מסיפורי העץ אובות למה עלי העץ אובות ירוקים וכסופים?

 

מדוע עליו בחלקם העליון ירוקים-כהים ובחלקם התחתון כסופים? לפיה עלל יש סיפור עתיק נושן, שמתגלגל, אף אחד לא סופר את שנות גלגולו ואת ימיו. בכל פעם שהסיפור מסופר, ביום ההיפוך ובימי השוויון, היא כנסה את מאות הפיות החיות על אובות כדי לספר את סיפור העלים.

פיות לא מספרות כדרך בני אדם. הן שרות. הן לא "מדברות מלים" אלא משמיעות צלילים כמו ציפורים כמו לוויתנים, אבל אני, צאצאו של אובות יודע לדבר בכל שפות הפיות ובני האדם, ואני אספר.

 

מאתיים שנים לאחר הולדתו של העץ אובות, לאחר שראשונות הפיות עמדו בשלב האחרון של חייהן עליו התעורר בו כעס על אמו. מדוע הוא צריך לגרור ילדות קטנות אליו? מדוע גופן נשלח עמוק אל בארות החיים?

אז היו עלי העץ אובות ירוקים כהים משני צדדיהם. הוא עוד לא הצטרך להפעיל את מנגנון ההסתרה והפטה מורגנה בו הוא נעזר להגן על עצמו. ריח הזית נישא למרחוק, אבל חיות אוכלות ענפים טרם שגשגו במעונות הנוודים, ולא היתה סכנה לחייו.

אובות כעס וזעם, מי החיים בעבעו והעלו אדי לחות מן הקרקע וממנו. האלה סירבה לענות, ואובות החליט להרחיק את אור השמש ממנו, להמית את עליו וענפיו, ולשלח את הפיות אל בית האלה, שם הוא האמין הן נמצאות כשהן מתות ועוזבות אותו.

הוא פנה אל כחליל פיית הצבעים המוכשרת וביקש ממנה לדאוג של עליו יהפכו כסופים בחלקם התחתון בין לילה. כך קרה. ובבקר, רק כקרן שמש ראשונה הבליחה באופק, הוא זקף את עליו, כשחלקם התחתון כלפי מעלה. אור השמש הורחק ממנו. האור הוחזר אל השמש, אל המדבר ואל האלה. הפיות שרעדו מקור הצטנפו בתוך בתיהן הקטנטנים, מחכות לעימות הנורא.

האלה ירדה במלוא הדרה ונעמדה מול אובות. האור שקרן ממנה הוחזר אליה בעוצמה רבה והיא החלה להזיע. הגוף שבחרה לה, הגוף הזה גוף בשר ודם, הגוף בו היא הופיעה על פני טרה. היא רתחה מזעם. היא איימה על אובות שתשרוף אותו, שתמית את כל ילדותיו.

עלי הכסף לא התהפכו.

האלה אמרה לו שהילדות האלה לעולם לא היו חיות מעבר לשלוש או ארבע שנים. היא אמרה לו שרק נשמות טהורות יכולות להגן על הארץ מפני העתיד הנורא שמחכה לה. אתה מציל ותציל אלפי ילדות מחיים קצרים ואיומים.

מדוע הן צריכות לסבול כדי להגיע אליי.

"קצר הוא הסבל" לעומת חיי הסבל לו נועדו בשנה או השנתיים שנותרו להן לחיות. הסבל מטהר אותן, עוזר להן לעבור למהות הפיה, מבטיח להן מאות שנים של שמחה, קסם, שירה ואח"כ חיים בעולמי הלא-גשמי.

עליו אובות רשרשו.

הפיות פתחו בשירה השבעת האלה, אמו של העץ אובות. היא נמשכה אל בנה, העץ יפה התואר, רחב הנוף, כולו מכסיף ומנצנץ באור השמש המוחזר ממנו.

אובות עצמו העלה ממאגרי בארותיו מים, הם פיכו במעלה גזעו וענפיו, הגיעו עד העלה האחרון ועד הזית האחרון בו חיה פיה.

בנקודה הזו בסיפור, באופן קבוע וטקסי, עלל משתתקת.

