ילדתאל ובן שחר הנפיל

 הסיפור על בן שחר הנפיל וילדתאל

 

עץ אובות זוכר את פיותיו, הנשמות האבודות שמצאו מקלט בין ענפיו, שלמדו לשיר ולזמר כמלאכי עליון, כסירנות.

אחת שהוא זוכר היא ילדת אל שנלחמה בנפיל ויכלה לו.

--

ילדתאל, צאצאית למשפחת חייזרים שנחתה על ארץ לפני עידנים איבדה דרכה והגיעה בדרך לא דרך אל עץ הזית אובות.

שם כקודמותיה הרבות ובאחרות שתגענה אחריה, היא נותקה מגופה וחיה על ענף גבוה מאוד, ענף שכמעט נוגע בעננים.

לא כשאר הפיות שמוצאן מהאזור, צאצאי פלנטת ארץ, ילדתאל התקשתה לקבל את ההיפרדות מהגוף. היא סירבה לחיות כנשמה נטולת גוף על ענף של עץ. כישוריה הרבים, שהועצמו על ידי בנות הקהילה לא שעשעו אותה, לא היו סיבה למשחק או להתרגעות באור השמש עם זריחה או בשקיעה.

כנפי השפירית העדינות שלה לא נעו ולא זעו. היא ישבה על הענף, לא זעה ולא נעה, ורק שאלה נפשה למות. היא זוכרת את הוריה, את אחיה. היא זוכרת את החללית בה הגיעו לכאן. את המכה שקיבלה עת החללית התנגשה בהר.

מאז היא לא זוכרת דבר. היא חיה בתוך ריחות הזית, בתוך צלילי שירת אחיותיה. הכל זר ומוזר ומעורר דחייה.

היא לא יכלה למות.

פיות חיות את מכסת ימיהן גם אם אינן אוכלות או שותות. כמה שנים חיה פיה? מי יידע? יש שחושבים שהיא לעולם לא מתה ויש שחושבים שהיא חיה כחיי העץ בו היא חיה. אובות עצמו לא ידע את התשובה, ואם ידע מעולם לא נתן אותה לאף פיה. האמת שפיות הגיעו ונעלמו מהעץ.

שאחת הגיעה אחת הלכה לה.

לאן הן הלכו?

האגדה מספרת שישנו נפיל אחד שטורף את הפיות. הוא חי ליד אובות ותפקידו הוא לאזן את כמות הפיות על ענפי אובות. הנפיל, צאצאו של אוראל המלאך ובת אדם יפהפייה שנשבתה בקסמיו, ומתה עת בנה פרץ מתוך בטנה, חזק, צרחן ולא זקוק לאף אחת או אחד שידאג לו.

בן שחר קראו לו המקומיים, שמעולם לא ראו אותו, רק ראו את דמותו מסתירה את אור השמש, הריחו את גופו עת פסע לידם, שמעו את רטינותיו, שירותיו, וניסו בכל כוחם להגן על בנותיהם מפניו, כי יצרו גדול היה.

גם בן שחר, יצור גבוה, עז קול ומבט, התגלגל אל אובות. רעב ויגע מנדודיו, ראה את  העץ הגבוה מולו. הרגיש שלעץ יש נשמה ויש כוח רב. הוא רצה את הכוח הזה. אובות ניסה להגן על ילדותיו, פרש את מסכי ההסוואה מפני הנפיל המאיים, שנע ונד כמו קין וכמו גילגמש מחפש את מקומו.

ילדתאל התעוררה מחרגונה לפתע. ריח מוכר עלה באפה. זכרון החללית ואחיה הכה בה. האמנם בן שחר אחיה הוא? ואם לא אחיה אולי צאצא של אחיה? היא פרשה את כנפיה היפות ועופפה לכיוונו של בן שחר.

קומת הנפיל כקומת אובות, פניו עדינים, עיניו טורקיז. שערו האדום פרוע וסתור. כתפיו רחבות, מותניו צרות וכפות רגליו גדולות. הוא לא הפחיד אותה. היא ראתה את ידיו נשלחות אל אובות. היא שמעה את אחיותיה מיללות בפחד. "תשירו" היא צעקה להן "תשירו".

הן שרו. קסם עתיק לכד בתוכו את הנפיל. עיניו נעצמו. הוא התיישב על ישבנו, רגליו פשוקות לצדדים, נטול הגנה. ריחות של עונג, תקווה עלו באפו, צלילים ששמע רק בבטן אמו, בטרם בקע ממנה והרגה באכזריות נעו סביבו במהירות, קושרים את ידיו ורגליו.

רק אז העזה ילדתאל לרדת אל הענק.

