הפיה מן הים

 זו מן הים הרחוק

כל מבט בצבר פיותיו על ענפיו מבהיר לאובות שהוא לא זוכר כלום. נוזל החיים שלו, בו רשומות ומתועדות כל הפיות שהגיעו אליו אי פעם עובר בין צבירי מוחו המפוזרים במקומות שונים בו, ואובות מתקשה ליצור זרם אחד מתוך רבבות הזרמים שבנוזל חייו.

ובכלל, שאלה שיקסטה פעם, אחת ממנהיגות עדת הפיות בענפים האמצעיים בו, מי באמת יודע וזוכר אותנו? מה יקרה כשאובות ייעלם מן העולם? לאן אנחנו נלך? או נמריא, או נצלול?

לפעמים, כשבטעות אחת מהפיות נושרת לאדמה עם זית שבשל וכבר כבד לאובות לשאתו, זכרון קיומה תלוי רק באחיותיה. לפעמים האומללה נאכלת ונבלעת בבטן החיות שמגיעות לאכול את פריו של אובות, לנקות את סביבתו, לנקות אותו מטפיליו הרבים, מעורו היבש והמתקלף.

וזו מן הים, מי מכיר אותה בכלל?

קראו לה בתזים. מן הים היא באה ואל אובות עץ הזית הגיעה.

מאין באה ולאן הלכה?

האם חזרה אל הים?

האם חזרה אל הים הגדול?

האם נדדה אל המדבר הגדול?

האם נעה בבטני הנוודים אל עולמות אחרים?

ההיסטוריוניות אשר צמודות אל נוזל החיים סיפרו את סיפורה הקצר של אומללה זו. בזימה באה מן הים, לפני עידנים, כשבני אדם עוד הפליגו רק על זרמי מעמקים. משפחה אחת גדולה, הרבה מבוגרים הרבה ילדים הושלכה אל חוף.

משפחה אחת, הרבה ילדים נדדה עד שמצאו מקום קרוב לאובות, ולא ידעו סכנתו כי רבה. ידעו שיש להיזהר מציפורי טרף, מחיות מדבר ומנחשים גדולים.\עץ היפה, הירוק-כסוף מילא עיניהם בחלומות על גדולה, על עתיד מפואר.

בתזים אשר על המים, על נוזל החיים.

מן הים היא באה עם משפחתה. אובות פיתה אותה אליו. והיא תינוקת בת שלוש תמימה ושמחה עזבה מאהל הוריה והלכה אל אובות. אל העץ הירוק-כסוף, אל הכוח והשמחה שהבטיח לה.

משהפכה לפיה גם הפכה למוצאת נתיבי המים במדבר, בעולמות העמוקים תחת פני  האדמה.

ההיסטוריונית ממלאת גרונה בקולה של בתזים, שאיננה:

"לא עוזרות מילות הכישוף שלמדתי מאובות. האדמה יבשה. נהרות המים מצאו אפיקים אחרים לזרום בהם. האלה הבוראת מסבה  פניה מאובות. היא כועסת עליו.

חלמתי חלום ובו ראיתי את האלה גדולה, מלאה בצבעי החיים. פניה העדינים זועפים, עיניה יורקות צבעי כחול, ירוק, טורקיז ומדי פעם גם נחושת בם. זחלתי אליה בזהירות ונגעתי בנעליה היפות. היא התכופפה והרימה אותי. בעיניה הגדולות טבעתי לגמרי.

אובות פיתה אותך, ילדה קטנה. אובות חיפש מוצא אל הים. מוצא אל מים רבים, מוצא מהמדבר. למה את מתאמצת עבור אובות? ולא רק אותך פיתה, אובות, בני האהוב, שאסור לו לנדוד בעולם.

נבהלתי. הבנתי שחיי וחיי כל חברותיי בסכנה, כי האלה אולי תשמיד את אובות. אתו גם אנחנו נושמד. בכיתי. לא התחננתי, לא התפללתי, לא ביקשתי כלום. רק בכיתי.

בתוך הבכי נולד השיר שאני שרה תמיד, שיר שפותח את ערוצי החיים לאובות, נהרות של מים הבאים אליו."

ההיסטוריונית שתקה.

איפה בתזים? הרהרה ההיסטוריונית. חלק של תשובה עלה בה. אבל מכת פחד נוראה הכתה בליבה וכמעט הרגה אותה. 

