יום רביעי, 15 ביוני 2022

145 - בנתיבים

 בנתיבי האמפריה שכבשתי לי, אני צועד ומאחוריי צבא חייליי האמיץ והחזק. הצבא הזה מורכב בעיקר מגברים בני 18 - 22. בנויים לתפארת, א-לה- דוגמני צמרת כיום ברחבי העולם. מרביתם ילידי אסיה הדרום-מזרחית, אבל לא הודים. [גזען שכמוני]

ואני כובשים הכל.

בפעם האחרונה צדנו כמות ענק של נחשים. רובם ככולם הפכו למזון עבורנו, וחלקם, בשרם נוקה, בושל, אודה ונכבש עד יבוש במלח. אני זוכר את השף הראשי מתבונן בנחש אנקונדה ענק ושמן, חסר חיים. מרכז גופו נפוח. אי אפשר היה לזהות על פי מתווי הנפיחות איזו חיה בו.  אז השפ לקח חרב גדולה וחדה וכבדה, הניף וחתך. נאנחנו בהקלה, לא בן אדם היה בו.

בכוכב החדש שהגענו אליו, זיהינו רק צמחיה. לא ראינו חיה אחת. זה לא אומר כלום, נכון? אבל המכשפה הראשית, נכון, מורגנה לה-פיי יחד עם אהובה-יריבה הגדול מרלין, בצעו קסם מסובך שמעורבת בו טכנולוגיה של "דימות" באמצעות קול [לא היתה אף מכונה בידיהם, אבל גלי הקול נשמעו ואף נראו, גם למעמד הר סיני יש מקום בכיבושי הגלקסיה].

הבנו בסוף - עלים ושורשים. עמילן בלי סוף. חלבונים? בסוף הם מצאו איזה צמח עתיר חלבונים, והחלטנו לבראות ארץ ולגדלו.

ימימה צפון-מזרח אנדרומדה, מצביאת-על שנולדה במזרח טקסס לפני אלפי שנים היתה הראשונה שהזהירה שאנחנו בסכנת כלייה. דקה אחרי שהתפרצה לאוהלי וצרחה - אנחנו מותקפים, גשם של אבקנים, זרעוני צמחים החל לרדת עלינו בכמויות ענק, כאלה שגם נכנסו למחזור הנשימה. עד שהם הבינו שיש לעטות את המסכה, קרוב ל- 2000 מתו מחנק איום.

ברור שעברנו בשער הקוסמי לעולם אחר, צבאי ואני. לא הבטנו לאחור. אנחנו מביטים תמיד קדימה.


- - - -

מי שקורא/צופה בסדרות פנטזיה ומד"ב בוודאי יגלה שהחלום הזה הוא פלגיאט ענק. אבל כיוון שזה רישום חלום, יחסית מסודר, אני חושב שיש לי איזו זכות קטנטנה לבעלות.

יום שבת, 11 ביוני 2022

144 - חודש הגאווה

 כשהוא נולד, שחרחר וחמוד כעופר איילים לא חשבו לרגע על עתידו, אלא על ההווה שלו.

הוא גדל במשפחה אוהבת מאוד, בפריפריה. הוא הצליח לשכנע את הוריו שהוא כישרון אומנותי ממדרגה ראשונה, וכך נתנו לו אפשרות להעדיף ריקוד, תנועה, שירה ונגינה על פני לימודים רגילים.

בחטיבה בכיתה ז' הוא פגש את ענר. גבוה רחב כמו עץ וחכם כמו איינשטיין.

שני אלה התחברו מייד ויחד גם חקרו את צפונות גופם.

כך, לאחר התיעצויות עם המשפחה ועם החבר, בטקס סיום של שכבה ט', כדי לזכות בכל האורות והמבטים והריכולים הוא יצא מהארון. ענר התנגד נמרצות, ונשאר כל הלימודים  SIDE KICK של הגאון הצעיר, שכמו החרגול העדיף לרקוד ולא ללמוד.

אז מה, שאלתי אותו, הידיד שלך ילבש חליפה לטקס יב'?

