מסיפורי העץ אובות, האלה וקאלה

 האלה וקאלה

 

כל הפיות יודעות שאחרי שנים רבות מאוד הן אינן. אין הן מכירות את המילה "מוות" או מצב של "מוות" רק ישנה/איננה. האלה כשבראה את אובות הקפידה מאוד לסלק את "מוות" מאובות.

סיפור מאבקה של האלה במוות כתוב בכוכבים, על כל רסיס חומר ביקום וספרי הכישוף שכתבו כוהנותיה מוסתרים היטב.

אוקופה, פייה עתיקת יומין, שאפילו אובות אינו זוכר מתי באה אליו מכירה את סיפור המלחמה הזו, ואוהבת לספרו לפיות בערבי הפולחן בהם הן מגרשות את צללי הפחד, את סנוורי האימה.

"העולם היה צעיר מאוד. האלה התגבשה אט אט מתוך טללי הבקר, אורות איילת השחר ותנועת האוויר העדין. כשפקחה עיניה ראתה רק מקום נקי" פתחה אוקופה בסיפורה.

"קשה לי לספר לכן באיזה מקום התרחשה ההתגשמות של האלה. כשאמות ואתן תמותו נעבור למקום הזה שבו התגבשה האלה הראשונה אי פעם. אבל אני יכולה לספר לכן שהעולם שלה אינו העולם שלנו.

במקום הזה כבר היו ישויות אחרות. וותיקות כצעירות, וכל אחת מהן בחרה לה תפקיד. האלה נמשכה מייד לקאלה, ישות שהתגבשה מתוך השארית הלילה, עמקי המים ואפור העננים. מר רוח הוא היה. חסר שמחה. כעסו על העולם התבטא בהרס בלתי פוסק של המקום.

האלה שבחרה להיות נקבה נמשכה כמו עש לאש אל הישות הזו שבחרה להיות זכר. התשוקה אליו סחררה אותה סביב עצמה ללא סוף. אורות וברקים יצאו מהמערבולת . קאלה אף הוא החל להסתחרר במהירות רבה, מערבולתו שאבה את אורות מערבולת האלה ושתי המערבולות התאחדו לציקלון ענק ומפחיד.

העולם רעד

הכל התפרק

וותיקים וצעירים נשאבו למערבולת הענק הזו עד שלא נותר דבר אחד עומד על עמדו."

אוקופה עצרה את שטף הסיפור והשירה. היא הביטה עמוק לתוככי נשמות הילדות שהפכו לפיות שהקשיבו לה. היא ראתה פחד רב. היא ראתה התרגשות גדולה. היא ראתה חוסר הבנה ותמיהה.

בכל פעם, כשסיפרה סיפור זה היא סיפרה אותו לאלו שלא הבינו, התפלאו ושאלו את עצמן:

 אז איך אנחנו חיות על אובות?

מדוע העולם מוצק?

"אף אחד לא יודע מתי הסתיים הטירוף שם. מתי האלה וקאלה נפרדו. הם השאירו עולם שכולו סלעים משוננים בולטים, גאיות שחורות משחור. הכל מת. הכל מלוכלך.

האלה אוהבת ניקיון.

היא יצאה למבצע ניקיון המקום. בידיה יצרה חוטי אור, הרעידה את האוויר על מנת שיתנער משאריות החושך של קאלה.

היא החזירה את הטל, אותו שאבה ממעמקי ישותו המסוכסכת של קאלה ובראה עננים, גשם. קאלה שפך זרעו בזעם על המקום הנקי. זרע לבן, לוהט ושורף. הוא חורר את המקום שהחל להיווצר, הסריח את האוויר.

האלה הפכה עצמה למקום וספגה לתוכה את זרעו.

מזרעו הצמיחה זרועות ירוקות שתפשו את קאלה וניערוהו היטב היטב.

יצירה והרס, חיים ומוות, זכר ונקבה רקדו להם עידנים. ריקודם מילא את השמיים בכוכבים ובפלנטות, ריקודם הוליד את העולם שלנו, הקטן והיפה. העולם של האלה, שבתוכו פועל קאלה ונלחם באלה.

האלה החליטה לשים גבול למוות בעולם שלנו. במחשבתה העמוקה מכל היא ידעה שקאלה נמצא בכל הדברים, כי הם התמזגו והפכו לשלם. בעולמו היא חיה ובעולמה הוא חי. והעולם שלו הוא של האלה.

