פתאחה

 הסיפור על פתאחה

 

פתאחה הגיעה לעץ אובות הרבה מעבר לגיל בו הוא מסכים להמיר אותן לפיות. אלה שחיות עליו כמה מאות שניים עד שפוקע זמן קיומן עליו יודעות היטב שהן מגיעות ילדות קטנות, תינוקות לעץ

ילדות מעל גיל 3 בקושי רב תצלחנה לחצות את מחסום הזמן והאנרגיה שסובב את אובות מאז בריאתו.

הן מכירות את סיפור את פתאחה היפה. היא הגיעה לעץ בהיותה בת ארבע. ילדה עיוורת, כמעט ללא בגדים. זוחלת על ארבעותיה ויבבות נוראות בוקעות מגרונה. הצופות ראו את האומללה ומייד החלו להשמיע זמר מרגיע, אוהב, מאלחש כאבי גוף. הילדה נרגעה והשתטחה בשיא החום על החול הלוהט ושורף.

הפיות שאמונות על התמרת הגוף הדואב לפיה שמחה, חסרת כאבים החלו את תפילת ההשבעה שכל אחת לומדת עת נוזל החיים שולח כל פיה אל מקומה על ענפיו של אובות.

רעד עבר בעץ. כל הפיות נרעדו עם העץ.

האלה ירדה משמיים אל אובות.

ההיסטוריוניות יספרו אלפי שנים אחר כך על האלה, על יופייה, על עדינותה. הן תספרנה שהפיה היא יצור רוח קטנטן. גבוהה רק במקצת מהפיה הכי גבוהה. סבבו אותה  מעגלי אנרגיה בצבעים שונים, מעגלי ריחות שהזכירו ימים עברו ובעתיד יכירו רבים אחרים. שערה היה שחור כלילה, אסוף במרכז ראשה אחוז בצמיד מתכת מבריקה. השיער ארוך אף מהאלה. פניה לבנים, עדינים. עיניה שחורות, עיניים שמלאו בצבען את כל ארובת העין. האישון היה ירוק בהיר ומושך.

הן מספרות על ידיה, על כף יד בה יש רק שלוש אצבעות. האצבע האמצעית ארוכה מהשתיים האחרות, וכשהניפה אותה הכל זרם סביב ללא רגע. העץ הסתמר מהעוצמה של הבוראת. הפיות שהיו קרובות אליה עופפו בבהלה אלעל, מנסות לברוח מהכוח האדיר ששפע ממנה.

הקולות, הריחות, הצבעים כולם ציוו: תן לה להיכנס. היא שלי.

פתאחה נכנסה.

גופה הסובל הופשט מנשמתה. נשלח אל תהומות אובות, שם יתאחד עם שאר גופי הילדות שנעלמו זה מכבר.

נשמתה הועברה במהירות אל פיות צעירות מאוד ופיות עתיקות מאוד. מחול של שפע, שירה של תקווה ועתיד מילאה את הנשמה של הילדה האומללה. מה עשתה האלה לילדה ולנשמתה?

שירת האהבה ששרות הפיות לנשמה החדשה, נוזל החיים אותו היא שותה משחררות את נשמת הילדה מאחרוני השיירים של העולם בו חיה. כך היא לומדת לדעת מיהי, מהו תפקידה, והמטרה בעטיה הובאה אל עץ אובות.

נשמות של ילדות גדולות מתקשות להכיל שפע זה. הנשמה שיודעת דבר או שניים על עולם החומר, שרוטה, מוכה, מושפלת או עמוסה התקוות של הוריה מנסה לשמור על אחדותה, על זהותה, על שמה.

פתאחה התמזגה מלאת שמחה ואור עם שפע החיים שקיבלה. האם האלה אחראית לכך?

מעטות הפיות שמבינות את אובות. מעטות הפיות שיודעות לספר על עולמו ועל יחסיו עם הבוראת אותו. אולי אחת יחידה ששומרת את הסוד, שמזינה אותו לנוזל החיים סגור וחתום בהשבעות מסוכנות לפתיחה יודעת מה קרה באותו הלילה.

פתאחה המשוררת גדולה, ששיריה הפכו לחלק מסדרת ההשבעות ששרות פיות בשעת שמחה, בשעת צער. קולה מלא חום המדבר החם פיות רבות בלילות קרים על העץ. פתאחה לימדה מאות שנים את כללי המרת נשמת הילדה לפיה מתוחכמת, מסוכנת.

פתאחה בתה של האלה?