היא נותנת לאחיותיה לחוש את האימה שאחזה באלה מול כוחו האדיר של אובות. היא נותנת להם לחוש עד עמקי נשמתן את הזוועות שהיו עוברות בחייהן הקצרים, לו לא הגיעו לאובות. היא גם מרשה להם לדעת שיש פיות שחזרו אל עולם בני האדם.

נשימות חטופות, צלילים לא הרמוניים שבוקעים מהפיות, תנועה מהירה לאורך ענפי העץ, ירידה גדולה של פיות אל נוזל החיים היו סימן עבורה להמשיך.

"או אז" היא המשיכה האלה זימנה את האל. בן זוגה מאז ומעולם. אף הוא ירד לקרקע מול אובות, שמע את כשף שיר ההשבעה, ראה את האלה נגררת אל העץ, ושלח מחשבה אחת אל אובות.

"זו אימך! האם תהרגנה?"

אחר כך שלח מחשבה נוספת – "אתה יודע שאינך יכול להרוג אותה. היא תשמיד אותך. אתה מוכן לוותר על החיים?"

ההשבעה הפסיקה מייד.

אובות הוריד עליו

הירוק הכהה החל לבלוע את אור השמש, הפיות התחממו ושרו את שירת הבוקר היפה כלכך.

האלה והאל נעלמו.

אובות החליט להשאיר את מגן האור שלו, צידם הכסוף של עליו.

מי יודע מה צופן העתיד?

 

מסיפורי העץ אובות, עמורה

 עמורה

 

האהבה... אחח, האהבה

על העץ אובות שרו שיר לאהבה, מדי בוקר, מדי יום.

המשוררת והמלחינה היא עמורה, ילדה בת שלוש שהתגלגלה לעולמו של העץ אובות ללא הזמנה. הביוגרפיה שלה, הזורמת בנוזל החיים מספרת על ילדה חירשת, עיוורת, אילמת וגם שלא למדה ללכת. הוריה נטשוה במדבר, ליד העץ האובות מבלי שידעו כלל על קיומו.

את הילדה הביאה אליו האלה, על ידיה.

הפיה עמורה קראו לה.

וזה שיר האהבה שחיברה והלחינה

בָּרְכוּ הַשָּׁמַיִם, בָּרְכוּ הָאֵלָה

*

 אוֹר הַבֹּקֶר הַוָּרֹד שׁוֹלֵחַ אֶצְבְּעוֹת
לוֹטֵף פְּנֵי אֶרֶץ, מַרְגִּיעַ סַעֲרוֹת לֵב הַיָּם
שַׁחַר חָדָשׁ שֶׁל עוֹלָם חָדָשׁ הִתְחִיל
וְאַהֲבַת הָאֵלָה תַּעֲטֹף כָּל בְּרוֹאֵי עוֹלָם

•  

חֲלוֹמוֹת הַתִּקְוָה שֶׁל אֶמֶשׁ מְקַשְּׁטִים
תַּלְתַּלֵּי אוֹר אַיֶּלֶת הַבֹּקֶר שׁוֹחֶרֶת הָרֹךְ
נְשִׁיקוֹת אֵם לְבִתָּהּ וְאָב לִבְנוֹ חוֹבְקִים
צְלִילֵי שִׁירַת הַצִּפּוֹרִים הַמַּזְמִינוֹת אֶת הַיּוֹם

•  

בָּרְכוּ אֶת הָאֵלָה
בָּרְכוּ אֶת הָעֵץ אוֹבוֹת
בָּרְכוּ אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה
בָּרְכוּ אֶת הָאוֹר, אֶת הַתִּקְוָה
בָּרְכוּ הַשָּׁמַיִם, בָּרְכוּ הָאֵלָה

 

מסלולי חיים

 מסלולי חיים

אצל אלישע החיים נעו במסלולים הרגילים. עד אותו היום בו נדרש להתייצב בפני מנהל המשרד בו עבד, להסביר מדוע וגם איך ולשם מה הסכים להעלות לרשת צילומים שלו מהמשרד.