בקר אחד, קריר ומלא בתכלת ובאור הזריחה היא נטעה את אובות בתוך באר המים.

היא זימנה אליה את כוהנותיה, מכשפותיה, נביאים ונביאות אצטגנינים וקוראות בקפה. כולם הסתדרו במעגל סביב מקום הולדת העץ אובות.

מהיכן לקחה את זרע הזית?

מי הביאו אליה?

שירה גדולה פרצה מפי מעגל הישויות. האדמה טוהרה, צללי קאלה ומוות הורחקו, ומחסום עמוק מאוד חסם את אפשרותם להתגנב אל בארות המים הקדושים, אל נוזל החיים של העץ אובות.

בספרי הכישוף שנכתבו בספריית האלה נקבעו השבעות הרחקת המוות.

מי יכול ומי לא יכול לזמן את המוות. "

תמיד בנקודה זו אוקופה מזילה דמעות. כאבי נשמתה בגלל הדרך הנוראה בה הגיעה אל אובות צפים ועולים. היא כועסת, תמיד היא כועסת.

"חוזה נחתם בין קאלה לאלה. חוזה של חומר תמורת רוח. חוזה אכזר. ילדות קטנות תבואנה אל אובות. קאלה ייקח את גופן, אובות יקבל נשמתן."

מלים אלה פורצות מתוך אוקופה בצליל צורמני, דק ומכאיב. הפיות מתקרבות זו אל זו. כאב פולח אותן. שירתן נעלמת. לרגע קט הן נזכרות בהיותן פעם ילדות.

העץ אובות מרגיש בסכנה.

בכל פעם כשאוקופה מספרת סיפור זה, הסכנה מאיימת. סכנה של היעלמות וילונות ההגנה, ההסוואה. סכנה של רגשות בני אדם. תחינתו לאלה נשלחת ומייד, ותמיד, מגיעה האלה ופורשת מארז צלילים רחב, מרגיע, משקיט כאבים על אובות, על אוקופה ועל הפיות.

מדי פעם אוקופה מוטרדת בשאלה: מדוע אני עוד חיה? מדוע מרשים לי לספר את הסיפור הזה? האם זה חלק מהברית בין האור והחושך, בין החיים והמוות, בין החומר והרוח?

 

 

מסיפורי העץ אובות, הפיה אנגה

 הבית של הפיה אַנְגֶה

 

הרבה סיפורים מסופרים על מגורי הפיות על העץ אובות. אובות הוא עץ זית.

האלה שבראה אותו חשבה אלפי שנים קדימה וידעה תפקידו בעולם. אבל ומעולם לא היה בה ענין להתעסק בפרטים הקטנים.

הפיות גרות בזיתים.

מה קורא לזית עת הפיה מסיימת חייה בתוכו?

האם הוא נושר?

האם הוא מומר לצורת קיום אחרת?

ובכלל, איך נוצרים הזיתים אם ציפורים וחרקים לא מגיעים לאובות ולפרחיו על מנת להאביק אותם?

סביב ווּ ישבו עשר פיות חדשות, זה מקרוב הגיעו לאובות.

הן שרו את חייהן של עשר פיות וותיקות שעברו לעולם אחר, והשאלות התרוצצו בראשיהן, כפי שקרה ל- וו עת היתה במעגל דומה לפני מאות שנים.

הקשבנה אחיות שלי, הקשבנה היטב, כי אספר רק פעם אחת. כי זה סוד שאין לשיר אותו, אין לדבר עליו. רק אחת מכל הפיות היסטוריוניות מופקדת עליו. עת היא עוברת למהות אחרת, העץ אובות בוחר בעצמו את שומרת הסוד.

ואני נבחרתי להיות שומרת הסוד לעוד הרבה שנים.

הגעתי לאובות לפני שנים רבות, כבר לא זוכרת כמה שנים. כשנוזל החיים באותו בוקר הטיל אותי לימים בהם זחלתי על החול הרותח, כשגופי נכווה לכל אורכו, לדבר ידעתי מעט, לצרוח ולצווח את שם אמי ידעתי. וצרחתי ובכיתי, עד אשר קולות השירה סחפוני אל העולם הנפלא הזה.

למה הפכתי?