שאלות רבות סערו על העץ מאות בשנים.

מדוע זומנה פאתה אל העץ בגיל מאוחר כלכך?

היכן כשלה האלה וכפתה על אובות קבלת ילדה בת 4 לשורת פיותיו?

פתאחה עצמה שידעה את כל התשובות שתקה עד יום מותה. הסוד השמור מכל עוד לא נחשף.

 

סכנת השמיים

 סכנת השמים

 

העץ אובות היה מגודר היטב בגדר כוח בלתי נראית שמנעה חדירת חיות יער, בני אדם או כל מי שאין מקומו אצל אובות.

האלה שבראה את אובות הבינה את הצורך העמוק בהגנה עליו, במיוחד כשהוא נמצא מעל באר מי תהום עשירה במים זכים.

אבל

האיום המתמיד על אובות היו הציפורים. שום סככה, גג או חופה לא יכלו להיפרש מעל צמרתו הגדולה . השמש, האוויר, הגשם שירד לעתים רחוקות, אלה ברכות העולם.

הציפורים אויבות.

הציפורים מגיעות מהאוויר, נוחתות ברוב רעש על ענפיו, אוכלות את פירותיו ומפרישות לשלשת שחורה ומסריחה, אותה הפיות מתקשות לנקות.

הניקיון הוא הבעיה הפחותה בבעיות הציפורים.

קבוצת הצופות בענפים העליונים, שעיניהן תמיד מופנות לשמיים הקשיבה בריכוז אדיר לדברי ההיסטוריונית שעופפה ממקום חיבורה לנוזל החיים ולארכיון הגדול של אובות אליהן.

ההיסטוריה מספרת שבעידן הראשון של אובות, כשעוד היה צעיר וקצת טיפש ותמים הוא הביט בשמים בתשוקה אדירה. הוא רצה להגיע אליהם ולגעת בהם. זריחות אדמדמות-צהבהבות וליטופי רוחות הבוקר הנעימות, שמביאות את ריחות יופיו של העולם. קולות ההתפעלות של ראשונות פיותיו אותן הובילה בעורמה האלה אליו על מנת שתשרתנה אותו היו מוזיקת הקיום שלו.

השקיעות ההדורות, הצבעוניות.

קולות הציפורים ובעלי החיים שהנפרדים מהיום השתלבו בשירת הפיות שבירכו את הלילה.

עד אשר –

להקת ציפורים רעבה הגיעה מארצות הקור בדרכה אל ארצות החום. הן התישבו על ענפיו וגירשו חלק מהפיות. הן החלו לזלול את זיתיו, בחלק מהן חיו פיות. כל זית שנקרע ממקומו, הכאיב לאובות. כאבי תופת עברו בו, הוא רעד. משקרעו הציפורים זיתים בהם חיו הפיות העץ האילם שאג. אף רוח לא הגיע על מנת לטלטל את הציפורים. שעות רבות פגעו הציפורים באובות, ואין מושיע.

והציפורים, הציפורים היו רעבות. לא היה במעשיהן רצון להרע, להזיק או להכאיב. ככל יצור חי, אכילה היא הכרח וחובה. אך הן נענשו בצורה איומה.

האלה ששמעה את בכי אובות, כשראתה את גופו הפצוע, כשהבינה שילדותיו, הפיות נאכלות כינסה את מסדר הצופות אל השמיים הראשון. פיות בעלות ראייה למרחקים ובעלות כוח מגן מסוכן לציפורים שטועמות או אוכלות מפריו של אובות.

הפיה הוותיקה והמיומנת ביותר זומנה לעמוד בראש מסדר הפיות. האלה לימדה אותן שירת-השבעה שגרמה לציפורים שבלעו פיות להתפוצץ מבפנים.

ההיסטוריונית המשיכה ותיארה בפירוט מזעזע איך גוף הציפור התפוצץ, הבשר שניתז אל הענפים, הנוצות שעופפו באוויר, הפיות האומללות והמפוחדות שחולצו מבטן הציפורים.

להקת הציפורים נבהלה והתעופפה לדרכה.

מלחמות הארבה מסוכנות יותר אמרה ההיסטוריונית.

פיות המשמר השמיימי התפזרו על חופת אובות. זהירות מתמיד, יראות הארבה והציפורים.

 

הכאב

 ביום ההוא

 

ביום ההוא, כשהשמש עמדה להיעלם לגמרי ומקהלת הפיות עמדה לסיים את שירה ההלל לאורה, לחומה הגיעה על שער הכניסה ילדה בת חמש.