לא, הוא ענה. אני מנסה אבל זה לא עובד, והוא חבר שלי. חבר כ-בן זוג או חבר כידיד קרוב. אוף, הוא התעצבן דרמטית, הוא חבר שחייב להיות בן זוגי.

יום שבת, 4 ביוני 2022

143 - כמו ישו או כמו סמל פריון - מה תעדיפו

 לפחות זה אחד ההסברים לחלום הזה:

זוגתי, החוקית, ואני משתתפים באיזו מסיבת טבע אבל בתוך בית. משהו עם דרגשי שינה מעוטרים בשמיכות פרוות. אוויר צהוב, כמו מאור של נרות רבים, קטורת מבשמת ומסממת ומערפלת את הראייה.

אני יושב והיא פותחת חולצתי לרווחה ומלטפת את החזה השעיר שלי. אחד מהצד [לא ראיתיו לרגע, וגם בכלל לא בטוח באמת ביחס לזהותו המינית-הביולוגית. אבל הוא התקבע אצלי, כ-אחד] קצת מלגלג עליה, והיא בלי בושה מזמינה אותו להנות מהפרווה שלי.

שניהם מלטפים את החזה השעיר שלי ואני נשלח לעולם שכולו היעדר תודעה, ריחוף, דאייה וניתוק.

אבל

כאן מצטרף המבט של בעל הגוף, שכנראה לא נשלח לנירוונה. והוא רואה, הוא רואה איך הוא מושכב על הדרגש. ידיו לצדדים, מכנסיו נפתחים וזכרותו משתחררת ונזקפת אל על. אל הדרגש מגיעים אנשים מהמסיבה ומטפלים בזקפה הזו. אני פולט והם אוספים את הפליטה בצנצנות קטנות מחומרים שונים, אבל שקופים. אחר כך אני מטיל את מימי. אף מימי נאספים טיפות טיפות לבקבוקים או צנצנות. 

בגרסה קודמת, טרום התערבות ה"צנזור" [הכל בחלום, כן]- המגיעים עסקו בבליעה של הנוזלים שפלט אותו איבר מין. הנאספים גברים, נשים. כולם לבושים, רק הפה פעור לרווחה לקלוט קצת מהחלבונים שלי.

כשהתעוררתי בשלב המעבר אל ערות, חלפה במוחי תמונת תבליט הפריון המצרי, ותמונת ישו הצלוב, ואברו חשוף לעולם.




יום שישי, 3 ביוני 2022

142 - מסעות

 לרגע רציתי לקרוא למסעות אותם אני חווה מסעות בנימין מטודלה, אלא שהוא בנימין, ביקר בעולם המוכר לנו,לי ובמחוז חפצו ציון. אנוכי מטייל בארץ לא זרועה, נושבת בחיתו יער, מפלצות, גברים ונשים.

בארץ הזו, או בארצות הללו, יש ערים רחבות, שהתנועה בהן ממקום למקום אינה ברורה, וחוקי הפיזיקה מתקיימים רק כשרוצים לשנות שם משהו. זו ארץ בעלת צבעוניות כהה, אך לא אפורה. אין בה שמש, גם כוכבים אין, אבל יש תנועה מבהירות עמוקה ומעט כהה [כמו חלב שטיפת קפה משולבת בו] לחשיכה עמוקה, חובקת ונושמת. מצטער על הקלישות שמתאימות לסיפורי ערפדים זולים.

שמתי לב שאין בה ים, בריכה, גשם. בכלל יסוד המים איננו.

האוויר, ריחות עצים, פרחים וגוויות מתות ורקובות, אבל אני לא פוגש את הגופות הללו, משום מה.

יש בה אדמה, יש בה הרים, יש בה כבישים. יש מבנים, אולמות רחבי ידיים, כמעט לא מרוהטים. יש רכבת ויש אוטובוס אחד, שחוזר בכל פעם, והאור בו כחול, ותמיד הוא מתרסק, ואף אחד לא נפגע.