 גופי הכואב נעלם  .זוג כנפיים עדינות לי, שקופות. הן צומחות בדיוק במרכז בין שתי שכמותיי. יש לי גוף של אשה. קטנה או גדולה – לא אדע. ליד האלה אני קטנה, ליד הילדות שמגיעות לכאן בטרם הומרו, אני גדולה. לא ראיתי ופגשתי בני אנוש למעט אותן ילדות קטנטנות. אני לא יודעת לדבר כמו בני אדם, גם אתן לא יודעות. אנחנו שרות, שירינו באים מנוזל החיים.

ואיפה אנחנו חיות?

ביתנו חדר אובלי, מלא בריח הזית. כשאנחנו מתבוננות באובות, כשאנחנו מחוץ לחדרנו ביתנו נראה כמו זית שלא יכול להכיל את גופינו, אבל מדי ערב אנחנו נכנסות לחדרנו, שאינו קטן כלל. הכיצד?

אלה הבתים שלנו שיצרה אַנְגֶה.

היא כבר אלפי שנים לא פה, אבל המורשת שלה אתנו.

עם בואה לאובות היא אמרה לאובות, אז צעיר, בעל רצון עז לרצות את אמו שזית קטן לא יכיל פיה גדולה. ואיך היא יכולה להיכנס לתוך פרי קטן כזה. אובות יצר פירות גדולים, פירות שלתוכם יכלו הפיות להיכנס, אבל פירות אלה דרשו מאמץ אדיר מאובות. לשאוב ממי נוזל החיים. הם גם נשרו מהר מאוד, כאן וו צחקקה קצת: נפלו, כי היו כבדים מדיי. וכמה פיות התעוררו בבוקר על האדמה ולא בביתן על העץ.

אז, הוסיפה וו, אז היה מסוכן מאוד.

אובות עוד לא יצר עם האלה את מחסום האשליה הדי קשיח בינו לבין העולם. חיות המדבר הצמחוניות אכלו את פירותיו הגדולים, מלאי עסיס נוזל החיים, והשמועות מספרות שכמה פיות נקלעו לקיבות אלה, והאלה נאלצה ליצור הסכם עם האל האחראי עליהן, על מנת שיצאו בצורה מכובדת מגוף החיות ויוחזרו לאובות.

אַנְגֶה חשבה רבות ושאלה את אובות: מה הגודל שלנו? אחרי שאנחנו הופכות לפיות, מה הגודל שלנו?

 היא היתה פיה מכשפה ממדרגה ראשונה. משהבינה שלאובות אין מושג קלוש לגבי הגודל של הפיה החיה על ענפיו ובתוך פירותיו, משהבינה שהפיה עצמה בתודעתה יכולה לקבוע את גודל חדרה, היא הטילה כישוף הישר לנוזל החיים של אובות. להתנגד הוא לא יכול. הכישוף מאז חלק בלתי נפרד מנוזל החיים. כל פיה קובעת כרצונה את גודל חדרה האובלי. מבחוץ?

אחיותיי האהובות, סיימה וו, הפירות אינם קטנים, אבל גם לא גדולים. הם לא נושרים או נופלים לאדמה במשך כל ימי חיינו.

וכצפוי השאלה – מה קורה לפירות כשפיה מסיימת חייה על העץ?

 

 

 

ינון

לחיות זה הדבר הכי נדיר בעולם. רב האנשים רק מתקיימים, זה הכול." ( אוסקר ווילד)

**

ינון

כבר כשנולד אמרה אמו שהוא יהיה גדול מהחיים, ולכן קראה לו ינון. מה לא קיבל ינון מאמו?

חלב אם בשפע, גירויים חושיים, רוחניים לפי מיטב המלצות ההורות האחרונות.

כמה משאבי עולם הוענקו לינון שחי והתקיים כהרחבה של אמו. עלוקה.

עם מותו שאלו האל המת:

החיית אי פעם?

ההיגיון הסיפורי אומר, לא!

ינון אמר: כן.

מסיפורי העץ אובות למה עלי העץ אובות ירוקים וכסופים?

 

מדוע עליו בחלקם העליון ירוקים-כהים ובחלקם התחתון כסופים? לפיה עלל יש סיפור עתיק נושן, שמתגלגל, אף אחד לא סופר את שנות גלגולו ואת ימיו. בכל פעם שהסיפור מסופר, ביום ההיפוך ובימי השוויון, היא כנסה את מאות הפיות החיות על אובות כדי לספר את סיפור העלים.