ולא שתגידו לעצמכם, זה משרד חשאי, זה משרד מפואר, זה משרד של אישיות שלא רוצה שידעו עליה. מה פתאום?!.

משרד טיפוסי במגדל תל אביבי טיפוסי בקומה ה- 30. משרד של חברת עורכי דין ורואי חשבון. ומה כבר היה באותו משרד?

שלושה שולחנות מאיקאה, שלושה צגי מחשב, שלושה כסאות ארגונומיים, שהאמת, עלו די הרבה כסף, אבל חסכו לחברה הרבה יותר. מה עוד היה שם, חלון מהתקרה לרצפה, כמה עציצים ליד החלון, תאורת ניאון לבנה ומכאיבה לעיניים, ליד הדלת האוטומטית היתה תמונה של בעלי החברה.

הוא עמד כפוף ראש ושפל רוח מול מנהלת משאבי אנוש. זו זקרה ציפורן אדומה מולו ואמרה לו:

"גילית סודות של החברה! אנחנו לא יכולים לעבור על זה לסדר היום. אתה יודע לכמה הפסדים גרמת לנו?!"

אלישע התבלבל לגמרי.

הציפורן האדומה נקשה על מקלדת, על מסך מולו הוא ראה את התמונה, את אחד מצגי המחשב, שבו הופיע סוד מסחרי, כלכלי. הוא הבין את גודל האסון. אשמה גדולה עלתה בו.

הדרך החוצה מהחברה היתה קצרצרה. ואלישע תעה בין מסלולי חייו הרגילים, ופגש מסלולי חיים אחרים.

באחד ממסלולים אלה פגש גבר צעיר בפאב זול בדרומה של עיר. כדרכם של שיכורים החלו לדבר ולקשקש וסיפרו זה לזה צרותיהם. אלישע הבין שהגבר אתו הוא משוחח אף עני ומסכן ממנו, והזמין אותו לישון אצלו.

מסלול ישר אל סמים, אל פשע, אל אלימות סלל לעצמו אלישע. כך הוא פגש איזה בוס פשע שקלט שאלישע רואה חשבון, והחליט שיש בידו קלף מנצח להלבנת הון. השתנה מסלול החיים של אלישע שוב. הבוס שלח אותו לגמילה, הושיב אותו במשרד תל אביבי, טיפוסי, במגדל טיפוסי בקומה 31.

חיים נקיים מסמים, חיים מלאי רמאות ונוכלות, מוגנים מאלימות.

והנה שוב נדרש להתייצב במשרד מנהל המשרד. שם ישב גבר די מפחיד, שאמר לאלישע:

"אני יודע מאיפה באת. אני גם יודע לאן אתה הולך, אם לא תקשיב לי טוב"

אלישע כפוף ראש ושפל רוח מקשיב, שומע ומבין. לא היתה הרבה סכנה בהצעה, היתה הבטחה לחירות כלשהי.

חצי שנה אחר כך שוב נפרעו מסלולי חייו

אלישע עלה על מטוס שלקחו רחוק. אל עיירה אמריקאית אי שם, הוא לא יודע, גם אני לא יודע באיזו מדינה, את שם העיירה הוא יודע. את שמו החדש הוא יודע.

שם די מהר מצא עבודה במשרד טיפוסי במגדל טיפוסי בקומה 32.

מסיפורי העץ אובות, אגדת שובא ואובות

 אגדת שובא ואובות

ארבעת אלפים שנים כבר חי אובות. זקן יותר מכל יצור חי, נושם על פני הפלנטה. סמוי מכל עין של חי על פני הפלנטה. האלה מגינה עליו, שומרת עליו מכל צרה. ארבעת אלפי שנים הוא מפתה ילדות קטנות אליו.

אף אחד לא התעורר לרגע ושאל, להיכן נעלמה בתי, ילדתי?

היתה אחת ששאלה, שרצתה לקבל תשובות מאובות ומהאלה.

זהו סיפורה.