היא נגעה בידיה ברקתו הימנית ואחר כך ברקתו השמאלית. ואז במרכז מצחו. תמונות התגשמותו ליצור בבטן אימו עלו בה. קולו של אחיה המפתה את אם בן שחר נשמעו באוזניה, חזקים, אלימים, צורמים.

היא ראתה את אחיה.

יפה, מתוק לעיניים. ראשו מגיע עד לעננים, מבטו שלוח אל העתיד. אבל היא גם ראתה את נפשו של אחיה, את הכעס והשנאה לארץ בה נפלה החללית, ליצורים שראו בו אל, לתשוקתו שלעולם לא תבוא על סיפוקה, כי אין מבנות מינו על ארץ.

כמה ילדים יש לאורל? כמה ילדות?

ילדתאל שרה.

היא עופפה סביב ראש הנפיל ושרה. קושרת אותו בכבלים חזקים מכל מתכת שיש. קושרת אותו אל אובות, אל המקום הזה.

בשירה היא הבטיחה לענק הנודד מנוחה, תקווה, שמחה, מקום.

המקום ליד אובות.

אליו באות פיות באחרית ימיהן, לשיר לו שירים ולחזק את הכבלים שטוותה ילדתאל.

 

ספיר הפיה ממושב זימרת

 הרגע בו הפכה לפיה

 

ספרי ההיסטוריה של ממלכת הפיות החיות על עץ הזית במושב זימרת לא מספרים באמת מתי הופכת ילדה אבודה לפיה. זה לא סיפור עצוב, אפילו תחילתו לא ממש שמחה.

--

עץ הזית הזקן, שיש אומרים שהוא כבר בן ארבעת אלפים שנים מכיר את כל תהפוכות הזמן. הוא חי הרבה לפני הפרעונים, כשעוד כל מיני יצורים על שניים התהלכו בו. בראה אותו האלה פרבאטיה בעת שמחה, בעת הוללות, בעת בה האמינה שיצוריי האדם שדומים לה כלכך ימשיכו להיות יצורים תמימים, שמחים, החיים מהצומח והפורח ושותים מי מעינות שבראו אחיה הגדולים.

עץ הזית שקרא לעצמו אובות צמח וגדל אט אט. ואסף אליו כל נדכה וסובל מכל מין וסוג. מלחמה בין השוכנים בין ענפיו ערערה אותו לגמרי, ובזעמו דחה את כולם, עד האחרון. אלף שנים לא הגיע אליו אף יצור חי. סביבו פרחו וקמלו פרחים, צמחים, עצים. חיות גדולות וקטנות סבבוהו, ואף לא אחת נגעה בו, ולו לרגע.

עד אותו היום בו שמע בכי של יצורה קטנטנה, זוחלת על ארבעותיה. קרוב אליה היה נחש גדול. לשונו הצליפה באוויר טועמת את טעם הילדה. הוא התנשא על גחונו, ראשו רכון אל מרכז גוף הילדה הבוכייה. בכייה, דמעותיה, חוסר מודעותה לסכנה האורבת לה פרעו את חומת הבידוד של אובות. בבת אחת היא נמשכה אליו, נעלמה מן העולם.

זו היתה אדיטיה. הראשונה לכולן.

אובות גידל את רוחה בחמלה רבה. את גופה הוא טמן עמוק בין שורשיו. אדיטיה הראשונה, אדיטיה ממסדת מסדר הפיות. אדיטיה מלמדת הקורא וכתוב. אדיטיה מעניקת הקסמים.

--

הפיות על אובות הן נשים אנושיות, נשים שמפנזיות, נשים אלות, נשים מכוכבים רחוקים. מי שזוכה להגיע קרוב אל אובות ישמע זמרה עדינה, רחוקה, על סף השמע.

--

ספיר היתה ילדונת חמודה ילידת מושב זימרת. ספיר קראו לה כי עיניה בהקו ורטטו כספיר. הכחול העמוק, הקשה בפנים של ילדה קטנטנה ועדינה עורר חרדת-מה אצל הוריה.

בהיותה בת שנתיים הלכה-זחלה אל אובות. במושב יודעים ומכירים את אובות. הם יודעים שהוא עץ עתיק, שלו רצה היה מגלה וחושף צפונות עבר. אבל הוא עץ בשבילם. ספיר שמעה את שירת הפיות העולה ממנו, ואליה זחלה, כאותם פתיים שפותו על ידי הסירנות.