פיות לא מספרות כדרך בני אדם. הן שרות. הן לא "מדברות מלים" אלא משמיעות צלילים כמו ציפורים כמו לוויתנים, אבל אני, צאצאו של אובות יודע לדבר בכל שפות הפיות ובני האדם, ואני אספר.

 

מאתיים שנים לאחר הולדתו של העץ אובות, לאחר שראשונות הפיות עמדו בשלב האחרון של חייהן עליו התעורר בו כעס על אמו. מדוע הוא צריך לגרור ילדות קטנות אליו? מדוע גופן נשלח עמוק אל בארות החיים?

אז היו עלי העץ אובות ירוקים כהים משני צדדיהם. הוא עוד לא הצטרך להפעיל את מנגנון ההסתרה והפטה מורגנה בו הוא נעזר להגן על עצמו. ריח הזית נישא למרחוק, אבל חיות אוכלות ענפים טרם שגשגו במעונות הנוודים, ולא היתה סכנה לחייו.

אובות כעס וזעם, מי החיים בעבעו והעלו אדי לחות מן הקרקע וממנו. האלה סירבה לענות, ואובות החליט להרחיק את אור השמש ממנו, להמית את עליו וענפיו, ולשלח את הפיות אל בית האלה, שם הוא האמין הן נמצאות כשהן מתות ועוזבות אותו.

הוא פנה אל כחליל פיית הצבעים המוכשרת וביקש ממנה לדאוג של עליו יהפכו כסופים בחלקם התחתון בין לילה. כך קרה. ובבקר, רק כקרן שמש ראשונה הבליחה באופק, הוא זקף את עליו, כשחלקם התחתון כלפי מעלה. אור השמש הורחק ממנו. האור הוחזר אל השמש, אל המדבר ואל האלה. הפיות שרעדו מקור הצטנפו בתוך בתיהן הקטנטנים, מחכות לעימות הנורא.

האלה ירדה במלוא הדרה ונעמדה מול אובות. האור שקרן ממנה הוחזר אליה בעוצמה רבה והיא החלה להזיע. הגוף שבחרה לה, הגוף הזה גוף בשר ודם, הגוף בו היא הופיעה על פני טרה. היא רתחה מזעם. היא איימה על אובות שתשרוף אותו, שתמית את כל ילדותיו.

עלי הכסף לא התהפכו.

האלה אמרה לו שהילדות האלה לעולם לא היו חיות מעבר לשלוש או ארבע שנים. היא אמרה לו שרק נשמות טהורות יכולות להגן על הארץ מפני העתיד הנורא שמחכה לה. אתה מציל ותציל אלפי ילדות מחיים קצרים ואיומים.

מדוע הן צריכות לסבול כדי להגיע אליי.

"קצר הוא הסבל" לעומת חיי הסבל לו נועדו בשנה או השנתיים שנותרו להן לחיות. הסבל מטהר אותן, עוזר להן לעבור למהות הפיה, מבטיח להן מאות שנים של שמחה, קסם, שירה ואח"כ חיים בעולמי הלא-גשמי.

עליו אובות רשרשו.

הפיות פתחו בשירה השבעת האלה, אמו של העץ אובות. היא נמשכה אל בנה, העץ יפה התואר, רחב הנוף, כולו מכסיף ומנצנץ באור השמש המוחזר ממנו.

אובות עצמו העלה ממאגרי בארותיו מים, הם פיכו במעלה גזעו וענפיו, הגיעו עד העלה האחרון ועד הזית האחרון בו חיה פיה.

בנקודה הזו בסיפור, באופן קבוע וטקסי, עלל משתתקת.

היא נותנת לאחיותיה לחוש את האימה שאחזה באלה מול כוחו האדיר של אובות. היא נותנת להם לחוש עד עמקי נשמתן את הזוועות שהיו עוברות בחייהן הקצרים, לו לא הגיעו לאובות. היא גם מרשה להם לדעת שיש פיות שחזרו אל עולם בני האדם.

נשימות חטופות, צלילים לא הרמוניים שבוקעים מהפיות, תנועה מהירה לאורך ענפי העץ, ירידה גדולה של פיות אל נוזל החיים היו סימן עבורה להמשיך.