וישנה גברת אחת שמופיעה תדיר. ישנה עוד גברת אחת, זוגתי, שמדי פעם מגיעה, לא תמיד, ואף פעם לא להצילני. הגברת השניה, שפנים רבות לה, תמיד תגיע ברגע הסכנה.

האם זו אמי?

או אולי אותה אנימה שאני חי אתה מאז אני עומד על דעתי?



יום רביעי, 18 במאי 2022

141 - המסע לירושלים, מוקדש לקנקן

 בדרך לירושלים נפגע הולך רגל שלא שם לב ממשאית גדולה. נהג המשאית יצא מהמשאית, בדק את הדופק של הנדרס, ראה שהוא עוד חי והחליט להביאו בעצמו לבית החולים בירושלים.

כאן מצטרף מר ע' לנסיעה המוזרה הזו. בקדמת המשאית ישבו חמישה בחורים, די שתויים, ומאחוריהם ישב ע' בלווית ח'. לא ברור אם בת זוג או יציר שמיימי שהצטרף לנסיעה. הבחורים משועשעים, מצחקקים, ואחד בעל עורף בלונדיני דגדג את הנהג שכמעט סטה מהדרך. מר ע' נתן לו "כאפה" והסביר לגברת ח' - הוא הפריע ומפריע לנהג לנהוג, כולנו נמות בגללו.

המשאית עצרה בשולי הדרך, ומר ע' שם לב שהבחורים כנראה בני 18 לכל היותר. המשאית ארוכה, ענקית וכבדה. בראשו מתרוצצת מחשבה, איך בחור בן 18 נוהג בה. בזמן שהוא מהרהר ביכולות הבחור, הקבוצה של הצעירים החליטה לנסוע לירושלים בדרך אחרת מהרגילה, ואחד הבחורים קפץ מעבר לגדר ההפרדה הנמוכה בין הכביש לשוליים, ולא הספיק לחזור, משהחליטו להמשיך בדרכם. א-מחייה, הרהר מר ע', יש יותר מקום.

הנה הם מגיעים למשעול יחסית צר, דרך עפר מתפתלת. בדרך זו הם ממשיכים לנסוע, בן ה- 18 מגלה מיומנות שלא תאומן, ואחרי שעה נסיעה איטית, הוא עוצר בשוליים של דרך העפר. הגיע זמן לנוח. זה ככל הנראה היה זמנו של פיצ'קה, כלבלב קטן מידות, שככל הנראה הסתתר לו במשאית, לצאת ולעשות את צרכיו. בין לבין הוא נכנס דרך חור בגדר לבית שעמד שם יחידי. מר ע' מחפש אחריו, ואז רואה שפיצ'קה תלוי בסל תחת חלון הבית. הוא קורא, צועק, מבקש, מבטיח ומן הבית יוצאת גברת לבושה שחורים ופיצ'קה על זרועותיה.

המשאית אט אט יורדת לכביש ירושלימה משער הגיא. בסיבוב מוצא, הנהג מעדיף להכנס למוצא, וכך על שפת הכביש הצדדי כולנו יורדים מהמשאית. לילה, אנחנו רעבים, ומר ע' הולך להתפנות. כשהוא חוזר, המשאית כבר איננה ובייאושו כי רב הוא חוזר לכביש הראשי, המסוכן, ומהלך בגשם לכיוון ירושלים.

האם טרמפ עזר למר ע' או פעילות על טבעית אחרת, ושוב הוא במשאית. הגברת בשחור עסוקה בחיזור נמרץ אחר אחד הבחורים והוא יושב ליד הנהג. ריגושים לא מוסברים מתחוללים אצלו, ועיניו נמשכות אל הנהג.

ירושלים מנצנצת בשלל אורותיה באופק, חצי שעה הליכה ברגל אומר מר ע' לאחרים, שמספרם התכווץ לארבעה. נהג, בחור, גברת בשחור והוא. שוב נעצרת המשאית, שהפכה כבר לטנדר משום מה, והנהג מזמין את מר ע' לבוא אתו. תחת פנס, ליד מבנה אבן הוא מתקרב למר ע', ואומר לו: אני חייב להגיד לך תודה. כך אני אומר תודה. זו המיטה שלנו, והוא מצביע על עשב וקש רמוסים ליד הבית הזה, ומנשק את מר ע' על שפתיו.

