נקמה

 נקמה

מדי פעם מגיעה פיה חדשה לאובות. לא תמיד יודעים מהיכן הגיעה, ולא תמיד יודעות הפיות מדוע הגיעה פיה זו דווקא.

אחת הפיות שהותירו רושם עז על שוכנות אובות, שנים אחרי שכבר נעלמה לה בכוכי הקבורה בתחתיתה של ארץ היתה אִילָאפָּה.

כשהגיעה כבר היתה בת ארבע, תינוקת די מבוגרת יחסית לתינוקות שהגיעו זוחלות, חסרות מודעות לסכנות סביבן לאובות, חצו את חומת האשליה והאנרגיה שהפרידה בינו לעולם והגנה עליו ועל פיותיו.

שערה היה אדום ועיניה ירוק בהיר כצבע עלים בשמש.

היא הגיעה הולכת על רגליה.

אף חיה לא רדפה אחריה, אף נחש לא ניסה ללכוד אותה ולציפורי הטרף היו עניינים במקומות אחרים.

בנוזל החיים של אובות היתה עדות של פיה שראתה אותה בעת שחצתה את הגבול בין שם לכאן.

"היא באה כולה אש ולהבה. שערה אסוף ושזור היטב לראשה. חרוזי טורקיז וירקן ואחלמה עיטרו את מקלעת שיערה. עירומה מכל. יחפה. חזקה ולא עייפה. אבל עיניה שירו ברקי זעם ללא הרף הם שלכדו את תשומת לבי. פחדתי שהנה מגיעה שעתו של אובות. שהנה סופנו שתמיד נמצא בעתיד קיומנו וקיומו של אובות מתממש."

אִילָאפָּה הצטרפה לפיות על העץ.

מקומה נקבע גבוה בצמרתו של אובות, לבל, כך טוענות ההיסטוריוניות, תמצא לה חברות ועמיתות ותפיץ את רעל הנקמה בהן.

סִימִינְג, פיה שחרחרה ועדינה כמו פרפר עת יצא מגלימת הגולם היתה חברתה היחידה. והיא סיפרה לעץ, לפיותיו ולאלה:

" אִילָאפָּה באה ממקום רחוק, שאיננו יודעים עליו דבר וחצי דבר. איך אובות מצא אותה, הוא יספר לנו אם ירצה. האלה לא עונה לשאלותיי, וגם  מותה של אִילָאפָּה מוזר וחריג."

אִילָאפָּה סיפרה לי שהוריה היו ציידים במישורי העשב הגדולים. שם אדם יכל להסתתר בין גבעולי העשב, אבל גם חיות טרף ואחרות הסתתרו בעשב.

"חיינו תמיד בידיעה שכל צעד לכל כיוון יכול להסתיים בנשיכה בצוואר ומוות. חלב אמי היה חמוץ בגלל לחץ החיים והמוות. אבי רזה היה כדי שיוכל לרוץ מהר. עשרה ילדים היו להוריי. אולי אחרי שנעלמתי מהן נולדו עוד, אינני יודעת. באחד מהלילות בהם ישנו בקושי כי חיות הטרף שאגו וצעקו ויללו לשמיים, האש בגלל הרוח כמעט כבתה ולא נדלקה שוב היה לי חלום. ראיתי עץ ענק בחלומי. ראיתי את העץ פוער את פיו ובולע את שני אחיי חיים. אחזה בי צמרמורת, וצעקתי צעקה גדולה. רצתי אחרי שני אחיי אל העץ ונתקלתי במחסום גמיש, שהעיף אותי אחורה. נסיתי עוד פעם ואחר כך עוד פעם, ללא הועיל. שרתי בלבי תפילה לאלת הנקם, השנאה, הזדון וההרס קוֹטְלִיקוֹ. הראי לי את הדרך לנקמה. הראי לי את הדרך להחזיר את אחיי לחיים. והיא הראתה לי, האלה הגדולה מכולן את הדרך.