"או אז" היא המשיכה האלה זימנה את האל. בן זוגה מאז ומעולם. אף הוא ירד לקרקע מול אובות, שמע את כשף שיר ההשבעה, ראה את האלה נגררת אל העץ, ושלח מחשבה אחת אל אובות.

"זו אימך! האם תהרגנה?"

אחר כך שלח מחשבה נוספת – "אתה יודע שאינך יכול להרוג אותה. היא תשמיד אותך. אתה מוכן לוותר על החיים?"

ההשבעה הפסיקה מייד.

אובות הוריד עליו

הירוק הכהה החל לבלוע את אור השמש, הפיות התחממו ושרו את שירת הבוקר היפה כלכך.

האלה והאל נעלמו.

אובות החליט להשאיר את מגן האור שלו, צידם הכסוף של עליו.

מי יודע מה צופן העתיד?

 

מסיפורי העץ אובות, עמורה

 עמורה

 

האהבה... אחח, האהבה

על העץ אובות שרו שיר לאהבה, מדי בוקר, מדי יום.

המשוררת והמלחינה היא עמורה, ילדה בת שלוש שהתגלגלה לעולמו של העץ אובות ללא הזמנה. הביוגרפיה שלה, הזורמת בנוזל החיים מספרת על ילדה חירשת, עיוורת, אילמת וגם שלא למדה ללכת. הוריה נטשוה במדבר, ליד העץ האובות מבלי שידעו כלל על קיומו.

את הילדה הביאה אליו האלה, על ידיה.

הפיה עמורה קראו לה.

וזה שיר האהבה שחיברה והלחינה

בָּרְכוּ הַשָּׁמַיִם, בָּרְכוּ הָאֵלָה

*

 אוֹר הַבֹּקֶר הַוָּרֹד שׁוֹלֵחַ אֶצְבְּעוֹת
לוֹטֵף פְּנֵי אֶרֶץ, מַרְגִּיעַ סַעֲרוֹת לֵב הַיָּם
שַׁחַר חָדָשׁ שֶׁל עוֹלָם חָדָשׁ הִתְחִיל
וְאַהֲבַת הָאֵלָה תַּעֲטֹף כָּל בְּרוֹאֵי עוֹלָם

•  

חֲלוֹמוֹת הַתִּקְוָה שֶׁל אֶמֶשׁ מְקַשְּׁטִים
תַּלְתַּלֵּי אוֹר אַיֶּלֶת הַבֹּקֶר שׁוֹחֶרֶת הָרֹךְ
נְשִׁיקוֹת אֵם לְבִתָּהּ וְאָב לִבְנוֹ חוֹבְקִים
צְלִילֵי שִׁירַת הַצִּפּוֹרִים הַמַּזְמִינוֹת אֶת הַיּוֹם

•  

בָּרְכוּ אֶת הָאֵלָה
בָּרְכוּ אֶת הָעֵץ אוֹבוֹת
בָּרְכוּ אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה
בָּרְכוּ אֶת הָאוֹר, אֶת הַתִּקְוָה
בָּרְכוּ הַשָּׁמַיִם, בָּרְכוּ הָאֵלָה

 

מסלולי חיים

 מסלולי חיים

אצל אלישע החיים נעו במסלולים הרגילים. עד אותו היום בו נדרש להתייצב בפני מנהל המשרד בו עבד, להסביר מדוע וגם איך ולשם מה הסכים להעלות לרשת צילומים שלו מהמשרד.

ולא שתגידו לעצמכם, זה משרד חשאי, זה משרד מפואר, זה משרד של אישיות שלא רוצה שידעו עליה. מה פתאום?!.

משרד טיפוסי במגדל תל אביבי טיפוסי בקומה ה- 30. משרד של חברת עורכי דין ורואי חשבון. ומה כבר היה באותו משרד?

שלושה שולחנות מאיקאה, שלושה צגי מחשב, שלושה כסאות ארגונומיים, שהאמת, עלו די הרבה כסף, אבל חסכו לחברה הרבה יותר. מה עוד היה שם, חלון מהתקרה לרצפה, כמה עציצים ליד החלון, תאורת ניאון לבנה ומכאיבה לעיניים, ליד הדלת האוטומטית היתה תמונה של בעלי החברה.