זייתרי - הפיה ואלת הבריאה

 זייתרי הגבול העליון

מהו הגבול העליון, זה שמעליו שום פיה לא תצליח לעופף, שנשמתה תתפרק ליסודות הקטנים ביותר לו תעבור אותו?

זו שאלה שהפיות על אובות תמיד עוסקות בה, ואחת לשלוש שנים הן מקיימות תחרויות שמטרתן – קביעת גבול עליון חדש.

מתי התחילו תחרויות אלה?

ההיסטוריוניות של אובות עצמן מנחשות שזה קרה די מהר אחרי שאובות החל לאסוף ילדות קטנות אליו, אותן ילדות שהציל נשמתן, אך הפקיר את גופן לכוחות הטבע או לחיות טורפות, או טמן גופן במעמקי מבוך שורשיו הענפים.

הראשונה מכולן, טאשמטום. היא אומללה שהגיעה עם שבט נודדים ממרחקי אינסוף לכאן התגלגלה אל אובות.

היא הראשונה, כשאובות הצעיר רק התחיל לטפח קומתו, לא התנגד לניסיונה לרחף גבוה-גבוה. אך היא כאיקרוס הצעיר עפה גבוה מעל צמרתו והתפרקה לחלקיקי נשמה שהתפזרו בעולם. יש שמועות שכל המשתתפות בתחרותיות אלה נושאות בן חלקיק מנשמת הראשונה טאשמטום.

אחריה ניסתה מדהה.

לאן ניסתה מדהה להגיע בשאיפה להגיע אל מעבר לגבול העליון, והיא לא נפנפה בכנפיה? והיא לא זזה לרגע ממקום מושבה על הענף של אובות?

אחח, מדהה היפה מכולן, נאנחות ההיסטוריוניות של אובות, מנגבות דמעה עדינה בקצה עינן וממשיכות לארוג את סיפורה של מדהה לדורות הבאים.

מדהה היפה חיפשה את הגבול העליון בתוכה פנימה.

כמו אחיותיה לפניה ואחריה, הפטריות האלה, בין שורשי אובות היו המפתח למסע אל הגבול העליון. היא צמה כמה ימים, אכלה מהפטריות ועפה, כלכך גבוה היא עפה. היא הגיעה למקומות שום פיה לא הגיעה עד אז. אל עולם האור המלא, ללא צל. עולם בו לאור אינסוף צבעים ואין בו גבולות שהיא יכלה לראות. איפה למעלה? איפה למטה? אין ימין ואין שמאל, אין מול ואין אחור. אין זמן. יש רק אור, הרבה אור, אינסוף אור, וצבעים עומדים, זעים, משוחחים?

היא נסחפה ונטמעה בצבעים, מאבדת את גבולותיה, ונשמתה התפרקה לאין סוף רסיסים. לאלפי רסיסים.

האחרונה בתחרות האחרונה היתה זייתרי. פיה צעירה, רק בת מאתיים שנים. כל הגבולות העליונים מעל אובות עד משכן האלה בוראת אובות נכבשו. גבולות הנשמה נפרצו, רסיסי אינספור נשמות פוזרו בעולם עד שאין, כך טוענות וותיקות אובות, אלה הרואות לנשמות הפיות החדשות, פיה שאין בה רסיס מנשמת פיה שהתפרקה במאמץ להגיע לגבול העליון, זה שאחריו אין כלום.

זייתרי צאצאית לשבט נוודים פראי שחצה את העולם מהודו ועד מצריים, שנה אחר שנה. אנשים חזקים, שדופי שמש, ששומרים בקנאות על בנותיהם. הם מכירים את סיפור אובות. בכל פעם שהם מגיעים אל אזורו של אובות  הם יוצרים מעגל הגנה שהם בונים עם גמלים, צאן, אוהלים שחורים וגדולים, עם זקני שבט ומכשפות. זה ימנע מבנות להיעלם ולא לחזור.

מי יספור כמה ילדות משבטם פסעו אל מעבר לווילון של אובות? כמה מהן שאבו אל נשמתן את חלקיקי נשמות הפיות שהתפזרו בעולם? זקנות השבט, במיוחד נשים שאיבדו את בנותיהן לא שוכחות את בנותיהן לרגע. הילדות מופיעות בחלומותיהן. מדי דור, אחת מהאימהות הללו הופכת לנביאה, למתוות העתיד בזכות בתה המופיעה בחלומה ומדריכה אותה.