עוד באותו הלילה הרגשתי שאני נעה בין עולמות שונים ומוזרים. זרמים של אויר קר ואויר חם, אור שמש ואור ירח וכוכבים ליטפו אותי. נעתי בתוך מים ובין דיונות ענק של חול. הזעם שאחז בי לא נחלש ולא פסק לרגע.

וכשהתעוררתי עמדתי במרחק מעץ ענק דומה לעץ שבלע את אחיי. בלי לחשוב, כשבלבי זרם עז של אש, שנאה, רצון לשרוף הלכתי אל העץ ונבלעתי בו."

שקט שרר לאחר הסיפור של סִימִינְג. שנים רבות הפיות חשבו והרהרו בסיפור זה. האלה נעלמה, אובות לא השיב דבר. נוזל חייו המשיך לנוע במעגליו המחזוריים. פיות באו ופיות הלכו, עד השריפה הגדולה.

ברק אש חדר את הגנותיו של אובות. אִילָאפָּה על ענפה רקדה, שרה וזימנה אנרגיות הרסניות ככל אשר יכלה. חברותיה לענף הצליחו בשארית כוחן לעופף למטה אל מקום מבטחים.

קוֹטְלִיקוֹ אל האש תני בי אש

ראי את העץ אשר בלע את אחיי

ראי את העץ אשר בלע אותי

קוֹטְלִיקוֹ אלת המוות האהוב

את אחיי לא מצאתי, אותך מצאתי

שרפי את העץ, שרפי אותי

כל הפיות שמעו השבעה זו. חלקן נזכרו בסיפור של אִילָאפָּה והצטמררו והחלו לשיר השבעה שתביא את הגשם, את המים מצנני כל. האלה, בוראת אובות הראתה עצמה במלוא הדרה מעל העץ ובידה מביאה ודוחפת גושי ענני גשם.

הגשם ירד. האש שככה. אִילָאפָּה נמצאה על ענף הזית בו חיה שנים רבות.

הפיות כיסו אותה ברדיד שירים, חלומות, מתארי אור וצל ובעיקר בצבעי אדום וירוק בהיר כעלה בשמש.

זהו סיפורה של נקמה. זה סיפורה של אִילָאפָּה

 

התמכרות

 התמכרות

תמיד ידענו שברגע האמת תופיע איזו יד מהחשכה, תטאטא  הצידה את כל המעקשים, יד אחרת תאסוף את קצות המפה יחדיו, ואז מבעד לחלון תנער של שאריות הלכלוך שעליה.

הפעם, בגלל שידענו, בכלל לא התאמצנו לנקות, לפנות מקום לנשורת חדשה על המפה. ערמות של מעקשים וגבבה של שאריות לכלוך התאספו בחוסר חן על המפה.

קצת כעסנו, קצת צעקנו. אפילו התפללנו. הקרבנו קורבנות מלאי דם, הקמנו מזבח חדש לגמרי. המעקשים התאספו, נשורת הלכלוך התגבבה לה בפינות שונות.

ואנו, אנא אנו באים?

פנים וחוץ [מיקרו סיפור]

 פנים וחוץ

על אדן החלון מצד ימין עומד חתול ורוד, יש אומרים סגול. דבר אחד בטוח, הוא מפלסטיק והוא שקוף. לידו מימין עומד חתול ממתכת כסופה, לא מכסף. לימינו עומד אריה סיני צבעו שחר, פיו המחייך חושף שיניים וניבים. לשון אדמדמה מבצבצת, ועיניו נטועות בחלל העולם.

בצדו השמאלי של אדן החלון עומד חתול מעץ. צבוע באדום ובצבע העץ. יש לו זנב עבה וזקוף, איזה עשרה סנטימטרים אורכו. ליד משמאלו חתול מתכתי וכהה בתנוחת הגנה-איום. צידו מופנה אל האיום, גבו מקומר, זנבו מונף אלעל. סרט אדום המסתיים בקשר פרפר תחת סנטרו לצווארו.

חמישה חתולים על אדן החלון. שומרים נאמנים.

אולי בגלל זה חתולת הרחוב הצליחה להיכנס דרך החלון.