מוקטי ילדה עדינה ורכה שנגררה אל אובות משבט נוודים-סוחרים שעברו בדרכים הסודיות שלהם ליד אובות. מה כבר יכלה תינוקת בת שנתיים וחצי לעשות כנגד כוח הפיתוי. היא חלמה חלום ארוך בו ראתה עצמה כאשה בוגרת, חיה בנווה מדבר מלא מים, אור, ציפורים וגם נחשים, חיות טרף.

במרכזו של נווה המדבר היה אדם בו שכנו תנינים והיפופוטמים.

בוקר אחד מוקטי התעוררה לקול צעקות שבר. היא יצאה בריצה מאוהלה וראתה את בתה בקטנה נמשכת ברגלה על ידי תנין גדול. ללא מחשבה היא אחזרה במוט שהחזיק את האוהל ורצה אתו לאגם. המוט בידה, ויריעות האוהל נגררו אחריה.

צועקת, צווחת לעזרה היא הגיעה לשפת האגם והחלה להכות בתנין.

אבל קשה היה להרים את המוט המחובר ליריעות האוהל.

אף אחד ואף אחת לא הגיעו לעזור.

מוקטי קפצה על התנין, הכתה בו בכפות ידיה על עיניו, ניסתה להכאיב לו על מנת שיעזוב את בתה.

התנין התהפך על גבו וצלל כדרך תנינים המתגלגלים סביב עצמם וגרר את מוקטי אחריו.

כשהתעוררה מחלומה מצאה עצמה מוקטי על החול החם בשום מקום שהכירה.

אט אט שמעה קולות זמר מרגיעים, קולות שפיתו אותה להתקרב אליהם. בשארית כוחותיה זחלה על החום המתחמם באור השמש, וברגע אחד לא ברור עברה למקום אחר.

הילדה החולמת, הפכה לפיה החולמת, זו שיוצרת עולמות, זו שיוצרת תקוות, זו שיוצרת שירים ומנגינות. חייה היו בטוחים קרובה לנוזל החיים המשכר של אובות. אבל החלום ההוא, חלום התנינים לא עזב אותה. משום מה העבר לא נמחק מזיכרונה.

היא זכרה אם, אב, נדודים ואהבה גדולה.

היא זכרה את להט החול על גופה.

היא שאלה את עצמה פעם אחר פעם מדוע לא חיפשו אותה? האם הוריה לא התאבלו עליה? ובעיקר שאלה עצמה איך הגיעה מאוהל הוריה המגינים אל המדבר, אל אובות?

היא החליטה לעשות מעשה, שאף פיה לפניה לא עשתה. היא החליטה לרדת לחקר מוצאן והדרכים בהן הגיעו הפיות אל אובות. משימת ענק. אבל היא החליטה להתמקד בשלוש פיות שבחרה באקראי, פיות חיות.

שלוש פיות יפהפיות שהגיעו ממקומות רחוקים. האחת צהובת שיער, האחת לבנת שיער והאחרונה שחורת שיער.

האחת הגיעה מארצות הים, האחת הגיעה מרכסי ההרים ששלג עד עליהם והאחרונה הגיעה משבט לוחם שחי סביב אובות מאות שנים, ולא יודע על אובות.

מייד התמקדה הפיה בעלת השיער השחור, עת הבינה שאיננה הילדה היחידה מהשבט שמגיעה אל אובות.

כשצללה לתוך נוזל החיים, כששרה לנוזל החיים את מילות ההשבעה הפותחות את כל סודותיו ומסתוריו נתקלה ב"היסטוריה של שובד". עולם מוזר נגלה לעיניה.

שבט הנוודים-הסוחרים-הציידים ואולי גם השודדים נע ברחבי המדבר, בין הדיונות בדרכים שרק הם מכירים. בחנייה בנווה מדבר היא ראתה משפחה אחת מכונסת סביב עצמה. כולם בוכים, כולם מלטפים את שובד, כמו היא עומדת למות בקרוב.

שובד עצמה מלאה שמחת חיים, רצה בין הילדים והמבוגרים, כמו שילדה בת שנתיים רצה. נופלת, קמה, בוכה ומקבלת חיבוק מאמה או מאחת מאחיותיה.

ההבנה האירה את עיני מוקטי.