אובות הריח והרגיש בהתקרבות הקטנטנה אליו. הוא תמיד עומד על המשמר, כי כך מגיעות אליו הדיירות המזמרות, אלו שקלותן, יופיין וכוחן מגן עליו אלפי שנים. הוא לא עשה דבר. הוא התבונן. הפיות על ענפיו המשיכו לשיר כדרכן תמיד. האוויר התגבש סביב אובות. הילדה זחלה והתקרבה. עיוורת וחירשת לסכנות האורבות לה בדרכה אל אובות. כלב חוצות חולה, מכונית ממהרת, סוס שברח מהאורווה הטיפולית.

משהגיעה עד גבולו החיצוני של אובות, ראתה כמו מסך שקוף. מה ילדה כמוה יודעת? דבר בה, בעברה, בעבר של הוריה לא הכין אותה ליופי, לצלילים, לקסם ולפיתוי שנערמו זה על זה מול עיניה על הווילון השקוף שאפף את אובות.

היא שלחה יד קדימה, ואז יד שנייה. הראש הגיע אחריהן, ואחריו הגוף כולו.

כך הופכים לפיה.

--

השמועות אומרות ללא הרף:

נחטפה על ידי בדווים, נחטפה ע"י חייזרים, היא שפחה אי שם.

 

קשה להיות פיה יהודייה

 פיה יהודייה

 

קשה להיות פייה יהודייה שחיה על ענפי שקמה מזדקנת בעיר ישראלית במישור החוף.

מאז ניטעה שקמה זו, ברחוב הזה, אני עליה. נעה מדי שנה מעט כלפי מעלה עם צמיחת העץ היפה הזה. עד שבאו הצרעות הקטנות, אפילו זללתי ושבעתי מפרי השקמה, היום אני אוכלת דברים אחרים.

קשה לי, כי יש לי תפקיד אחד חשוב. אחראית על הדלקת נרות שבת. בכל יום שישי, במשך שנים טרחתי ודאגתי שהנרות ידלקו. בקיץ ובחורף. בשעת סער או בזמן חמסין נורא.

בשנים האחרונות, מאז בנו את הבניין החדש שחוסם את נתיבי התנועה שלי, עבודתי הצטמצמה מאוד. אני משמינה מהאוכל הרע שאני מוצאת בסופר שליד העץ. בחנויות הטבע הכל סגור היטב, ולא קיבלתי ממלך הפיות, זה שיושב למרגלות כסא הכבוד את מיומנות פתיחת בקבוקים.

אז נשאר לי רק הבניין החדש. אני יכולה להיכנס דרך חלונות סגורים, דלתות וקירות. אבל לשם מה?

אין אחת מהנשים שם שטורחת להדליק נרות לשבת. כשעוד הייתי רזה וחזקה הצלחתי לשכנע חסידה מהעיר החרדית לבוא לעיר הזאת ולחלק נרות לשבת. אבל היא הפסיקה לבוא כי אף אחת לא לקחה נרות. היתה אחת שלקחה אבל השתמשה בהם לחימום אוכל שהזמינה ממסעדה סינית לא כשרה.

הזקנה ההיא, בקומה העליונה, שהדליקה נרות, ולא פעם בכתה, ודמעתה התגלגלה לשלהבת האש העדינה, שכבתה, ואני הדלקתי מחדש. היא כבר לא בין החיים.

חיי נגמרו.

האם יש עוד פיות יהודיות כמוני בעולם? האם יש פיים יהודיים כמוני?

האם אמריא בשארית כוחותיי אל כס הכבוד ואשאל ואזעק – מה יהיה אתי?

 

 

נעמה בת שדים

 נעמה בת שדים

ברגע ההוא, ממש, נשמעה שריקת חרישית מצדו השמאלי של הבית. נמרוד נעמד על אצבעות רגלו הימנית. השמאלית היתה ישרה ומכיוונה צדו השמאלי של הבית.

התאבכות קלה, לבנבנה-אפרפרה הזדקפה בצד הלב של הבית. לבו פעם ודפק במהירות בלתי נתפסת.

ידו הימנית שלוחה אף היא לצד לבו של הבית. אצבעו וקמיצתו ישרות, שאר אצבעותיו כפופות, ציפורניו נעוצות בבשר כף ידו. ידו השמאלית מתוחה לצדי גופו, קשוחה ומשותקת.

זקוף, מלוא גובהו הביט נוכח ההתאבכות.

פניו העדינים האדימו. שערו הארוך מתוח לעורפו. זקנו הדליל מהודק היטב בסיכת זהב מעוטרת בקונות הגנה. בקצה אפו חישוק דקיק מזהב, במרכזו אבן כחלחלה. אף גדול וראוי להערכה היה לו. אף מרחרח. עיניו הכתומות בערו באש אדומה בעומקן ואישוניו, אישוני החתול התרחבו והתכווצו באיום.