 

ימאיה, פיית המים

 הסיפור על ימאיה, פיית המים

הפיות אצל אובות תמיד מוטרדות בחקר סוגי האנרגיות בעולם. מדי פעם צצה אצלן, על הענפים, בגבהים שונים איזו פיה שמשקפת אנרגיה ייחודית מאוד.

כזו היתה ימאיה. כמו אחיותיה הרבות, היא הובאה לאובות בילדותה. ההיסטוריוניות יודעות לספר שכוחה בלט במגע עם נוזל החיים של אובות, היא אנרגיית המים במדבר היבש.

כשחלפה דרך המחסום בין החיים ובין אובות עלה נד מים אדיר סביב לאובות. אובות רעד. הענפים זעו ונעו במהירות לא צפויה. הפיות עפו מענפיו, מבתי הזיתים הקטנטנים. כולן פרשו כנפיים ושרו בקולן הצלול, המרכך, המרגיע את שיר המים:

שאו מים קולכם ברמה

שאו גליכם אל על

האלה הבוראת מושיטה ידיה

נהרותיכם זורמים אל תוך אצבעותיה

למה לך כי תפחד אובות

למה לכן אחיותיי, בנות אובות

לפחד

הירגע מים אדירים

נוח נד מים

חזרו למקומכם

מאגר חיי אובות

מעל קולן של הפיות נישא צליל דק ועדין מאין כמותו, מילותיו לעד חקוקות בנוזל החיים של אובות:

מים אדירים

גזלן וגנב אובות העץ

מן המים הרחוקים הביאני אל המדבר הצחיח

עץ אכזר אוכל נשמות

ואתם, מים אדירים

מה לכם כי תרעשו, תצעקו

לא לכם ולא לי הכוח

הקול הדק והעדין השתלט על קול מקהלת הפיות. האלה אספה את ידיה שואבות המים. המדבר נרגע, נד המים נעלם, והשמש האכזרית ייבשה את האדמה סביב לאובות. ולא נודע כי עלו המים אי פעם.

חבורת פיות מים הצטרפה אל ימאיה. כולם יושבות וחיות על הענף הבשרני ומלא נוזל החיים של אובות.

באחד הימים הרחוקים ההם, ימאיה רקדה על הענף ושרה לה. חברותיה הצטרפו אליה. נוזל החיים עצר זרימתו באובות. ההיסטוריוניות שלומדות מנוזל החיים, שכותבות בו את תולדות אובות הראשונות ששמו לב. עייפות השתלטה עליהן, שמחת החיים נגוזה. הן נפלו כעלים יבשים מאובות אל האדמה. אחריהן פיות נוספות נפלו. ימאיה וחברותיה המשיכו בריקודן מלא אור השמש. מה להן וליובש באובות?

האלה נבהלה.

גם היא חשה ביובש המשתלט על ברואה האדיר. עיניה נעצמו. שתי ידיה הושטו ובבת אחת שפכו מים על אובות. הרוקדות נרטבו וחדלו מריקודן.

נוזל החיים חזר לנוע באובות. הפיות חזרו לענפיו בעזרת הרוקדות שירדו מטה מטה והרימו פיה אחר פיה אל ענפי אובות.

טוב זה לא היה פשוט כלכך. מה לימאיה ולסידורי הפיות על אובות? מה לה ולגילן של אחיותיה? להסדרי הכוח? להתמחויות כוחות הפיות?

סדר העולם התהפך. סדר החיים על אובות התהפך. האלה מרטה שערותיה, ההיסטוריוניות כעסו, צעקו ולבסוף, משעייפו נצמדו אל נוזל החיים ולמדו ממנו את סוד הסדר.

הן שרו,

שירן הדריך את הפיות חזרה לענפן, לבתיהם הנקיים.

וימאיה

ימאיה חיה שנים ארוכות על אובות. משתמו ימיה על העץ, נפער בור עמוק ליד אובות, בור מלא מים כהים, קרים וריחם ריח מיטיב. ימאיה צנחה למים.