שובד היא התשלום לאובות, שמאפשר להם לנוע ברחבי המדבר. השבט קורא לו "אל" והוא התובע הקורבן. תפילות אל האלה לא נענות כלל.

כשיצאה מוקטי מהטרנס הציפו אותה שאלות רבות.

איך הגיעו הפיות האחרות, ממרחקים כאלה אל אובות? האם התקיים סחר בילדות קטנות שמיועדות לאובות? האם השארת ילדות קטנות על החול החם זו הדרך שנבחרה כדי להקריב אותו?

דמעות רבות הציפו את עיני היוצרת הגדולה, מוקטי.

חייה איבדו את טעמם.

היא ביקשה למות, מייד.

היא חזרה אל נוזל החיים, והפעם שרה שיר המעורר את תודעתו של אובות. שיר הדורש מאובות להפוך לנוכח, לנותן תשובות.

--

אין זה סוד שאובות בשעת צרה קשה פונה אל אימו, האלה.

הפעם הסכנה היתה ממשית, היא עמדה לרסק את עולמו. לו ידעו הפיות דרך נוזל החיים או דרך שירי היוצרת את האמת מי יודע מה יקרה לו?

האלה התערבה.

שובד התעוררה מחלום זוועות בזרועות אמה.

--

ישנה רשומה בנוזל החיים, כזו שרק יוצרת חדשה תוכל לפתוח.

האם תגיע יוצרת חדשה?

 

 

 

דרכו של אובות

 דרכו של העץ אובות

 

ההיסטוריוניות בנות הזמן האחרון, החיות בתוך מערבולות קשות של זמן, נוף, חמסינים וסופות גשמים, במדבר נוטות כדרך פיות לצלול עמוק אל תוך נוזל החיים המשכר. בו כל פורענות כבר היתה ולא תחזור, כדי להירגע. אחד מהזיכרונות האהובים עליהן הוא סיפור ניאופה, הפיה הראשונה.

ניאופה היתה הילדה הראשונה שהגיעה אל העץ אובות.

מאיפה באה? מי היו הוריה, עם איזה שבטים נדדה ברחבי העולם בדרכי המסחר, המתכות, האבנים היפות והתבלינים בין תחנות מסחר שונות עד חופו של ים גדול, ממנו הפליגו באוניות אל חופים אחרים ושפות אחרות?

שבטה של ניאופה היה שבט סוחר שנדד דרך המדבר הגדול במזרח עד שהגיע לחופיו המערביים של הים התיכון.  זה היה שבט עז פנים. עיני חברי השבט כחולות כשמים או כים העמוק. שערם שחור כשצבע העורב, שהיה חיה מקודשת. אנשים חכמים, ערמומיים שלא נמנעו ממעשי רמייה קטנים במגעם עם סוחרים אחרים בדרכם.

לשבט היה אוצר עליו שמרו מכל משמר, כמו עדרי הפילים או האנטילופות הגדולות, ילדיהם וילדותיהם. ילדים נמרצים ויפים. כחולי עיניים ושחורי שיער. ניאופה נולדה כחולת עיניים ושערה צהוב כצבע השמש. רעד עבר בשבט עת נולדה. לא היה להם בזיכרון השבטי אף צאצא או חבר מסתפח צהוב שיער.

לא היה בלידתה שום אירוע חריג, אמה נותרה בחיים וילדה עוד כמה צאצאים לאביה. השמחה על לידתה הסתיימה בבת אחת עת ראו את צבע שיערה. התפילות, הברכות, הקריאות לעורב שיבוא להגן עליה, כולן הופסקו.

השמאן התבודד לו באוהלו, ליד גמלו האהוב. שאף מאדי צמחי המעבר מכאן לשם. הוא חיכה וחיכה ואף לא תשובה הגיעה אליו. העורבים המשיכו לבקר ולאכול מהמזון שבני השבט נתנו להם. העולם המשיך להתקיים כרגיל.

בייאושו צעק השמאן בקול גדול לאלה. שליטת המדבריות, שליטת הנדודים, הדרכים ושלום השבט. בני השבט נעצרו בתחנה ליד באר מים גדולה, מלאה בבני אדם מכל המינים והצבעים. הצעקה קרעה את אוויר השחר הצונן, הכל נעצר מייד.