הוא עמד כפוף ראש ושפל רוח מול מנהלת משאבי אנוש. זו זקרה ציפורן אדומה מולו ואמרה לו:

"גילית סודות של החברה! אנחנו לא יכולים לעבור על זה לסדר היום. אתה יודע לכמה הפסדים גרמת לנו?!"

אלישע התבלבל לגמרי.

הציפורן האדומה נקשה על מקלדת, על מסך מולו הוא ראה את התמונה, את אחד מצגי המחשב, שבו הופיע סוד מסחרי, כלכלי. הוא הבין את גודל האסון. אשמה גדולה עלתה בו.

הדרך החוצה מהחברה היתה קצרצרה. ואלישע תעה בין מסלולי חייו הרגילים, ופגש מסלולי חיים אחרים.

באחד ממסלולים אלה פגש גבר צעיר בפאב זול בדרומה של עיר. כדרכם של שיכורים החלו לדבר ולקשקש וסיפרו זה לזה צרותיהם. אלישע הבין שהגבר אתו הוא משוחח אף עני ומסכן ממנו, והזמין אותו לישון אצלו.

מסלול ישר אל סמים, אל פשע, אל אלימות סלל לעצמו אלישע. כך הוא פגש איזה בוס פשע שקלט שאלישע רואה חשבון, והחליט שיש בידו קלף מנצח להלבנת הון. השתנה מסלול החיים של אלישע שוב. הבוס שלח אותו לגמילה, הושיב אותו במשרד תל אביבי, טיפוסי, במגדל טיפוסי בקומה 31.

חיים נקיים מסמים, חיים מלאי רמאות ונוכלות, מוגנים מאלימות.

והנה שוב נדרש להתייצב במשרד מנהל המשרד. שם ישב גבר די מפחיד, שאמר לאלישע:

"אני יודע מאיפה באת. אני גם יודע לאן אתה הולך, אם לא תקשיב לי טוב"

אלישע כפוף ראש ושפל רוח מקשיב, שומע ומבין. לא היתה הרבה סכנה בהצעה, היתה הבטחה לחירות כלשהי.

חצי שנה אחר כך שוב נפרעו מסלולי חייו

אלישע עלה על מטוס שלקחו רחוק. אל עיירה אמריקאית אי שם, הוא לא יודע, גם אני לא יודע באיזו מדינה, את שם העיירה הוא יודע. את שמו החדש הוא יודע.

שם די מהר מצא עבודה במשרד טיפוסי במגדל טיפוסי בקומה 32.

מסיפורי העץ אובות, אגדת שובא ואובות

 אגדת שובא ואובות

ארבעת אלפים שנים כבר חי אובות. זקן יותר מכל יצור חי, נושם על פני הפלנטה. סמוי מכל עין של חי על פני הפלנטה. האלה מגינה עליו, שומרת עליו מכל צרה. ארבעת אלפי שנים הוא מפתה ילדות קטנות אליו.

אף אחד לא התעורר לרגע ושאל, להיכן נעלמה בתי, ילדתי?

היתה אחת ששאלה, שרצתה לקבל תשובות מאובות ומהאלה.

זהו סיפורה.

מוקטי ילדה עדינה ורכה שנגררה אל אובות משבט נוודים-סוחרים שעברו בדרכים הסודיות שלהם ליד אובות. מה כבר יכלה תינוקת בת שנתיים וחצי לעשות כנגד כוח הפיתוי. היא חלמה חלום ארוך בו ראתה עצמה כאשה בוגרת, חיה בנווה מדבר מלא מים, אור, ציפורים וגם נחשים, חיות טרף.

במרכזו של נווה המדבר היה אדם בו שכנו תנינים והיפופוטמים.

בוקר אחד מוקטי התעוררה לקול צעקות שבר. היא יצאה בריצה מאוהלה וראתה את בתה בקטנה נמשכת ברגלה על ידי תנין גדול. ללא מחשבה היא אחזרה במוט שהחזיק את האוהל ורצה אתו לאגם. המוט בידה, ויריעות האוהל נגררו אחריה.

צועקת, צווחת לעזרה היא הגיעה לשפת האגם והחלה להכות בתנין.

אבל קשה היה להרים את המוט המחובר ליריעות האוהל.

אף אחד ואף אחת לא הגיעו לעזור.

מוקטי קפצה על התנין, הכתה בו בכפות ידיה על עיניו, ניסתה להכאיב לו על מנת שיעזוב את בתה.