הבור נסגר, והיא נעה, שרה, צוחקת ורוקדת בנוזל החיים של אובות. עד היום.

 

 

 

 

שניים קצרצרים

 מסאג'

"תראה" הוא אמר בשקט, "יש לך כמה אפשרויות להציל את חייך."
המטופל שכב בשקט על בטנו, גופו העירום נסוך בשמן ריחני, וניל או אקליפטוס, הוא לא זיהה את הריח. המסג'יסט המשיך ללוש את גבו, ישבנו, רגליו.
"תראה" הוא המשיך בשקט, "הבליטה הזו בשיפולי גבך לא מבשרת טובות. מתי היית אצל רופא עור בפעם האחרונה?"
המטופל, די נרגש. גופו שולח ריגושים אסורים והוא נבוך. מזל שהמסג'יסט לא רואה את הזיעה והאדמומית שמכסה את פניו. אגרופיו נסגרים ונפתחים, הוא ממש רגע לפני.
"תפסיק מייד!" המטופל צועק בשארית כוחותיו.

בבדיקה שגרתית אצל רופא העור, לא נמצאה אף בליטה חשודה.

ברגע האזעקה

ממש ברגע שבו הושיטה את אצבעה, עליה נועדה להינעד טבעת האירוסין היקרה להחריד, ממש ברגע זה היתה אזעקה.
היא לא זזה מילימטר. פניה נשארו שלווים, ללא תנועה. אפילו עיניה לא העלו מבט דק של פחד.
הוא כרוע על ברכו לא זז לרגע, שערו נשאר ללא תנועה. פניו, עיניו הכל כשהיה.
תמונת אירוסין מושלמת לדורות הבאים.

החלטנו לא לקנות אותה בחנות יד שנייה.

הפיה מן הים

 זו מן הים הרחוק

כל מבט בצבר פיותיו על ענפיו מבהיר לאובות שהוא לא זוכר כלום. נוזל החיים שלו, בו רשומות ומתועדות כל הפיות שהגיעו אליו אי פעם עובר בין צבירי מוחו המפוזרים במקומות שונים בו, ואובות מתקשה ליצור זרם אחד מתוך רבבות הזרמים שבנוזל חייו.

ובכלל, שאלה שיקסטה פעם, אחת ממנהיגות עדת הפיות בענפים האמצעיים בו, מי באמת יודע וזוכר אותנו? מה יקרה כשאובות ייעלם מן העולם? לאן אנחנו נלך? או נמריא, או נצלול?

לפעמים, כשבטעות אחת מהפיות נושרת לאדמה עם זית שבשל וכבר כבד לאובות לשאתו, זכרון קיומה תלוי רק באחיותיה. לפעמים האומללה נאכלת ונבלעת בבטן החיות שמגיעות לאכול את פריו של אובות, לנקות את סביבתו, לנקות אותו מטפיליו הרבים, מעורו היבש והמתקלף.

וזו מן הים, מי מכיר אותה בכלל?

קראו לה בתזים. מן הים היא באה ואל אובות עץ הזית הגיעה.

מאין באה ולאן הלכה?

האם חזרה אל הים?

האם חזרה אל הים הגדול?

האם נדדה אל המדבר הגדול?

האם נעה בבטני הנוודים אל עולמות אחרים?

ההיסטוריוניות אשר צמודות אל נוזל החיים סיפרו את סיפורה הקצר של אומללה זו. בזימה באה מן הים, לפני עידנים, כשבני אדם עוד הפליגו רק על זרמי מעמקים. משפחה אחת גדולה, הרבה מבוגרים הרבה ילדים הושלכה אל חוף.

משפחה אחת, הרבה ילדים נדדה עד שמצאו מקום קרוב לאובות, ולא ידעו סכנתו כי רבה. ידעו שיש להיזהר מציפורי טרף, מחיות מדבר ומנחשים גדולים.\עץ היפה, הירוק-כסוף מילא עיניהם בחלומות על גדולה, על עתיד מפואר.