ניאופה הקטנה, כבר בת חודש ניעורה משנתה וצעקה בקול גדול.

הדממה השתררה מייד. דממה מרעידת נפש וגוף. ניאופה צעקה פעם נוספת, ושני עורבים הגיעו, אחזו במקוריהם את לבוש הבד שעטף את ניאופה ונעלמו עם ניאופה.

אובות קיבל מתנה מאימו. ילדה כחולת עין, צהובת שיער., בת חודש כשהובאה אליו. האלה דאגה לכל מחסורה, עד שגדלה לגיל בו אובות יכול להפעיל את "קסם המעבר" אל עבר עולמו. טירון היה, ובשנתיים שהילדה היפה הזו התגוררה בין ענפיו ועליו מוגנת מכל רע הוא למד היטב את הדרכים בהן הוא מסמן ומזמן את הילדות הנבחרות שיבואו אליו.

ניאופה, כמה שירים נכתבו על הפיה הקדמונית הזו, זו שקיימת רק כזיכרון ישן וחמקמק בנוזל החיים, אבל משמשת כדוגמה וכמופת לכוח האלה.

ניאופה למדה להפעיל את קסם השירה, היא למדה ולימדה את הבאות אחריה איך לשמור על הקיר המגן על אובות מהעולם החיצוני, היא למדה איך עוזרים לנשמה לצאת מגוף הבשר הכואב והסובל, לקבל כנפיים עדינות ולחיות בתוך פירותיו של אובות.

סיפור זה שעולה מנוזל החיים של העץ אובות משליך את המספרת או הלומדת אותו לתוך שתיקה ארוכה. הן נזכרות בסיפורן שלהן. כל פיה על עץ אובות מגיעה כשהיא במצוקה נוראה.

האם זו דרכו של העץ אובות להפוך ילדות לפיות? 

מסיפורי העץ אובות, פטה מורגנה

 פטה מורגנה

 

אחת מעוזרותיה הנאמנות ביותר של האלה היא פטה מורגנה. דמות ערמומית חסרת גוף אך בעלת תושייה ויכולת להלביש על עצמה מלבושים מגוונים במיוחד.

רבות מהפיות החוקרות את נוזל החיים של אובות חוקרות קשרי האלה עם שאר האלים והאלות, העוזרים הסרים למרותה. האלה עצמה אישרה לאובות לזמן קבוצה מצומצמת של ילדות בעלות יכולות רוחניות ורגשיות יחידות במינן, כאלו שיכולות להעמיק חקר בנוזל החיים, באלה ובחייה הארוכים. אחד הנושאים שמעניינים קבוצת עילית זו הוא: המחסום בינו לבין העולם האם הוא תולדה של עיוות המציאות, של חזיון שווא כמו אותה האש על הסנה במדבר. היתכן, שאלה הפיה בינה את הפיה מאיה, שמחסומו של אובות תלוי בפטה מורגנה?

מאיה התעניינה מאוד במה רואות הילדות כשהן מגיעות לאותו גבול בין מציאות לבין העץ אובות.

היא שאלה את הפיות שפגשה לאורך השנים שאלה זו "מה ראית כשהגעת לעץ אובות?"

תשובות  מוזרות מאוד, כי אף אחת לא דמתה לרעותה.

אחת מהתשובות ריגשה את מאיה במיוחד.

מורז, פיה שהגיעה בגיל שלוש לאובות, אחרי שהוברחה משיירת של סוחרי עבדים סיפרה לה:

אני זוכרת שישבתי בתוך סל גדול, צועקת לאמי ולאבי שיבואו להציל אותי. היה חם, הסל הטלטל ימינה ומשאלה ללא הרף. הקאתי, ובכיתי וצעקתי יותר, עד שנרדמתי.