זייתרי הצליחה להתחמק מכל מנגנוני ההגנה. שנים אחר כך תספר לחברה-פיה שאחותה שנעלמה לפניה באה אליה בחלום ולימדה אותה איך לברוח מהשבט וממעגל ההגנה. האם עתידה של זייתרי כבר היה צפון בזרע אביה ובביצית אמה?

זייתרי התכוננה לתחרות.

היא צמה עשרה ימים לפני יום התחרות.

ערב לפני היום עצמו סעדה מפטריות אובות ושתתה ממיצי חייו.

ואווווווו, היא עפה, היא עפה.

הפיות התבוננו בנסיקתה אלעל, המעמיקות מבט הביטו כל עוד יכלו אל עמקי נשמתה.

היא עפה גבוה מכל פיה לפניה, נשמתה שקעה עמוק בתוך הבריאה, בתוך היצירה בתוך האלה עצמה.

האלה, האלה נרעשת הבינה שנזרע בה זרע חיים מתנה מאובות. אלפי שנים אחרי שבראה אותו.

זייתרי בתוך זרמי חיותה של האלה, מוכוונת אל אזורי הבריאה, היצירה והלידה של האלה. היא מאבדת, כמו כל אחיותיה לפניה, את זהותה. אבל נשמתה לא מתפרקת ורסיסים. נשמתה נדחסת לכדורון דחוס. כדורון שבזמנו ובעתו יהיה בריאה חדשה של האלה.

היש גבול עליון מזה?

יש גם פיות ממין זכר

 היכן מסתתרים פיות ממין זכר?

על אובות, באחד הענפים התחתונים, העתיקים כלכך ששכחו מתי נוצרו חיה קהילת ההיסטוריוניות.

זו קבוצה מוזרה של פיות שהגיעו אל אובות כשהיו בנות 6 או 7, ולא כמרבית הפיות, ילדות בנות שנה עד שלוש שנים.

אלה הפיות שמקפידות לרקום בתוך תאיו של אובות את סיפורי נביטתו, את ראשית תודעת היותו חי, ומי הפכו לאבי הפיות, הילדות שנגזלו מבתיהן, אוהליהן, משפחותיהן ושבטיהן.

אצל אובות אין פיות ממין זכר.

זכור היטב המקרה, שנרשם בכאב רב, בכעס רב בין זרמי החיים של אובות על הילד היפה שהגיע אליו.

על ארבעותיו זחל התינוק. שערו שחור ומתולתל, אבו חד ועדין, עיניו שחורות ועורו שחור אף הוא. הפיות התרגשו. ענפי אובות אף הם נעו מעט.

קול שקט ומצמית בקע מבין ענפי אובות: לך!

ריח רע עלה מאובות, הרוח הסתחררה סביב אובות, מרימה ענני אבק וקולה שורק.

התינוק המשיך לזחול. לא מבין את סימני האזהרה.

ואז צץ אותו נחש גדול, נחש החונק טרפו ובולעם. לא היה לתינוק סיכוי. אבות אטם את הראות סביבו, עלא את עצמו ואת פיותיו בכלא אטום לכל מראה וצליל, שמא קולו בכיו של הילד יקרע את ליבו.

לאן הולכים התינוקות ממין זכר, שאלה הפייה העתיקה ביותר על הענף התחתון. מאות שנים היא חוקרת ודורשת בנושא.

היא העלתה חזיון מול עיניה לאחר שצמה ימים רבים ואז אכלה מהפטריות שחיות בין שורשי אובות.

בחזיונה ראתה עץ ענק כמו אובות.

והנה הפכה לתינוקת בת שלוש או ארבע. זוחלת לה עיוורת לעולם. חום וקור מצליפים בה. והיא רואה מרחוק את העץ הגדול והיפה. עץ שמבטיח הגנה.

זחילתה מואצת.

קולות שורקים באוזניה, אש באוויר, ציפורים מוזרות מתקרבות בטפרים שלופים לעיניה.

נשיכה חזקה בגבה, גוף נכרך בה.

אט אט נשימתה פוסקת. הכרתה מתערפלת. תמונות של שמש, פני אימא ואבא זהו.