שחורה היתה כלילה, שערותיה תלתלים רכים שנערמו סביב ראשה כרעמת האריה, ונעו וזעו מכוח עצמם. חדות העין, הצופות על הענפים החיצוניים של אובות ראו את פניה היפים והמושחתים בצלקת אדומה מעינה השמאלית עד צדו הימני של סנטרה.

אפה היה שבור, במקום עין היה שקע בצד שמאל של פניה. עינה הימנית אף היא היתה שחורה וצורתה כצורת השקד. דמעות כיסו את צד ימין של פניה. פיה החרוץ אף הוא בצלקת זו לא נע.

קומתה היתה נמוכה, גופה היה מכוסה באריג גס חסר צורה וחסר צבע. כפות רגליה היחפות נראו שרופות בשל ההליכה במדבר על חול לוהט וכפות ידיה נעו קדימה ואחורה. אצבעותיה התפתלו, נפתחו ונסגרו.

כאב חזק לפת את לב הצופות.

כאב הילדה האפיל כל תחושה אחרת. הצופות נלכדו בו ופרפרו כפרפרים ללא אפשרות להימלט מגורלם. כאב הצופות עלה וירד והתפשט לאורכו ולרוחבו של אובות. כך היא עמדה שסועה ופצועה בשער הכניסה לאובות.

ההיסטוריוניות של אובות יודעות לספר שילדות בגיל הזה כמעט ולא נכנסות לעולם אובות. קשה לאובות לטפח אותן לאחר שתודעתן כבר עברה את היעדר החיץ בין מציאות לדמיון, היעדר שאפשר להן להיכנס מבעד למחסום שיצרו האלה ואובות.

לוחמות אובות, אלה הפיות שהתמחו בשירה קסומה שמצליחה לשנות דעת המתנכלים לאובות, אלה שרוצים לשורפו, לכרות את גזעו או לאסוף את פירותיו מעל האדמה הקדושה סביבו התנערו מחירגון הכאב הנורא. הן מתחו כנפיים והחלו בזמר ההשבעה המרחיקה אסון:

מי את הילדה

דעי כי יש לדעת

הו ילדה קטנה ודומעת

די לך עם הדאגה, די לך עם

הסבל בו את מטביעה אותנו.

הרף לך, די לך

קולן העדין, הצלול ומלא היופי הדהד בתוך נופו, אמירו של אובות ופרץ החוצה. המנגינה והמלים אפפו את ראשה של הילדה האומללה. האם שירה זו תרגיע או תאלחש את כאב המכה, הפצע, הכוויות? האם יש בכוח הפיות הלוחמות למנוע את אסון הכאב המייסר?

הצופות ראו את המנגינה מלטפת את פני הילדה, את המנגינה נושקת לרגליה. המנגינה הרימה אותה על גליה העדינים, ערסלה אותה בתוכה כמו היתה חיק אם אוהבת.

פני הילדה נרגעו. כפות רגליה הכוויות, מלאות יבלות, כוויות, לכלוך וסבל נשמטו. מרפא לכאבי התופת בו שרויה היתה.

התבוא הילדה אל אובות?

הלוחמות והצופות ליבן נקרע בן. הן הסופגות את גלי הכאב נורא, הן שמנפשן עולה אנרגית המרפא והשירה, והן תחזקנה את הילדה עד אשר יחליטו האלה ואובות התבוא אם לאו.

עין הילדה נפקחת

פיה נפתח

צרחת סבל וכאב איום בוקעת ממנו. העין מתגלגלת ונעה ימינה ושמאלה, למעלה למטה. עינה ופניה מצביעים על טירוף הדעת, על סבל שניצח את הגוף והנשמה.

עננת אור קטנטנה בוקעת מפה הילדה עת נשתתקה.

גופה נרפה. האם מתה?

הצופות שלחו גשושות אל גוף הילדה, חוקרות בודקות את אנרגית החיים והמוות.

ביום ההוא נכנסה אל אובות גופת ילדה בת חמש.

נשמתה היכן היא?

 

היכן העצב מסתתר

 המקום בו העצב מתחבא

 

היכן מתחבא העצב? שאל שניר את אבידרור.

שניהם לבושים בבגדי טקסים ישראליים, לבן וכחול, שחור ולבן, אם כי ניסן הפוחז בחר ללבוש חולצה לבנה ועליה ציורים של דמויות מאנימה יפנית.