התעוררתי כשהרגשתי מכה בגבי, חזקה ולא נעימה. פתחתי את עיניי, וראיתי שיירה של גמלים מתרחקת באופק. רק אני לבד באמצע שום מקום. היה לילה. ראיתי את הכוכבים ושביל רחב עמוס באורות מנצנצים באמצע השמיים. מראה קסם.

כל הכאבים עזבו אותי. נעמדתי ורציתי נורא לגעת במראה הקסום הזה. עמדתי על קצות אצבעותיי ונפלתי.  התאוששתי וההתבוננתי סביבי. חושך. לא ראיתי דבר, אבל הרגשתי את החול תחת כפות רגליי. נהייה לי קר מאוד. לא לבשתי כלום. עירומה לגמרי.

פחדתי כלכך כך, אבל אז איזה קול עדין בראשי נשמע, קול ששר. לא היו מלים, היו צלילים מלטפים, שהזכירו לי את אמא. בכיתי כי אהבתי מאוד את אמי. לא ידעתי לאן היא הלכה, למה היא עזבה אותי. גם היום, כשאני חיה על אובות כבר עשרות רבות של שנים אין לי מושג לאן נעלמה, למה היא נטשה אותי. הכאב עדיין חזק. הקול הגיע ממקום מסוים. הפניתי ראשי אל מקור הקול. לא ראיתי כלום, אבל המתיקות וההבטחה בקול גרמו לי להתחיל ללכת לכיוון ממנו מגיעים אותם צלילים קוסמים.

הלכתי, השמש זרחה בינתיים. ראיתי את זהב האדמה, השמש התחילה לחמם, בהתחלה זה מצא חן בעיניי, אבל לאט לאט הרגשתי את הזיעה, ואז את הצמא, ואז אם החום הנורא בכפות הרגליים, את הצריבה, את הכוויה. נפלתי על ברכיי וזחלתי על ארבע. לא בכיתי ולא צעקתי. מה כבר ילדה בת שלוש יכולה לעשות בלב המדבר?

או אז הרגשתי הקלה. האדמה פחות חמה, קרירה ונעימה. יש דשא עליה. עצים מסביב. לא רחוק היתה בריכה קטנה. זחלתי אליה במהירות רבה, הכי מהר שיכולתי. הכנסתי ראשי אליה ושתיתי מים. אבל את יודעת מאיה, שלא שתיתי מים, שתיתי חול. פניי התמלאו בשלפוחיות. אבל עבורי היתה בריכה של מים טעימים. בריכה אליה יכולתי להכניס את גופי, לשטוף את הכאבים, להירגע.

כשיצאתי מהבריכה, כבר הייתי ללא גוף יותר.

הפער הנורא בין המציאות לבין האשליה של מורז הטריד מאוד את מאיה. הסיפור גילה לה דרך איומה למות, דרך בה הילדה המסכנה חונקת עצמה למוות מרצון, מטילה מומים בגופה מרצון, הזו אכזריותה של פטה מורגנה או אכזריות האלה?

היא השקיעה את ראשה עמוק יותר בתוך נוזל החיים מחטטת ומחפשת תשובות לאימה שהתגלתה לה בסיפורה של מורז.

מדוע האלה חושבת שיש מקום לאכזריות בתהליך המעבר מהחיים אל עולמו של העץ אובות? מיהו הכוח שקבע אכזריות זו, האלה או פטה מורגנה?

 

 

 

 

 

בריאת העץ אובות

 ותברא האלה את העץ אובות

 

כיצד בא העץ אובות לעולם? אין זה סיפור שההיסטוריוניות אוהבות לספר.

האלה בראה את אובות על באר מים חיים.

בבוראה אותו שרה לו את השיר:

במדבר תכה שורש

בני היפה, החזק

במדבר תנווה ולא תעזוב לעד

בני היפה, החזק

על בארות מים הושבתיך

בני היפה , החזק

הכה שורש עד לב עולם

בני החזק, היפה

מימיך לא יתמו עד תום הזמן

בני היפה, החזק

שרה בקול חלש ובקול חזק. מרעידה את מיתרי העולם, את לבות האלים חבריה, מאהביה ושונאיה.