איש קטן במלחמה גדולה.

הוא הניף ראשו לאחור ומגרונו יצאה שירה צורמת. צלילי חיכוך וחריקה, צלילי צרימה וזעקה. קולות דורות קודמיו, שומרי לב הבית ניעורו ושרו מגרונו. קולו הצטרף לקול-רב הזה, ולא נודע כי בא בו.

ברגע הבא אחריו, ממש, ההתאבכות החלה להתגשם לכלל גוף בעל צורה. האוויר סביב נמרוד נע במערבולת מהירה יותר ויותר, הוא במרכזה. קפוא וקשוח ורק קולות השירה הקדמונית בוקעים מגרונו, מול עיניו מבעד לסחרור האוויר ראה את הגוף והצורה המתגשמים מההתאבכות.

חתולה כסופה נעה בחן ובגנדור לעברו של נמרוד.

הכל פסק באחת.

נעמה, בת שדים שכמוך, אהובת-עד, שר לה נמרוד וכל קודמיו אתו שרו לה.

עלילות יוסף והשטן, חלק ב', פרק ד'

 פרק ד'

ויבוא יוסף על רננה

 

העולם נפער מול יוסף בבת אחת. צבעים קולות, ריחות. לפתע הוא ראה נשים וגברים כמו שלא ראה מימיו.

לאחר כמה חודשים של התפרעות והתהוללות באה אל עולמו רננה. מאיפה באה לא ידוע לאן הלכה ידוע גם ידוע.

ראשל ויעקב ביררו אודותיה. היא באה מקיבוץ. אבל איך הגיעה דווקא ליוסף את זה לא הצליחו לגלות. גם יוסף לא ידע מהם הכוחות שהביאו אליו את רננה.

הוא הלך ברחוב הראשי של צפת. גבוה, יפה. שואב מבטי הערצה בו ובגופו. מריח, שומע, נוגע. ולפתע, ממש כך, לפתע נעמדה מולו רננה. כמו כל העולם נסוג ורננה הגיעה. מהרגע הזה סיים יוסף את יחסיו הפרועים עם העולם.

"מי את"? שאל בקול צרוד. "מהיכן צצת פה"? "איזה שד/מלאך שלח אותך?" בראשו התרוצצו עוד שאלות, כמו: "למה את כלכך בלונדינית?" "איפה מצאת את הסמרטוטים שאת לובשת?" "מה את אוהבת צבע סגול?"

היא הושיטה לו את ידה וכך הגיעו לבית הוריו.

הרב מג והקוסמת הראשית, שתמיד עמדו ועומדים על משמר חייו של יורש העצר, מגשים הנבואה מעידנים קודמים לא הרגישו דבר.

"היא לא משלנו" סחה ראשל בליבה ושיתפה את יעקב. "אין לה ריח של קסם, כישוף, רוע, כוחות על" הוסיף יעקב בלבו לשיחה הדמומה ביניהם. אבל זה לא נרגעו, כלל לא נרגעו. מי זו?

יוסף השאירם רועדים כמו מחושי תיקן או נמלה, ולקח את רננה לחדרו. שם ללא דיבורים מיותרים הם נכנסו למיטתו ושכבו.

שנים רבות לא נערכה חתונה כזו אצל מסדר השומרים, שאביו ואמו עמדו בראשו. לא הוזמן רב אף לא רבנית. לא הזמינו את הורי הכלה ולא קרובי משפחה. רק הם וחברי המסדר במערת אביב.

אין הרבה מה לספר על החתונה, על אף שנערכה כמיטב המסורת של הגאון פרנק ואביו ש"צ. הרבה שירים שבתאיים, הרבה לחשים וקמעות שנלמדו מהבדווים בדרך המשי, מהצלבנים וממכשפי מצרים שנלחמו באהרון ומשה, אדוני המגים והמכשפים היהודים.

אבל פטור מכלום הרי אי אפשי.

קולות זעירים ודקים של אזהרה הרעידו את האוויר הבשום של המערה. כבר היה אחרי שהזוג הפך לזוג בעל חובות הדדיים. האורחים מרביתם הלכו. נשארו הרב מג, רעייתו, חברי הכוורת של המסדר.

יוסף הראשון ששמע צלילים עדינים אלה. שער עורפו הזדקר קלות.

"אבא, יש לנו אורחים. אמא, השבעת מגן, מייד!"

רננה מבוהלת נצמדה ליוסף שהפך בן רגע לדמות כהה, גבוהה, מסוכנת. עיניו זרחו בירוק-צהוב.

סביבה נע האוויר וקולות לחישה התגברו.