גם ניסן עמד אתם בשורה ארוכה של בני 13 בטקס השנתי של יום זיכרון זה או אחר.

היכן העצב מסתתר פנה שניר אל מורג בן כתתו היפה, החכם והשתקן.

ארבעתם היו במרכז השורה הראשונה עומדים נוכח שלושת המיקרופונים שצרצרו והשמיעו קולות צווחה זועמים. חמש הבנות עמדו מולם. אותן חמש בנות שהתחילו להשתתף בטקסים החל מכיתה אל"ף הוא חושב.

יש להן שמות? אף פעם לא הוטרד מכך.

הן הזמרות של הטקסים, הן מדקלמות הקטעים בעברית שאי אפשר להבין בין נאום של מנהלת מחנך או אזרח שמתאים בדיוק לטקס.

שניר רוצה להיות עצוב.

רק אבידרור, ניסן ומורג יודעים מדוע שניר מחפש את העצב.

נקמה

 נקמה

מדי פעם מגיעה פיה חדשה לאובות. לא תמיד יודעים מהיכן הגיעה, ולא תמיד יודעות הפיות מדוע הגיעה פיה זו דווקא.

אחת הפיות שהותירו רושם עז על שוכנות אובות, שנים אחרי שכבר נעלמה לה בכוכי הקבורה בתחתיתה של ארץ היתה אִילָאפָּה.

כשהגיעה כבר היתה בת ארבע, תינוקת די מבוגרת יחסית לתינוקות שהגיעו זוחלות, חסרות מודעות לסכנות סביבן לאובות, חצו את חומת האשליה והאנרגיה שהפרידה בינו לעולם והגנה עליו ועל פיותיו.

שערה היה אדום ועיניה ירוק בהיר כצבע עלים בשמש.

היא הגיעה הולכת על רגליה.

אף חיה לא רדפה אחריה, אף נחש לא ניסה ללכוד אותה ולציפורי הטרף היו עניינים במקומות אחרים.

בנוזל החיים של אובות היתה עדות של פיה שראתה אותה בעת שחצתה את הגבול בין שם לכאן.

"היא באה כולה אש ולהבה. שערה אסוף ושזור היטב לראשה. חרוזי טורקיז וירקן ואחלמה עיטרו את מקלעת שיערה. עירומה מכל. יחפה. חזקה ולא עייפה. אבל עיניה שירו ברקי זעם ללא הרף הם שלכדו את תשומת לבי. פחדתי שהנה מגיעה שעתו של אובות. שהנה סופנו שתמיד נמצא בעתיד קיומנו וקיומו של אובות מתממש."

אִילָאפָּה הצטרפה לפיות על העץ.

מקומה נקבע גבוה בצמרתו של אובות, לבל, כך טוענות ההיסטוריוניות, תמצא לה חברות ועמיתות ותפיץ את רעל הנקמה בהן.

סִימִינְג, פיה שחרחרה ועדינה כמו פרפר עת יצא מגלימת הגולם היתה חברתה היחידה. והיא סיפרה לעץ, לפיותיו ולאלה:

" אִילָאפָּה באה ממקום רחוק, שאיננו יודעים עליו דבר וחצי דבר. איך אובות מצא אותה, הוא יספר לנו אם ירצה. האלה לא עונה לשאלותיי, וגם  מותה של אִילָאפָּה מוזר וחריג."

אִילָאפָּה סיפרה לי שהוריה היו ציידים במישורי העשב הגדולים. שם אדם יכל להסתתר בין גבעולי העשב, אבל גם חיות טרף ואחרות הסתתרו בעשב.

"חיינו תמיד בידיעה שכל צעד לכל כיוון יכול להסתיים בנשיכה בצוואר ומוות. חלב אמי היה חמוץ בגלל לחץ החיים והמוות. אבי רזה היה כדי שיוכל לרוץ מהר. עשרה ילדים היו להוריי. אולי אחרי שנעלמתי מהן נולדו עוד, אינני יודעת. באחד מהלילות בהם ישנו בקושי כי חיות הטרף שאגו וצעקו ויללו לשמיים, האש בגלל הרוח כמעט כבתה ולא נדלקה שוב היה לי חלום. ראיתי עץ ענק בחלומי. ראיתי את העץ פוער את פיו ובולע את שני אחיי חיים. אחזה בי צמרמורת, וצעקתי צעקה גדולה. רצתי אחרי שני אחיי אל העץ ונתקלתי במחסום גמיש, שהעיף אותי אחורה. נסיתי עוד פעם ואחר כך עוד פעם, ללא הועיל. שרתי בלבי תפילה לאלת הנקם, השנאה, הזדון וההרס קוֹטְלִיקוֹ. הראי לי את הדרך לנקמה. הראי לי את הדרך להחזיר את אחיי לחיים. והיא הראתה לי, האלה הגדולה מכולן את הדרך.