המומה ודמומה נפלה על הענף. הרחב.

ריחות הזיתים שעולים מאובות מחיים נשמתה וגופה חסר הממשיות. כנפיה מתיישרות והי מעופפת סביב חברותיה וידיה נעות בכעס רב.

חיי פייה אינם כחיי אדם.

שנים לאחר שחזרה ממסעה החיזיון הצליחה הפיה העתיקה לכנס כמה מאחיותיה ולחדור אל לב ליבו של אובות.

לבו של אובות אינו כלב אדם או חיה או רמש.

הפיות ישבו זו ליד זו, שרו, התפללו ואכלו מזיתי הבוסר של אובות.

עץ בעל נוף מפואר, כסוף וירוק הופיע לפניהן.

"מה אתן רוצות"? הזעם והכעס וחוסר המנוחה עלו בשאלה והפחידו אותן.

"אני רוצה לדעת לאן הולכים תינוקות בנים שמאבדים דרכם? האם אלה שבאים לכאן הם מזון לנחשי המדבר?"

העץ כמו חייך חיוך ללא שמחה, "למות מנחש מלא רחמים יותר מלמות בפי להקת טורפים."

"למה אתה לא מקבל פיות בנים לשירותך?"

"ככה זה. אף פעם לא שאלתי את עצמי למה. אף פעם לא הטרדתי את הבוראת שלי בשאלה הזו. לא יודע. אני חייב למנוע מבנים להגיע אליי, אני חייב לדאוג שמותם יהיה מלא חסד."

קבוצת הפיות נרעדה.

"אז למה נתת לנו לראות את גורלו של התינוק היפה? רצית שנעזור לך, שנצליח לערער סדר העולמות?"

העץ נעלם.

הקבוצה נשארה מהורהרת על הענף הנמוך.

הפיה הוותיקה רשמה בתוך נוזל חייו של אובות את השיחה ואת הסיבות לה. העץ נרעד פעם ופעמיים,.

אז הרימה לרגע את ראשה, גירדה את פדחתה העדינה והוותיקה וידעה שיומה קרב לסופו וחייה מסתיימים. הבנה עמוקה מני חקר נולדה בה, אבל לעולם לא תוכל לחלוק אותה עם חברותיה או לכותבה בנוזל חייו של אובות.

 

הגוף מתכלה.

הנשמה עוברת לעץ שלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

ילדתאל ובן שחר הנפיל

 הסיפור על בן שחר הנפיל וילדתאל

 

עץ אובות זוכר את פיותיו, הנשמות האבודות שמצאו מקלט בין ענפיו, שלמדו לשיר ולזמר כמלאכי עליון, כסירנות.

אחת שהוא זוכר היא ילדת אל שנלחמה בנפיל ויכלה לו.

--

ילדתאל, צאצאית למשפחת חייזרים שנחתה על ארץ לפני עידנים איבדה דרכה והגיעה בדרך לא דרך אל עץ הזית אובות.

שם כקודמותיה הרבות ובאחרות שתגענה אחריה, היא נותקה מגופה וחיה על ענף גבוה מאוד, ענף שכמעט נוגע בעננים.

לא כשאר הפיות שמוצאן מהאזור, צאצאי פלנטת ארץ, ילדתאל התקשתה לקבל את ההיפרדות מהגוף. היא סירבה לחיות כנשמה נטולת גוף על ענף של עץ. כישוריה הרבים, שהועצמו על ידי בנות הקהילה לא שעשעו אותה, לא היו סיבה למשחק או להתרגעות באור השמש עם זריחה או בשקיעה.

כנפי השפירית העדינות שלה לא נעו ולא זעו. היא ישבה על הענף, לא זעה ולא נעה, ורק שאלה נפשה למות. היא זוכרת את הוריה, את אחיה. היא זוכרת את החללית בה הגיעו לכאן. את המכה שקיבלה עת החללית התנגשה בהר.

מאז היא לא זוכרת דבר. היא חיה בתוך ריחות הזית, בתוך צלילי שירת אחיותיה. הכל זר ומוזר ומעורר דחייה.

היא לא יכלה למות.

פיות חיות את מכסת ימיהן גם אם אינן אוכלות או שותות. כמה שנים חיה פיה? מי יידע? יש שחושבים שהיא לעולם לא מתה ויש שחושבים שהיא חיה כחיי העץ בו היא חיה. אובות עצמו לא ידע את התשובה, ואם ידע מעולם לא נתן אותה לאף פיה. האמת שפיות הגיעו ונעלמו מהעץ.