"אבא כישוף הגנה מיוחד. אמא, זמני את המלאך המגן על המערה"

קולות ההשבעות, צלילי הרוח, האור המרצד בצבעי שני, ארגמן, סגול וטורקיז סבבו את רננה, היא התעלפה.

יוסף מחזיק את רננה. ראשה מונח על חזהו הרחב. גרונו פולט השבעות עתיקות מני חקר.

"אמא, קסם ריפוי, מייד."

אבא, מי זה המסכן חיי רננה?"

דממה השתררה. האור התיצב, הרב-מג, ראשל, יוסף, חברי הכוורת כולם נרגעו מייד. יוסף ליטף את פני רננה.

"אהובי, מה קרה? מדוע אתה עצוב? למה כולם כאן מבוהלים?"

ראשל הניפה ראשה באחת.

"יעקב, בה הסכנה. היא הסכנה. היא הצל". בראש יעקב דיבורה של ראשל צרח בקול דק, מכאיב. הוא הביט בראשל, הביט ברננה ולבסוף גם ביוסף.

חברי הכוורת, פניהם לבנים, גופם מתוח עד דק שמעו את צלילי צווחת הפחד של ראשל. הם הצטופפו סביב הרב מג.

"די לכם" אמר יעקב "השתגעתם?"

ובכך שילח את כולם חזרה לביתם.

הוא, ראשל, יוסף ורננה סגרו את המערה וחזרו לביתם.

עשר שנים חיו יוסף ורננה יחד.

ילד לא נולד להם, ילדה לא נולדה להם.

רננה לא הסכימה לעבור שום טיפול פוריות, גם לא לאמץ ילד. יוסף, לבו כבד עליו כל שנה שעברה. ראשל, יעקב נואשו.

ראשל לא הפסיקה לטרטר ליעקב, היא הסכנה. היא עקרה. אין המשך לנו.

יוסף אהב את רננה.

משמתה רננה, ואיך שמתה רננה, הוא גילה את ייעוד חייו.

עלילות יוסף והשטן, חלק ב', פרק ג'

 פרק ג

יוסף מסיר את כישוף ההימנעות ממין

 

הוא ידע שהוריו צודקים ביחס למגעיו עם בני אדם אחרים. הוא רצה עוד קצת זמן בטרם לילית תבוא ליצועו, תעורר יצריו. הוא ידע שמלחמה בה היא סכנה חמורה. הוא חשב לבקש מאביו להסיר ממנו את ההשבעה והכישוף שהטיל על עצמו.

לאחר כמה ימים של הרהורים, נגיעות חסרות תוחלת בגופו החליט יוסף, לפנות אל יעקב בבקשת עזרה.

הם נפגשו במקדש החדש, בביתם החדש. רק הוא ואביו. הרב מג סגר את הדלת והטיל עליה קסם הגנה וסגירה, כך ששמץ מהדברים שנאמרים בינו לבין בנו לא ידלוף לעולם.

הוא הכין תה מתוק ליוסף, ישב מולו ואמר:

פתח פיך פני ושא דבריך.

יוסף צחק. "איך אתה מדבר אבא?!"

יעקב הביט בו עמוקות בעיניו ואמר: בני, יחיד, האהבה הכי גדולה של חיי. למה אתה נותן לקטנות כאלה להסיט אותך ממטרתך האמיתית. פתח פיך ושא דבריך!" אל המשפט האחרון נלווה צליל עמוק, כמו יצא מבטנו של הרב מג. יוסף התכווץ מייד במקומו, וענה:

אבא, לפני כמה שנים הטלתי על עצמי קסם פרישות, קסם דחיית כל פיתוי גופני שקשור באיבר שלנו. לא יכולתי לשאת את התנהגות נורית מהכיתה וצביקי מקבוצת המתמטיקה. שניהם לא הפסיקו להימרח עליי, לעורר את איברי לחיים. קשה היה לי מאוד להימנע מהפיתויים האלה. אז הסתכלתי באחד מהספרים ומצאתי את הקסם שגורם לי להיות אדיש, לגופי להיות קר ובכך למנוע מנשים וגברים לנסות לפתות אותי."

יוסף הביט עמוק בעיני יוסף. פניו כהו והסמיקו. פיו נפתח ולשונו ליקקה את שפתיו בעצבנות. ידיו השלובות בחיקו התרוממו אלעל כמו היה משה רבינו במלחמה במדבר. אבל מייד צנחו.

"יוסף אסור לנו, אסור לנו למנוע מהגוף שלנו את הנאותיו. לא חשוב מה הן ומהיכן הן באות. מדוע בחרת בדרך הזאת?"