בתזים אשר על המים, על נוזל החיים.

מן הים היא באה עם משפחתה. אובות פיתה אותה אליו. והיא תינוקת בת שלוש תמימה ושמחה עזבה מאהל הוריה והלכה אל אובות. אל העץ הירוק-כסוף, אל הכוח והשמחה שהבטיח לה.

משהפכה לפיה גם הפכה למוצאת נתיבי המים במדבר, בעולמות העמוקים תחת פני  האדמה.

ההיסטוריונית ממלאת גרונה בקולה של בתזים, שאיננה:

"לא עוזרות מילות הכישוף שלמדתי מאובות. האדמה יבשה. נהרות המים מצאו אפיקים אחרים לזרום בהם. האלה הבוראת מסבה  פניה מאובות. היא כועסת עליו.

חלמתי חלום ובו ראיתי את האלה גדולה, מלאה בצבעי החיים. פניה העדינים זועפים, עיניה יורקות צבעי כחול, ירוק, טורקיז ומדי פעם גם נחושת בם. זחלתי אליה בזהירות ונגעתי בנעליה היפות. היא התכופפה והרימה אותי. בעיניה הגדולות טבעתי לגמרי.

אובות פיתה אותך, ילדה קטנה. אובות חיפש מוצא אל הים. מוצא אל מים רבים, מוצא מהמדבר. למה את מתאמצת עבור אובות? ולא רק אותך פיתה, אובות, בני האהוב, שאסור לו לנדוד בעולם.

נבהלתי. הבנתי שחיי וחיי כל חברותיי בסכנה, כי האלה אולי תשמיד את אובות. אתו גם אנחנו נושמד. בכיתי. לא התחננתי, לא התפללתי, לא ביקשתי כלום. רק בכיתי.

בתוך הבכי נולד השיר שאני שרה תמיד, שיר שפותח את ערוצי החיים לאובות, נהרות של מים הבאים אליו."

ההיסטוריונית שתקה.

איפה בתזים? הרהרה ההיסטוריונית. חלק של תשובה עלה בה. אבל מכת פחד נוראה הכתה בליבה וכמעט הרגה אותה. 

זייתרי - הפיה ואלת הבריאה

 זייתרי הגבול העליון

מהו הגבול העליון, זה שמעליו שום פיה לא תצליח לעופף, שנשמתה תתפרק ליסודות הקטנים ביותר לו תעבור אותו?

זו שאלה שהפיות על אובות תמיד עוסקות בה, ואחת לשלוש שנים הן מקיימות תחרויות שמטרתן – קביעת גבול עליון חדש.

מתי התחילו תחרויות אלה?

ההיסטוריוניות של אובות עצמן מנחשות שזה קרה די מהר אחרי שאובות החל לאסוף ילדות קטנות אליו, אותן ילדות שהציל נשמתן, אך הפקיר את גופן לכוחות הטבע או לחיות טורפות, או טמן גופן במעמקי מבוך שורשיו הענפים.

הראשונה מכולן, טאשמטום. היא אומללה שהגיעה עם שבט נודדים ממרחקי אינסוף לכאן התגלגלה אל אובות.

היא הראשונה, כשאובות הצעיר רק התחיל לטפח קומתו, לא התנגד לניסיונה לרחף גבוה-גבוה. אך היא כאיקרוס הצעיר עפה גבוה מעל צמרתו והתפרקה לחלקיקי נשמה שהתפזרו בעולם. יש שמועות שכל המשתתפות בתחרותיות אלה נושאות בן חלקיק מנשמת הראשונה טאשמטום.

אחריה ניסתה מדהה.

לאן ניסתה מדהה להגיע בשאיפה להגיע אל מעבר לגבול העליון, והיא לא נפנפה בכנפיה? והיא לא זזה לרגע ממקום מושבה על הענף של אובות?

אחח, מדהה היפה מכולן, נאנחות ההיסטוריוניות של אובות, מנגבות דמעה עדינה בקצה עינן וממשיכות לארוג את סיפורה של מדהה לדורות הבאים.