שאחת הגיעה אחת הלכה לה.

לאן הן הלכו?

האגדה מספרת שישנו נפיל אחד שטורף את הפיות. הוא חי ליד אובות ותפקידו הוא לאזן את כמות הפיות על ענפי אובות. הנפיל, צאצאו של אוראל המלאך ובת אדם יפהפייה שנשבתה בקסמיו, ומתה עת בנה פרץ מתוך בטנה, חזק, צרחן ולא זקוק לאף אחת או אחד שידאג לו.

בן שחר קראו לו המקומיים, שמעולם לא ראו אותו, רק ראו את דמותו מסתירה את אור השמש, הריחו את גופו עת פסע לידם, שמעו את רטינותיו, שירותיו, וניסו בכל כוחם להגן על בנותיהם מפניו, כי יצרו גדול היה.

גם בן שחר, יצור גבוה, עז קול ומבט, התגלגל אל אובות. רעב ויגע מנדודיו, ראה את  העץ הגבוה מולו. הרגיש שלעץ יש נשמה ויש כוח רב. הוא רצה את הכוח הזה. אובות ניסה להגן על ילדותיו, פרש את מסכי ההסוואה מפני הנפיל המאיים, שנע ונד כמו קין וכמו גילגמש מחפש את מקומו.

ילדתאל התעוררה מחרגונה לפתע. ריח מוכר עלה באפה. זכרון החללית ואחיה הכה בה. האמנם בן שחר אחיה הוא? ואם לא אחיה אולי צאצא של אחיה? היא פרשה את כנפיה היפות ועופפה לכיוונו של בן שחר.

קומת הנפיל כקומת אובות, פניו עדינים, עיניו טורקיז. שערו האדום פרוע וסתור. כתפיו רחבות, מותניו צרות וכפות רגליו גדולות. הוא לא הפחיד אותה. היא ראתה את ידיו נשלחות אל אובות. היא שמעה את אחיותיה מיללות בפחד. "תשירו" היא צעקה להן "תשירו".

הן שרו. קסם עתיק לכד בתוכו את הנפיל. עיניו נעצמו. הוא התיישב על ישבנו, רגליו פשוקות לצדדים, נטול הגנה. ריחות של עונג, תקווה עלו באפו, צלילים ששמע רק בבטן אמו, בטרם בקע ממנה והרגה באכזריות נעו סביבו במהירות, קושרים את ידיו ורגליו.

רק אז העזה ילדתאל לרדת אל הענק.

היא נגעה בידיה ברקתו הימנית ואחר כך ברקתו השמאלית. ואז במרכז מצחו. תמונות התגשמותו ליצור בבטן אימו עלו בה. קולו של אחיה המפתה את אם בן שחר נשמעו באוזניה, חזקים, אלימים, צורמים.

היא ראתה את אחיה.

יפה, מתוק לעיניים. ראשו מגיע עד לעננים, מבטו שלוח אל העתיד. אבל היא גם ראתה את נפשו של אחיה, את הכעס והשנאה לארץ בה נפלה החללית, ליצורים שראו בו אל, לתשוקתו שלעולם לא תבוא על סיפוקה, כי אין מבנות מינו על ארץ.

כמה ילדים יש לאורל? כמה ילדות?

ילדתאל שרה.

היא עופפה סביב ראש הנפיל ושרה. קושרת אותו בכבלים חזקים מכל מתכת שיש. קושרת אותו אל אובות, אל המקום הזה.

בשירה היא הבטיחה לענק הנודד מנוחה, תקווה, שמחה, מקום.

המקום ליד אובות.

אליו באות פיות באחרית ימיהן, לשיר לו שירים ולחזק את הכבלים שטוותה ילדתאל.

 

ספיר הפיה ממושב זימרת

 הרגע בו הפכה לפיה

 

ספרי ההיסטוריה של ממלכת הפיות החיות על עץ הזית במושב זימרת לא מספרים באמת מתי הופכת ילדה אבודה לפיה. זה לא סיפור עצוב, אפילו תחילתו לא ממש שמחה.