"בחלום ראיתי צל זדוני, דק כריס שחרחר בעיניה של נורית. הצל צחק. ובכל פעם שהרגשתי משיכה, כשגופי הגיב ואיברי הזדקף הצל גדל יותר. כשהתעוררתי בבוקר וראיתי את קרי הלילה נבהלתי מאוד. התשוקה פרעה אותי, פגעה באש שבה בחיי, במחשבותיי ובלימודיי. אבא פחדתי ואני עוד מפחד. תמיד הוא היה שם, הצל הדקיק הזה. חשבתי שהוא הפרעה בראייה וחשבתי שזה יעבור. החלומות הם חלומות. אלה לא היו חלומות נבואה, אבא. אבל החלטתי שאני לא רוצה הפרעות נוספות. אני לא רוצה שהכלי בו נשמתי נמצאת יהיה המטרה של אנשים. כי כולם רצו רק את הכלי, את הגוף. לא אותי ואת נפשי."

פני יעקב נפלו.

הוא הבין שניסיונותיהם עלו בתוהו. ראשל והוא לא הצליחו להגן על בנם. גופו רעד כי הוא הבין שהרע מצא מקום בבנם. הוא הבין שההקרבה של הוריו והורי ראשל אולי היתה לריק. העציב אותו שבנו ויתר על החיים, על התשוקה, על האהבה.

הוא שלח הודעה נפשית לראשל, בה מסר לה שהצל הצליח לחדור לנפש בנם. מה עליהם לעשות?

"אבא" קולו של יוסף ניפץ את התקשורת הנפשית השברירית בין יעקב לראשל, "אבא, תעזור לי להסיר את הכישוף והקסם שהטלתי על עצמי. לא טרחתי לקרוא, אז, את דרכי ביטול הכישוף. הספר החזרתי למקומו, ואין לי מושג היכן הוא עכשיו. אני חושב שהספר גילה את עצמו לפניי. זה משהו שאמא ואתה עשיתם? שאולי סבא? אולי רב-מג קודם?"

יעקב פקח עיניו לרווחה. כמה דמעות התגלגלו במורד לחייו. אחר כך חיוך של ייאוש עלה של שפתיו. הוא חידש את הקשר עם ראשל. יוסף הביט בפני אביו, בדמעות ובהיאטמות הפנים לגמרי. הוא ידע שזה סימן לכך שהרב מג משוחח עם מישהו. הוא קיווה שאביו לא מספר לאמו. הבושה בערה בו.

"אבא, אתה לא מדבר עם אמא, נכון? אל תשפיל אותי. אל תבייש אותי. אבא, בבקשה".

יעקב לגם מכוס התה. התרווח על כסאו. רמז בראשו ליוסף שישתה גם הוא קצת. הוא הביט בפני בנו יפה התואר. בשיער השחור הקצוץ דק, בגבות המקושתות מעל עיניו השחורות. באף החזק במרכז הפנים, השפתיים הרחבות מעט והסנטר באמצעו יש שקע קטנטן. הוא הביט באצבעות ידיו של יוסף. ארוכות. חזקות מאוד. "כפות ידיים של מאהב." אמרה לו ראשל בהבזק של רגע. והוסיפה: "היופי הזה ברח מהעולם? היופי הזה חנק את עצמו?"

"יוסף, בני האהוב. תאר לי איך ביצעת את הכישוף, אל תשכח אף פרט!" יוסף מסמיק. "אבל אמא אתך והיא מקשיבה. זה משהו רק של גברים. אבא, בבקשה."

"ספר לי יוסף מה עשית?"

יוסף סיפר –

מצאתי כישוף שפתח במשפט "איבר מוזר לו לאדם: מרעיבו שבע; משביעו רעב"

תחת משפט זה הופיעו הוראות טקס הכנה להשבעה עצמה, יוסף לא אהב את ההוראות, אבל לא היתה לו ברירה.

לפני כל דבר היכנס לאמבטיה מלאה במים חמים.   התפשט והבט היטב היטב בגופך.  גע בגופך מהראש ועד כפות הרגליים, אל תדלג על האיבר

                                                                                                                                                     i.     דאג לרוקן איברך מעסיסו

 ii.     משעשית זאת, שכב לך במי האמבטיה והשבע  כוח הבריאה לבוא לעזרתך.

                                                       iii.     "דעי גאיה אם כל חי שאני פרוש. שאינני יוצר, אינני בורא

                                                 iv.     דעי גאייה אם כל חי, שאני רוצה להיות רגיל ככל אדם אחר

                                                                                 v.     בואי גאיה, בואי רוח העולם והחיים, הצילי אותי.

