומבני האדם. אפילו אלים לא יצליחו לעמוד בה, והמלאכים יעלו וירדו בהתלהבות ובשירה ממקום משכנם אל מערת אביב ובחזרה.

ראשל ראתה את יעקב מביט בה, גופה נרעד כי ידעה שהוא גורלה. עיניו מלאו באור, בשמחה ובתשוקה. מול שמחה זו ומול תשוקה זו אף מכשפה, תהא הגדולה מכולן תוכל לעמוד. איננא עצמה נבהלת כשהיא פוגשת תשוקות כאלה, תשוקות דומוזי.

עיניים נפגשו והעולם התכונן למפץ הפגישה שלהם.

שני יתומים עתירי כוח, צינורות בין שמים לארץ, בין מלאכים ואלים לכוחות האדמה המים, האוויר והאש. יעקב ורחל.

שניהם קמו בו זמנית.

התלמידים פרשו להם מהמערה. כל אחד נושא בנפשו זכרון הכוחות שנפגשו כשהם היו במערה.

יעקב וראשל נותרו לבד עיוורים לגמרי לצל שארב בסבלנות לשניהם, לסדק או לחריץ בהגנה של שניהם.

"אני יעקב" אמר לה, והשפיל עיניו

"אני ראשל" אמרה לו והשפילה עיניה.

ידיהם נפגשו.

אצבעותיהם בתיאום התוו סימני הגנה, סימני הרחקת הרע. יחד הם הרחיקו כל רוח רעה, מלאך שחת או שד משחית. עיניהם אחוזות אלה באלה. יחד החלו לשיר מזמור זימון של כל הזמנים.

"אין לי אחות" היא אמרה לו.

אין לי אח" הוא אמר לה.

יחד הם חזרו "אין לי הורים, אין לי אחים או אחיות"

הם חזרו שוב ושוב על משפט זה.

שירם השתנה, התפתח, קולם השתנה ללא הרף.

לא ידוע כמה זמן יעקב וראשל היו במערה.

לא ידוע מתי הם יצאו ממנה וחזרו לצפת.

לא ידוע אל איזה מג, קוסם, מכשפה או אפילו רב מקובל הם פנו כדי שיקדש את חיבורם המושלם.

חברי הקבוצה מהמערה לאחר שנה קיבלו הודעה שהם מוזמנים לברית של יוסף, בנם של יעקב וראשל.

אף אחד לא הרגיש את עקצוץ הצל בנייר ההזמנה או רעד התווים הדיגיטליים בנייד שלהם. גם יעקב וגם ראשל שבויים באושרם לא ראו, לא שמעו ולא ידעו שבצד בצד אורב להם הצל. הצל שהרג את הורי ראשל, הצל שאחראי על מות הורי יעקב.

לצל יש סבלנות עילאית.

מבריאת העולם הזה ועד רגע זה הוא נמצא, משוטט, מחפש את החלש או את החזק. הכאוס שבו מתפרץ אל העולם והורס.

יעקב וראשל דאגו להגן על עצמם.

הם דאגו גם לבנם.

הם לא ידעו, וכי איך יכלו לדעת, שהמוהל שהזמינו כבר נלכד ברשת הצל?

לא ברוב פאר ולא ברוב הדר. בצניעות ובעוני רב הובא יוסף בבריתו של אבי סבו, אברהם.

בבית כנסת אלמוני, רחוק מעין מרבית בני האדם התקבצו כעשרה גברים וכעשר נשים. הם שרו שירי השבעה, הם הזמינו את המלאכים להגן על הרך הנולד. הם השביעו את כוחות האדמה לדאוג לחיי התינוק, לחיי יוסף.

יעקב היה הסנדק של בנו.

המוהל בקושי רב הצליח לשלוח קצה קצהו של צל אל דמו של התינוק.

שמחת עניים היא שמחה גדולה וכנה. אין בה יוהרה, אין בה העמדת פנים וגם אין בה מתנות. הכיבוד היה במשורה, למעט יין למוהל ולהרדמת התינוק לא היה אף משקה, רק מים. האהבה שזרמה בין כל המשתתפים מילאה אותם הרבה יותר מכל מזון או משקה.

שוב נשארו יעקב וראשל לבד.

התלמידים, הנשים עזבו והלכו, כל אחד לקצווי עולם אחרים, נושאים את זכרון המערה ואת זכרון האהבה והכוח בברית של יוסף.

הם הלכו ימה ונגבה צפונה וקדמה, כמו שהשיר מספר לנו.

שניים מהם פגש יוסף בדרכו אל היעד הנורא של חייו.

יוסף והשטן, פרק 2, חלק 4

 

ויאבק עם המלאך

 

שום דבר בחייו של יעקב לא הכין אותו לחדר אליו נכנס. המעבר מדירה באזור מוזנח, קטנה וצרה מלהכיל כמה בני אדם אל חדר מרווח וגדול. חדר שנראה לו גדול יותר מאולם חתונות, מאולם כנסים שהכיר מירושלים.