זרע זית מארץ יוון הביאה בכפה העדינה. זרע עץ עתיק, ששכח מזמן מתי היה על האדמה. זרע מעץ ששמניו סכו בשר נסיכות, ראשי מלכים וקיבות אלים.

אתה הוא בני

אתה הוא כל עולמי

מותך מותי.

הרבה פעמים תהו ההיסטוריוניות של העץ אובות, למה במדבר?

למה באמצע ארץ לא נושבת, מלאת שריפות, בצורות, חום עז.

גשם כמעט אין

הרוח לוהטת ומוצצת כל שמץ של חיות ולחות

דווקא שם בלב המאפליה הזו, שם בראה האלה את אובות מזרע זית מעץ זית מיוון ששכח כבר מי הוא.

דוממת עמדה האלה מעל הבאר

שמטה הזרע לתוך הבאר

הרימה שתי כפות ידיה אלעל

ואחר כך הפכה אותן הישר אל באר המים אליה הושמט זרע העץ אובות.

לידת העץ אובות קלה היתה להפליא.

לא היה עליו לצאת מרחם ולא היה על האלה להרות אותו.

לא יצא מאף חלק מגופה ולא ביקשה את עזרת רוחות, הגשמים או העפר בבריאת העץ שלה, בנה, אובות.

ההיסטוריוניות של העץ אובות, אלה המורשות להשקיע תודעתן עמוק עמוק בתוך נוזל החיים של אובות מסרבות תמיד לשתף את סיפור בריאת העץ אובות.

נוזל החיים שומר כל אירוע

נוזל החיים של העץ אובות זוכר את כל פיותיו

הוא זוכר את אלה שגורשו ממנו

אבל הוא שותק, לעד שותק.

פיותיו מדברות, שרות. מגינות עליו מציפורים, משדים, מאלים יריבים ומאלות אחיות, שרק רוצות לשחק עם הבן שלה, העץ אובות.

מדי פעם נפלטת לאחת הפיות פיסת מידע חיונית וחשובה, ובמהלך אלפי השנים למדו הפיות את סיפור לידת אובות בקווים כלליים.

האלה הישירה כפות ידיה אל באר החיים ומתוך הבאר עלה חוטר עץ זית, עדין, רך כלכך, חדש.

שורשים חזקים נשלחו אל כל פינות קירות הבאר ונקבו בהן חורים. חותרים אל לב האדמה ממנה יבואו חומרי הגדילה והצמיחה של אובות.

שירת האלה התגברה והיא זימנה אליה את להקת נערותיה, אלה אשר על ביתה, בגדיה, גופה וקיומה במישור הרוח ובמישור החומר. קולותיהן הצטרפו לקול האלה. כל העולם נעטף בשירה המרגיעה, המנחמת, הבוראת והיוצרת הזו של האלה.

חוטר עץ הזית גבה, התרחב והתמלא בעלים ירוקים וכסופים.

ריחו נישא למרחוק ועדרי חיות באו לסעוד ממנו, להשיב לעצמם חיים. כי החיים קוראים לחיים.

ההיסטוריוניות שקוראות את פרקי חייו הראשונים סובלות בכל גופן את כאבי התלישה והקריעה של ענפיו, עליו היפים. עוד לא הצליח לגדל פרחים, עוד לא זכה להנאת ההאבקה, עוד לא יצר פירות. כאביו היו קשים מנשוא.

קולו עלה אל האלה.

זעמה היה רב בתחילה, אבל בהכירה את מחזור החיים והמוות כעסה היה מופנה אל עצמה. הדי רק לברוא? ומה עם הבריאה לאחר שסיימת? האם נתתי לבריאתי כלים לשרוד?

ותשיר האלה את שירת המגן של האלים.

ותכסה את בנה בעולם צלילים עמוק ומגן מכל חיה.

וינוח אובות, וירפא אובות, ויולד אובות את פרחיו. ויבואו הדבורים, הפרפרים, החרקים אוהבי הצו ויאבקו את אובות, ובעבור כמה חודשים צצו נאות זיתים על ענפיו.

וישמח אובות, ויגאה בעצמו.

ותשיר אמו את שיר הבריאה.

ושקט בא לעולם.