התנין התהפך על גבו וצלל כדרך תנינים המתגלגלים סביב עצמם וגרר את מוקטי אחריו.

כשהתעוררה מחלומה מצאה עצמה מוקטי על החול החם בשום מקום שהכירה.

אט אט שמעה קולות זמר מרגיעים, קולות שפיתו אותה להתקרב אליהם. בשארית כוחותיה זחלה על החום המתחמם באור השמש, וברגע אחד לא ברור עברה למקום אחר.

הילדה החולמת, הפכה לפיה החולמת, זו שיוצרת עולמות, זו שיוצרת תקוות, זו שיוצרת שירים ומנגינות. חייה היו בטוחים קרובה לנוזל החיים המשכר של אובות. אבל החלום ההוא, חלום התנינים לא עזב אותה. משום מה העבר לא נמחק מזיכרונה.

היא זכרה אם, אב, נדודים ואהבה גדולה.

היא זכרה את להט החול על גופה.

היא שאלה את עצמה פעם אחר פעם מדוע לא חיפשו אותה? האם הוריה לא התאבלו עליה? ובעיקר שאלה עצמה איך הגיעה מאוהל הוריה המגינים אל המדבר, אל אובות?

היא החליטה לעשות מעשה, שאף פיה לפניה לא עשתה. היא החליטה לרדת לחקר מוצאן והדרכים בהן הגיעו הפיות אל אובות. משימת ענק. אבל היא החליטה להתמקד בשלוש פיות שבחרה באקראי, פיות חיות.

שלוש פיות יפהפיות שהגיעו ממקומות רחוקים. האחת צהובת שיער, האחת לבנת שיער והאחרונה שחורת שיער.

האחת הגיעה מארצות הים, האחת הגיעה מרכסי ההרים ששלג עד עליהם והאחרונה הגיעה משבט לוחם שחי סביב אובות מאות שנים, ולא יודע על אובות.

מייד התמקדה הפיה בעלת השיער השחור, עת הבינה שאיננה הילדה היחידה מהשבט שמגיעה אל אובות.

כשצללה לתוך נוזל החיים, כששרה לנוזל החיים את מילות ההשבעה הפותחות את כל סודותיו ומסתוריו נתקלה ב"היסטוריה של שובד". עולם מוזר נגלה לעיניה.

שבט הנוודים-הסוחרים-הציידים ואולי גם השודדים נע ברחבי המדבר, בין הדיונות בדרכים שרק הם מכירים. בחנייה בנווה מדבר היא ראתה משפחה אחת מכונסת סביב עצמה. כולם בוכים, כולם מלטפים את שובד, כמו היא עומדת למות בקרוב.

שובד עצמה מלאה שמחת חיים, רצה בין הילדים והמבוגרים, כמו שילדה בת שנתיים רצה. נופלת, קמה, בוכה ומקבלת חיבוק מאמה או מאחת מאחיותיה.

ההבנה האירה את עיני מוקטי.

שובד היא התשלום לאובות, שמאפשר להם לנוע ברחבי המדבר. השבט קורא לו "אל" והוא התובע הקורבן. תפילות אל האלה לא נענות כלל.

כשיצאה מוקטי מהטרנס הציפו אותה שאלות רבות.

איך הגיעו הפיות האחרות, ממרחקים כאלה אל אובות? האם התקיים סחר בילדות קטנות שמיועדות לאובות? האם השארת ילדות קטנות על החול החם זו הדרך שנבחרה כדי להקריב אותו?

דמעות רבות הציפו את עיני היוצרת הגדולה, מוקטי.

חייה איבדו את טעמם.

היא ביקשה למות, מייד.

היא חזרה אל נוזל החיים, והפעם שרה שיר המעורר את תודעתו של אובות. שיר הדורש מאובות להפוך לנוכח, לנותן תשובות.

--

אין זה סוד שאובות בשעת צרה קשה פונה אל אימו, האלה.

הפעם הסכנה היתה ממשית, היא עמדה לרסק את עולמו. לו ידעו הפיות דרך נוזל החיים או דרך שירי היוצרת את האמת מי יודע מה יקרה לו?

האלה התערבה.

שובד התעוררה מחלום זוועות בזרועות אמה.

--

ישנה רשומה בנוזל החיים, כזו שרק יוצרת חדשה תוכל לפתוח.

האם תגיע יוצרת חדשה?