--

עץ הזית הזקן, שיש אומרים שהוא כבר בן ארבעת אלפים שנים מכיר את כל תהפוכות הזמן. הוא חי הרבה לפני הפרעונים, כשעוד כל מיני יצורים על שניים התהלכו בו. בראה אותו האלה פרבאטיה בעת שמחה, בעת הוללות, בעת בה האמינה שיצוריי האדם שדומים לה כלכך ימשיכו להיות יצורים תמימים, שמחים, החיים מהצומח והפורח ושותים מי מעינות שבראו אחיה הגדולים.

עץ הזית שקרא לעצמו אובות צמח וגדל אט אט. ואסף אליו כל נדכה וסובל מכל מין וסוג. מלחמה בין השוכנים בין ענפיו ערערה אותו לגמרי, ובזעמו דחה את כולם, עד האחרון. אלף שנים לא הגיע אליו אף יצור חי. סביבו פרחו וקמלו פרחים, צמחים, עצים. חיות גדולות וקטנות סבבוהו, ואף לא אחת נגעה בו, ולו לרגע.

עד אותו היום בו שמע בכי של יצורה קטנטנה, זוחלת על ארבעותיה. קרוב אליה היה נחש גדול. לשונו הצליפה באוויר טועמת את טעם הילדה. הוא התנשא על גחונו, ראשו רכון אל מרכז גוף הילדה הבוכייה. בכייה, דמעותיה, חוסר מודעותה לסכנה האורבת לה פרעו את חומת הבידוד של אובות. בבת אחת היא נמשכה אליו, נעלמה מן העולם.

זו היתה אדיטיה. הראשונה לכולן.

אובות גידל את רוחה בחמלה רבה. את גופה הוא טמן עמוק בין שורשיו. אדיטיה הראשונה, אדיטיה ממסדת מסדר הפיות. אדיטיה מלמדת הקורא וכתוב. אדיטיה מעניקת הקסמים.

--

הפיות על אובות הן נשים אנושיות, נשים שמפנזיות, נשים אלות, נשים מכוכבים רחוקים. מי שזוכה להגיע קרוב אל אובות ישמע זמרה עדינה, רחוקה, על סף השמע.

--

ספיר היתה ילדונת חמודה ילידת מושב זימרת. ספיר קראו לה כי עיניה בהקו ורטטו כספיר. הכחול העמוק, הקשה בפנים של ילדה קטנטנה ועדינה עורר חרדת-מה אצל הוריה.

בהיותה בת שנתיים הלכה-זחלה אל אובות. במושב יודעים ומכירים את אובות. הם יודעים שהוא עץ עתיק, שלו רצה היה מגלה וחושף צפונות עבר. אבל הוא עץ בשבילם. ספיר שמעה את שירת הפיות העולה ממנו, ואליה זחלה, כאותם פתיים שפותו על ידי הסירנות.

אובות הריח והרגיש בהתקרבות הקטנטנה אליו. הוא תמיד עומד על המשמר, כי כך מגיעות אליו הדיירות המזמרות, אלו שקלותן, יופיין וכוחן מגן עליו אלפי שנים. הוא לא עשה דבר. הוא התבונן. הפיות על ענפיו המשיכו לשיר כדרכן תמיד. האוויר התגבש סביב אובות. הילדה זחלה והתקרבה. עיוורת וחירשת לסכנות האורבות לה בדרכה אל אובות. כלב חוצות חולה, מכונית ממהרת, סוס שברח מהאורווה הטיפולית.

משהגיעה עד גבולו החיצוני של אובות, ראתה כמו מסך שקוף. מה ילדה כמוה יודעת? דבר בה, בעברה, בעבר של הוריה לא הכין אותה ליופי, לצלילים, לקסם ולפיתוי שנערמו זה על זה מול עיניה על הווילון השקוף שאפף את אובות.

היא שלחה יד קדימה, ואז יד שנייה. הראש הגיע אחריהן, ואחריו הגוף כולו.

כך הופכים לפיה.

--

השמועות אומרות ללא הרף:

נחטפה על ידי בדווים, נחטפה ע"י חייזרים, היא שפחה אי שם.

 

קשה להיות פיה יהודייה

 פיה יהודייה

 

קשה להיות פייה יהודייה שחיה על ענפי שקמה מזדקנת בעיר ישראלית במישור החוף.