הביט למעלה אל התקרה. היא היתה רחוקה. צבועה בתכלת של שחר יום אביב. עליה היו מפוזרים כתמי צבע צהובים חיוורים מחקים את קרני האור החודרות דרך רעפי התריס עם בוקר בחדר השינה שלו הפונה מזרחה. השתלשלו ממנה שלוש נברשות גדלות ממדים. שלושתן מעשה מקלעת של מתכות שונות, ובהן בתי מנורה שלא הצליח לספור, שהפיצו אור צהוב וחם.

עינו נדדו מהתקרה אל הקירות. מהמקום בו נעמד הוא רק ראה את גוון התכלת העמוק, כמעט כחול טורקיז של שמי צהרים ביום קיץ על חוף הים. לא ראה גבר כי מהר מאוד קול עמוק וחזק משך את תשומת ליבו: יעקב הבט בי!

יעקב הסב מבטו מהקירות אל מקור הקול. בתחילה הוא לא ראה דבר, אלא רק כיסא הדור, גבוה, מעוטר בציצי פרחים, גולות, ועיטורי קווים ישרים, מעגליים. הביט שוב וראה דמות יושבת על הכיסא.

הדמות הזו דיברה אליו שוב: יעקב הבט בי!

ויעקב הביט בה.

והכל מסביב נעלם כבמטה קסם. הוא הביט באיש נמוך קומה, רזה, פנים חלקים לגמרי. האיש לבוש בגלימה דקה בצבע תכלת, רק כפות ידיו ופניו גלויים. ידיו קטנות ועדינות ועל קמיצת ידו השמאלית טבעת גדולה עם אבן ירוקה גדולה במרכזה. עיניו היו כחולות כשמיים עם רדת היום, שערותיו לבנות וצפופות. אפו ישר וקטן. לא בדיוק דמות מסוכנת או מאיימת.

מן האבן הירוקה נורו גיצי אור אלעל.

ידה העירומה של הדמות הונפה ובקול עמוק מאוד היא אמרה לו:

קרב אליי יעקב. מה לך כי תפחד?

אינני מלאך ה' ואינך יעקב בחלומו.

בניגוד לרצונו כמעט יעקב התקרב אל האיש על הכיסא. כיסא רגיל, לבן, מפלסטיק. מלוכלך. "בטח מצאו אותו ברחוב" עברה מחשבה בראשו של יעקב.  ככל שהתקרב אל האיש כך התכווץ ה"אולם" המפואר וכשהיה קרוב מאוד אל האיש האולם הפך לעוד חדר בדירה. חדר גיל ומשעמם, מסויד בלבן, קצת מלוכלך. הגלימה הדקה והלבנה הפכה לחלוק בית בצע תכלת, האיש הפך קטן יותר. רק הטבעת המפוארת על קמיצתו השמאלית נשארה כשהיתה. גדולה, בולטת. קרה למראה, ואף אור לא בקע ממנה.

יעקב התנשף בפליאה.

האיש כמו קרא מחשבתו: "אני ישראל לוי. אמר. לא אספר לך את תולדותיי, כי יבוא היום והכל ייוודע לך.

אז מה את אומר על קבלת הפנים שהכנתי לך? יפה, אהה. אבל עכשיו אני עייף מאוד, וזימנתי אותך אליי כדי לראות אותך במו עיניי. להריח את ריחך, לשמוע את קולך ולהחליט האם משלנו אתה. "

--

מן הראוי שנעצור כאן לרגע בתיאור המפגש של יעקב עם ישראל כדי לספר על הצל שנעלם מסיפורנו, לרגע.

אותו צל ממנו התחמקה במאמץ רב דבורה, אותו צל שאיים על שאלתיאל ותקוות שניהם היתה שיעקב לא ייפגע ממנו.

אותו צל חמק עבר דרך הדלת אל חדרו של הרב-מג ישראל לוי.

טבעת הכוח והמעמד שלו הגנה על ישראל לוי, וגם על יעקב, אבל הצל היה שם אורב ומחכה לרגע המתאים לנעוץ עצמו הישר בליבו של יעקב.

--

יעקב מסוחרר לגמרי מהשינויים שחווה במשך זמן קצרצר כלכך לא ידע מה לענות. גם לא ממש רצה. הרב מג הוסיף:

"ישנה נבואה ישנה על אדם שיכבול את הרוע, את השטן, את בת זוגו, את יצה"ר ואת כל השדים והמפלצות. האם אתה הוא האדם מהנבואה?

חברי המסדר שלנו משוכנעים שאתה הוא האדם. אינך צאצא ביולוגי של הוריך, אינך חלק מהמורשת הגנטית שלנו. אתה כהה יותר מאיתנו. צבעך הוא הסוואתך השלמה בעולם הצללים והחושך.

עברת את כל שלבי הלימודים, ההכשרה, ההתנסות בהצלחה.

אתה מכשף וקוסם.

צא לדרך ומצא את בת זוגך!"

כשהתעורר יעקב הוא מצא עצמו במערת אביב ליד צפת. הוא ידע שבת זוגו תגיע עד אליו.