עוד באותו הלילה הרגשתי שאני נעה בין עולמות שונים ומוזרים. זרמים של אויר קר ואויר חם, אור שמש ואור ירח וכוכבים ליטפו אותי. נעתי בתוך מים ובין דיונות ענק של חול. הזעם שאחז בי לא נחלש ולא פסק לרגע.

וכשהתעוררתי עמדתי במרחק מעץ ענק דומה לעץ שבלע את אחיי. בלי לחשוב, כשבלבי זרם עז של אש, שנאה, רצון לשרוף הלכתי אל העץ ונבלעתי בו."

שקט שרר לאחר הסיפור של סִימִינְג. שנים רבות הפיות חשבו והרהרו בסיפור זה. האלה נעלמה, אובות לא השיב דבר. נוזל חייו המשיך לנוע במעגליו המחזוריים. פיות באו ופיות הלכו, עד השריפה הגדולה.

ברק אש חדר את הגנותיו של אובות. אִילָאפָּה על ענפה רקדה, שרה וזימנה אנרגיות הרסניות ככל אשר יכלה. חברותיה לענף הצליחו בשארית כוחן לעופף למטה אל מקום מבטחים.

קוֹטְלִיקוֹ אל האש תני בי אש

ראי את העץ אשר בלע את אחיי

ראי את העץ אשר בלע אותי

קוֹטְלִיקוֹ אלת המוות האהוב

את אחיי לא מצאתי, אותך מצאתי

שרפי את העץ, שרפי אותי

כל הפיות שמעו השבעה זו. חלקן נזכרו בסיפור של אִילָאפָּה והצטמררו והחלו לשיר השבעה שתביא את הגשם, את המים מצנני כל. האלה, בוראת אובות הראתה עצמה במלוא הדרה מעל העץ ובידה מביאה ודוחפת גושי ענני גשם.

הגשם ירד. האש שככה. אִילָאפָּה נמצאה על ענף הזית בו חיה שנים רבות.

הפיות כיסו אותה ברדיד שירים, חלומות, מתארי אור וצל ובעיקר בצבעי אדום וירוק בהיר כעלה בשמש.

זהו סיפורה של נקמה. זה סיפורה של אִילָאפָּה

 

התמכרות

 התמכרות

תמיד ידענו שברגע האמת תופיע איזו יד מהחשכה, תטאטא  הצידה את כל המעקשים, יד אחרת תאסוף את קצות המפה יחדיו, ואז מבעד לחלון תנער של שאריות הלכלוך שעליה.

הפעם, בגלל שידענו, בכלל לא התאמצנו לנקות, לפנות מקום לנשורת חדשה על המפה. ערמות של מעקשים וגבבה של שאריות לכלוך התאספו בחוסר חן על המפה.

קצת כעסנו, קצת צעקנו. אפילו התפללנו. הקרבנו קורבנות מלאי דם, הקמנו מזבח חדש לגמרי. המעקשים התאספו, נשורת הלכלוך התגבבה לה בפינות שונות.

ואנו, אנא אנו באים?

פנים וחוץ [מיקרו סיפור]

 פנים וחוץ

על אדן החלון מצד ימין עומד חתול ורוד, יש אומרים סגול. דבר אחד בטוח, הוא מפלסטיק והוא שקוף. לידו מימין עומד חתול ממתכת כסופה, לא מכסף. לימינו עומד אריה סיני צבעו שחר, פיו המחייך חושף שיניים וניבים. לשון אדמדמה מבצבצת, ועיניו נטועות בחלל העולם.

בצדו השמאלי של אדן החלון עומד חתול מעץ. צבוע באדום ובצבע העץ. יש לו זנב עבה וזקוף, איזה עשרה סנטימטרים אורכו. ליד משמאלו חתול מתכתי וכהה בתנוחת הגנה-איום. צידו מופנה אל האיום, גבו מקומר, זנבו מונף אלעל. סרט אדום המסתיים בקשר פרפר תחת סנטרו לצווארו.

חמישה חתולים על אדן החלון. שומרים נאמנים.

אולי בגלל זה חתולת הרחוב הצליחה להיכנס דרך החלון.