אבל, בסרט כמו בסרט ישנה התפוגגות איטית, ומר ע' וחבורה של חמישה ילדים צועדים במלוא המרץ לכיוון גשר הכניסה לירושלים.



יום שבת, 14 במאי 2022

140 = ישיבת הנהלה ?

 ישיבת ההנהלה התנהלה תחת עצי שקמה בוגרים. שולחנות סודרו בצורה לא ברורה וסביבם כסאות.

מי לא היה שם, בישיבה הזו? היתה המנהלת המקסימה שרק דאגה לעוגות. קרם, ועוד קרם. חלבי הכל כמו שצריך. פה ושם עוגות פקאן, שקדים או עוגות פאי פירות. היו שם מדי פעם דמויות שכבר אינן חברות בהנהלה הזו.

אבל המקרופון היה אצל גבר בן 40 לערך, שדיבר כל הזמן עם עוד גבר ולא אל המשתתפים. שרה המזכירה ולילי עוזרתה תפסו שני מקומות, ולא זזו מהם. הבחור עם השיער הפרוע הגיע לרגע ותפס מקום, והתחיל לספר על יומו הארוך. אורלי חייכה מצדו השני של השולחן. לשניה נראה שהישיבה בעצם בחדר ההנהלה, אך זמזום יתוש, אוויר דחוס ומחניק ותקרת הענפים הכהים הזכירה.

הרעש היה בלתי נסבל. כולם עם כולם, כל הזמן.

יום שבת, 7 במאי 2022

139 - טיפול?

 היא הגיעה לבושה היטב, שערה הבלונדיני אסוף וכל מטרתה - עבודה. הוא הגיע כי אמרו לו. אבל, בלבו אמר, כל הכבוד לי, אני לא מתנגד. נפגשו בגן ציבורי, אבל לא היה נוח שם אז עברו לגן הבנים, גן זכרון לחללי העיר.

ישבה שם קבוצה של תלמידים שהרעישה בלי סוף. הוא אמר לה, בואי נשב במקום שיש בו הכי מעט תלמידים, וכך מצאו עצמם בקצה שולחן לידו ישבו שני בחורים צעירים. התחילו לדבר, והבחורים עסקו בעניינם בקול גבוה, ביקשו מהם מעט שקט. הם הסכימו, אך הרעש גבר והלך, ובשולחן לידם ישבה קבוצה עם מורה, ששוחחה בקול רם. החליפו מקום. לא היה שקט יותר. הוא התחיל לומר לה שהוא מצטער על ההתנגדויות שלו לשיחה אתה, באמצע דבריו ראה שהיא עברה לשוחח עם קבוצה אחרת בשולחן אחר.

קצת כעס. הבחורים התישבו לידו, והרזה והנמוך מהשניים התלונן שהוא עומד להירדם. דקה אחר כך הוא נפל ממושבו, ונרדם. המנהל שלו, כי אז רק הוא הופיע, גבוה וחלק פנים לקח אותו.

הגן התרוקן. שקט. מצאו להם שולחן רחב בצבע חום, חלק לגמרי. החל להתנצל על כך שהוא מלא התנגדויות, אבל אז בצד ימין התישבו כמה פנסיונרים והחלו לדבר בקול רם, והוא עצמו סובב לרגע את גבו, ועת הסב פניו אליה, היא הלכה. השתררה דממה.

בדרכו החוצה מגן הבנים פגש אותה שוב, בידה התיק והיא נרעשת לגמרי. היא לא מצליחה להתניע את מכוניתה. הוא נעלם.

145 - בנתיבים

  בנתיבי האמפריה שכבשתי לי, אני צועד ומאחוריי צבא חייליי האמיץ והחזק. הצבא הזה מורכב בעיקר מגברים בני 18 - 22. בנויים לתפארת, א-לה- דוגמני צ...