                                                               vi.     חמש פעמים עליך לחזור על השבעה זו, הכל יסתדר.

וכך עשיתי. למה אמא צריכה לשמוע על "ריקון העסיס

עכשיו גם אמא יודעת איך הגוף שלי נראה עירום, היא ראתה איך בצעתי בגופי פעולות אלה.. איפה אקבור את עצמי? "

יעקב נרעש מאוד מחרדתו של יוסף. הוא חיבקו חזק חזק ואמר לו: "בני, בני. אימך לא ראתה את שאסור לראות. שבועת המכשפות ושבועת האימהות מנעה ממנה גם לדמיין. היא רק שמעה אותך אומר ומספר, ואנחנו צריכים לבטל את הכישוף. לצורך כך עלינו לעשות פעולות דמות אבל אחרות."

במלים אלו קם יעקב, הקים את יוסף ושניהם יצאו מהמקדש.

חדר האמבטיה כבר חיכה ליוסף. ראשל היא שהבינה לפני יעקב מה צריך לעשות והכינה את חדר האמבטיה.

"היכנס לשם יוסף. וחזור על ההשבעה הזו. בזמן שאתה חוזר עליה חמש פעמים התפשט לגמרי. אחוז איברך בידך, גע בו, ואז היכנס לתוך האמבטיה. בסוף ההשבעה, כשכולך מכוסה במים החמימים והקדושים, יחזור אליך כוח הגברא שלך."

זו השבועה:

"איבר בריא לי, רעב הוא ואינו שבע. שבע ורעב הוא"

יוסף מילא את הוראות אביו.

משנכנס לאמבטיה, משהתכסה כולו במים הרגיש איך כוח אדיר, בלתי מרוסן נדלק בו, מתעורר. בזווית עינו הוא ראה את הצל הדקיק. אבל זה הכל. ולא ידע יוסף שאמו ואביו עמדו מאחורי הדלת והוסיפו השבעות, וזימנו כוחות פרא, שיצילו את בנם, את יחידם אשר אהבו, את יוסף.

 

 

 

עלילות יוסף והשטן, חלק ב' פרק ב'

 פרק ב

 

משנה מקום משנה מזל

מאז שגוייס לצבא ועד שהשתחרר ממנו לא קרו בחייו אירועים מסעירים במיוחד. אירועים אחרים שלא נבעו מחייו, מהוריו או מייעודו כרב-מג נדחקו לשוליים של תודעתו.

משנכנס לקבע, די מהר, הוא הצליח לשכנע את הוריו למכור את "הדירה" שלהם ולקנות לעצמם בית  קטן, בקצה שכונה ותיקה. הם הסכימו לאחר שערכו בדיקה מקפת במקום. יוסף לא היה אבל שמע על כך.

אמו: "הגענו לרחוב אברהם אבינו ומייד הרגשנו את העוצמה של השם. יעקב ספר לו מה עשית."

"בטח אתה זוכר מלימודיך אצלנו את השבעת השדים, הזמנת המלאכים ואיתור הרוע. הרגשנו ראשל וגם אני כוח של קדושה מפעפע ברחוב הזה. השבעתי את צסתף, אחד מהצנועים ביותר שיבוא לבדוק את המקום.

הוא בא. יפה כמו פרח ברגע בו עלי הכותרת שלו נפתחים לרווחה, ריחו המשכר נישא בחללו של עולם, ורגש של עדינות ויראת כבוד לטבע מתעוררים בלב כל יצור חי.

פניו היו אדומים קצת, נראה שהוא מעט כועס.

החזקתי היטב בקצה ההשבעה והמשכתי להשמיע את שמו ללא הרף, כפי שנדרש בהשבעת המלאכים האלה.

צסתף, פסתץ, ספתץ חזרתי שוב ושוב, צסתף בדוק את המקום, צסתף קדש את המקום. אמך אף היא צירפה השבעה משלה. השבעות שרק נשים יכולות לשאת למלאכים, שאינם בשר ודם, אך נמשכים אל נשים. והוא בתאוותו לפות היטב בשוט ההשבעה של שנינו עשה כמבוקשנו.

אור מילא את הרחוב. האור הסתחרר ונע במהירות בין הבתים מותיר אחריו שובלי צבע מבלבלים ומכאיבים חעיניים. לא עצמנו את עינינו. הוא האור הסתחרר שוב ושוב בין הבתים הקטנים, עד שהתקבע סביב בית אחד, קטן ויפהפה. בית שנמצא בתוך גינה בה יש עצים ירוקים.

זה הספיק לנו. שנינו זמרנו בכוח – טהר את הבית. שכנע את יושביו למכור אותו לנו.