מדהה היפה חיפשה את הגבול העליון בתוכה פנימה.

כמו אחיותיה לפניה ואחריה, הפטריות האלה, בין שורשי אובות היו המפתח למסע אל הגבול העליון. היא צמה כמה ימים, אכלה מהפטריות ועפה, כלכך גבוה היא עפה. היא הגיעה למקומות שום פיה לא הגיעה עד אז. אל עולם האור המלא, ללא צל. עולם בו לאור אינסוף צבעים ואין בו גבולות שהיא יכלה לראות. איפה למעלה? איפה למטה? אין ימין ואין שמאל, אין מול ואין אחור. אין זמן. יש רק אור, הרבה אור, אינסוף אור, וצבעים עומדים, זעים, משוחחים?

היא נסחפה ונטמעה בצבעים, מאבדת את גבולותיה, ונשמתה התפרקה לאין סוף רסיסים. לאלפי רסיסים.

האחרונה בתחרות האחרונה היתה זייתרי. פיה צעירה, רק בת מאתיים שנים. כל הגבולות העליונים מעל אובות עד משכן האלה בוראת אובות נכבשו. גבולות הנשמה נפרצו, רסיסי אינספור נשמות פוזרו בעולם עד שאין, כך טוענות וותיקות אובות, אלה הרואות לנשמות הפיות החדשות, פיה שאין בה רסיס מנשמת פיה שהתפרקה במאמץ להגיע לגבול העליון, זה שאחריו אין כלום.

זייתרי צאצאית לשבט נוודים פראי שחצה את העולם מהודו ועד מצריים, שנה אחר שנה. אנשים חזקים, שדופי שמש, ששומרים בקנאות על בנותיהם. הם מכירים את סיפור אובות. בכל פעם שהם מגיעים אל אזורו של אובות  הם יוצרים מעגל הגנה שהם בונים עם גמלים, צאן, אוהלים שחורים וגדולים, עם זקני שבט ומכשפות. זה ימנע מבנות להיעלם ולא לחזור.

מי יספור כמה ילדות משבטם פסעו אל מעבר לווילון של אובות? כמה מהן שאבו אל נשמתן את חלקיקי נשמות הפיות שהתפזרו בעולם? זקנות השבט, במיוחד נשים שאיבדו את בנותיהן לא שוכחות את בנותיהן לרגע. הילדות מופיעות בחלומותיהן. מדי דור, אחת מהאימהות הללו הופכת לנביאה, למתוות העתיד בזכות בתה המופיעה בחלומה ומדריכה אותה.

זייתרי הצליחה להתחמק מכל מנגנוני ההגנה. שנים אחר כך תספר לחברה-פיה שאחותה שנעלמה לפניה באה אליה בחלום ולימדה אותה איך לברוח מהשבט וממעגל ההגנה. האם עתידה של זייתרי כבר היה צפון בזרע אביה ובביצית אמה?

זייתרי התכוננה לתחרות.

היא צמה עשרה ימים לפני יום התחרות.

ערב לפני היום עצמו סעדה מפטריות אובות ושתתה ממיצי חייו.

ואווווווו, היא עפה, היא עפה.

הפיות התבוננו בנסיקתה אלעל, המעמיקות מבט הביטו כל עוד יכלו אל עמקי נשמתה.

היא עפה גבוה מכל פיה לפניה, נשמתה שקעה עמוק בתוך הבריאה, בתוך היצירה בתוך האלה עצמה.

האלה, האלה נרעשת הבינה שנזרע בה זרע חיים מתנה מאובות. אלפי שנים אחרי שבראה אותו.

זייתרי בתוך זרמי חיותה של האלה, מוכוונת אל אזורי הבריאה, היצירה והלידה של האלה. היא מאבדת, כמו כל אחיותיה לפניה, את זהותה. אבל נשמתה לא מתפרקת ורסיסים. נשמתה נדחסת לכדורון דחוס. כדורון שבזמנו ובעתו יהיה בריאה חדשה של האלה.

היש גבול עליון מזה?