מאז ניטעה שקמה זו, ברחוב הזה, אני עליה. נעה מדי שנה מעט כלפי מעלה עם צמיחת העץ היפה הזה. עד שבאו הצרעות הקטנות, אפילו זללתי ושבעתי מפרי השקמה, היום אני אוכלת דברים אחרים.

קשה לי, כי יש לי תפקיד אחד חשוב. אחראית על הדלקת נרות שבת. בכל יום שישי, במשך שנים טרחתי ודאגתי שהנרות ידלקו. בקיץ ובחורף. בשעת סער או בזמן חמסין נורא.

בשנים האחרונות, מאז בנו את הבניין החדש שחוסם את נתיבי התנועה שלי, עבודתי הצטמצמה מאוד. אני משמינה מהאוכל הרע שאני מוצאת בסופר שליד העץ. בחנויות הטבע הכל סגור היטב, ולא קיבלתי ממלך הפיות, זה שיושב למרגלות כסא הכבוד את מיומנות פתיחת בקבוקים.

אז נשאר לי רק הבניין החדש. אני יכולה להיכנס דרך חלונות סגורים, דלתות וקירות. אבל לשם מה?

אין אחת מהנשים שם שטורחת להדליק נרות לשבת. כשעוד הייתי רזה וחזקה הצלחתי לשכנע חסידה מהעיר החרדית לבוא לעיר הזאת ולחלק נרות לשבת. אבל היא הפסיקה לבוא כי אף אחת לא לקחה נרות. היתה אחת שלקחה אבל השתמשה בהם לחימום אוכל שהזמינה ממסעדה סינית לא כשרה.

הזקנה ההיא, בקומה העליונה, שהדליקה נרות, ולא פעם בכתה, ודמעתה התגלגלה לשלהבת האש העדינה, שכבתה, ואני הדלקתי מחדש. היא כבר לא בין החיים.

חיי נגמרו.

האם יש עוד פיות יהודיות כמוני בעולם? האם יש פיים יהודיים כמוני?

האם אמריא בשארית כוחותיי אל כס הכבוד ואשאל ואזעק – מה יהיה אתי?

 

 

נעמה בת שדים

 נעמה בת שדים

ברגע ההוא, ממש, נשמעה שריקת חרישית מצדו השמאלי של הבית. נמרוד נעמד על אצבעות רגלו הימנית. השמאלית היתה ישרה ומכיוונה צדו השמאלי של הבית.

התאבכות קלה, לבנבנה-אפרפרה הזדקפה בצד הלב של הבית. לבו פעם ודפק במהירות בלתי נתפסת.

ידו הימנית שלוחה אף היא לצד לבו של הבית. אצבעו וקמיצתו ישרות, שאר אצבעותיו כפופות, ציפורניו נעוצות בבשר כף ידו. ידו השמאלית מתוחה לצדי גופו, קשוחה ומשותקת.

זקוף, מלוא גובהו הביט נוכח ההתאבכות.

פניו העדינים האדימו. שערו הארוך מתוח לעורפו. זקנו הדליל מהודק היטב בסיכת זהב מעוטרת בקונות הגנה. בקצה אפו חישוק דקיק מזהב, במרכזו אבן כחלחלה. אף גדול וראוי להערכה היה לו. אף מרחרח. עיניו הכתומות בערו באש אדומה בעומקן ואישוניו, אישוני החתול התרחבו והתכווצו באיום.

איש קטן במלחמה גדולה.

הוא הניף ראשו לאחור ומגרונו יצאה שירה צורמת. צלילי חיכוך וחריקה, צלילי צרימה וזעקה. קולות דורות קודמיו, שומרי לב הבית ניעורו ושרו מגרונו. קולו הצטרף לקול-רב הזה, ולא נודע כי בא בו.

ברגע הבא אחריו, ממש, ההתאבכות החלה להתגשם לכלל גוף בעל צורה. האוויר סביב נמרוד נע במערבולת מהירה יותר ויותר, הוא במרכזה. קפוא וקשוח ורק קולות השירה הקדמונית בוקעים מגרונו, מול עיניו מבעד לסחרור האוויר ראה את הגוף והצורה המתגשמים מההתאבכות.

חתולה כסופה נעה בחן ובגנדור לעברו של נמרוד.

הכל פסק באחת.

נעמה, בת שדים שכמוך, אהובת-עד, שר לה נמרוד וכל קודמיו אתו שרו לה.