ובסיום ההשבעה גם כפינו עליו להגיע בשנית עת נעבור לגור בו כדי שיצור את חלל הקודש הפנימי."

יוסף לא שאל מה קרה עם הדירה העלובה, הישנה. הוא ידע שיספרו לו.

אחרי שאכלו מעט. אמו התרגשה מהמדים, מהדרגות היפות, ממראהו היפה. אחרי שחקרה היטב היטב על קשריו עם נשים, התעצבה שאין לו חברה, בזהירות רבה רמזה ליעקב לשאול את השאלה.

ויעקב שאל.

"יוסף העדיין בתול אתה?"

יוסף הסמיק והחוויר ולא ענה.

"אתה יודע שמתן זרע באהבה, כל אהבה אינו חטא אצלינו. למה אתה נמנע מנשים או מגברים יוסף? אני כל הזמן מריח את ריח קסם ההמנעות שנודף ממך. האם אינך יודע כיצד להסירו?"

יוסף לא ענה מייד. הוא כחכח בגרונו וענה בקולו החזק והברור:

"אמא ואבא אהובים. אנחנו חוגגים את הבית החדש שלכם. עוד לא הראיתם לי את המקדש החדש. אני יודע שיש לכם גם תלמידים חדשים. אני יודע אבא שאתה דואג, כי אתה מרגיש שיומך האחרון מתקרב בצעדים גדולים מאוד, ויורש אין עדיין. האם יחסי עם נשים או גברים זה מה שחשוב עכשיו?"

ראשל ויעקב קצת התביישו, אבל לא באמת.

וראשל אמרה: "לפני שנראה לך ונספר לך על המקדש החדש, אני רוצה לספר על המעבר לכאן. לא היה לנו קל להיפרד ממנו, מהבית, מהרחוב ומהשכונה. אל תשכח שהמקדש הישן שימש במשך שנים ארוכות את המסדר שלנו. הוא גם נמצא בקו ישר למערת אביב, מערת פולחן והקשר עם הכוחות אתם אנחנו פועלים בעולם. אבל הבנו מחכמתך הרבה שחובה עלינו להחליף מקום. ואם אתה לא יודע, שבוע אחרי שמכרנו את הדירה היא נמכרה לקבלן ברווח גבוה לקונה, ועכשיו היא כבר איננה. הרסו אותה ועוד דירות. יבנו שם איזה מגדל או קניון. אבל לנו כבר לא אכפת.

כדי להעביר את המקדש משם לפה היינו צריכים להשביע כמה וכמה יסודות של הטבע. הזמנו את חוג החכמים והתלמידים, קראנו לחוג החכמות והתלמידות וביצענו במקדש הישן טקס ביטול קדושתו. זה טקס קדמון מאוד שאני לא יכולה לספר לך עליו עכשיו. כאשר תחליט לחזור אלינו, כאשר תסכים לקבל את הייעוד שלך, נלמד אותך, אם נחיה עד אז."

הרמז הדק לא עבר מעל ראשו של יוסף.

הוא דפק שלוש פעמים על השולחן לגרש את עין הרע. חייך. ושאל שוב: "איך העברתם את המקדש משם לפה? האם הדלת ההיא שאיימה עלייך ואח"כ הגנה עלייך גם עברה לפה? האם הכסא של הרב מג עבר? ומה עם הספרים? אני מבין שעשיתם השבעות מחדש, שיצרתם מערכות הגנה, ושאין לאף אחד סיכוי לדעת שיש כאן מקדש גדול. האם המקדש בקו ישר ומסונכרן עם מערת אביב?"

אביו המשיך: "יוסף, הזמנו את החברים והחברות ויומיים טיהרנו את עצמנו. צום, טבילה בים. שרנו שירי השבעה, שירי הטהרות, שירי התעלות הנפש. התחברנו במהותנו הנפשית עם הכוחות האינסופיים של הפלנטה הזו. קיבלנו מהם את יכולת העברת חפצים ממקום למקום. אבל, אני חושב שהם העבירו את החפצים לא אנחנו. אחרי יומיים אלה, נכנסו למקדש הישן. נפלנו מעולפים על הרצפה והתעוררנו אחרי זמן די ארוך כאן."

 יוסף צחק בינו לבינו.

הוריו התמימים כמו ילדים. מתעסקים עם כוחות ענק וחסרי כל כישור מינימלי להבין את עולם החומר בו הם חיים. הוא קנה והוא מכר את דירת הוריו הישנה. הוא ידע בדיוק מה עומד לקרות. כוח הנבואה וחיזוי העתיד לא נלקח ממנו.