הנשיקה הראשונה

 רישום עשרים ושבע

 יום הולדת, 19.10. הבנות בחדר עשו לי מסיבה מקסימה, הזמינו גם את צפריר כי ביקשתי. הוא בא לבד. נרגש, מזיע קצת. ביקשתי גם שאביבית תבוא [היא גרה אצל העו"ס] אבל הסבירה לי העו"ס, אין מצב, הבטן בחוץ.

טוב, היו בלונים, היו נרות, היתה עוגה וגם כמה בירות שקנינו והסתרנו בירושלים. בטח תמיר הגיע, גם יוסי הגיע במיוחד, אחח, איזה זוג נהדר הם, אם כי הייתי צריכה לדרוש מהם להפסיק להתמזמז בלי סוף, זה מביך אותי, אמרתי.

רויטל ואבא שלי קנו לי שמלה יפהפיה, האחיות שלי, אחח לנשק אותן, קנו לי תחתונים "סקסיים", הן כתבו במכתב, אם תתפסי בחור, שיהיה לך. איפה הן לומדות את זה אני לא מבינה. כמובן מאמא שלי, מסבתא שלי או הדודות כלום. דממה מוחלטת. זה מעליב אותי, זה פוצע אותי בנפש. אני הילדה שלה. כן יש לי פה מלוכלך, כן פגעתי בה, אבל היא אימא שלי. אני מבינה הרבה דברים ומחליטה החלטות שלא אסוג מהן לעולם ביחס לאמי ולמשפחתי מצד אמי.

במסיבה השמיעו שירים של שלמה ארצי, ככה זה בירושלים כנראה. אכלנו עוגה, עוגיות, שתינו בירות ואז אט אט התיש/בנו על המיטות, והנוכחים העסיקו עצמם זה בזה. אני ישבתי ליד צפריר. הוא נראה כמו ציפור קטנה מבוהלת. פניו החווירו, עיניו רצו מד לצד, הוא נשם במהירות. למה אתה כלכך מפחד ממני שאלתי אותו. הוא נבעת, הביט בי במהירות והסב עיניו. מה הבעיה צפריר? אני בן אדם כמוך. למה אתה מפחד ממני? מה כבר אני יכולה לעשות לך?

לקחתי את כף ידו בין שתי כפות ידי, הרגשתי את הדופק במפרקה. ליטפתי בעדינות, ובאמת נסיתי להרגיע אותו. לאט לאט הוא נרגע. והעז להסתכל בי. עיניים יפהפיות. אני רוצה לנשק אותך, אמרתי לו בלחש. הוא הרכין ראשו. אבל לא ויתרתי, כמו עם ילד קטן. אחזתי בסנטרו והרמתי את ראשו, הצמדתי את שפתיי לשלו. כלום. קר. אפס תגובה. נסיתי עוד פעם, הפעם עטפתי את שפתיו בשפתיי וליקקתי קצת בלשוני את שפתיו. הרגשתי תגובה, הוא התקרב אליי. עזבתי את שפתיו, הבטתי הישר לעיניו, נוווווווו, קדימה. ואז "הנשיקה הראשונה שלי!" הנשיקה הראשונה עם בחור. נשיקה שלא כפיתי ולא נכפתה. שפתינו השתלבו זו בזו, נצמדנו זו לזה. הרגשתי מסוחררת לגמרי. התחלתי להזיע מרוב התרגשות. הגוף שלו התחיל לרעוד וגם שלי.

זו הנשיקה הראשונה שלך?

קטע נוסף מהרומן החדש

 חנוכה בחווה היא חוויה נהדרת, באמת. מירי וזכי אוהבים לכנס את כולנו, כל העובדים ללא הבדלי דת, גזע ומין באולם חדר האוכל. כמה וכמה חנוכיות ניצבות על שולחנות בין מטעמים שונים, כולל סופגניות. זכי מברך על הנרות, וכל אחד או אחת מדליקים חנוכיה על השולחן. השמחה רבה. חם בחדר האוכל.

לפעמים זכי משמיע מוזיקה לריקודי עם, וכולם יוצאים לרקוד ריקודי מעגלים ארוכים. ואז מירי נזכרת שהיא רוצה להיות רומנטית, ומייד ומעבירה לריקודי זוגות עם זמרים משנות השישים והשבעים עם קולות רכים ומלטפים כאלה.

יוסי ואני תמיד רוקדים בכל הריקודים. לא הכי קל לרקוד בזוג עם יוסי. הוא נמרח עליי, מנסה לנשק אותי, מנסה לחרמן אותי בנשיפות על האוזן שלי, מה שמעצבן אותי ממש, ואמרתי לו פעם, שאם ימשיך יחטוף סטירה ליד כולם. הכי פחות נוח זה להרגיש את הזקפה שלו על הרגל שלי. לא רוצה, זה לא נוח לי. במיוחד כשהוא נצמד ומתחכך. זה הסימן שלי להפסיק. מסכן, אני מסתכלת עליו, הבליטה במכנסיו, מנסה להסתיר ביד, רץ לו, ככל הנראה לשירותים, לשחרר את עצמו.

ואז הטיפש חוזר אליי עם סיפור מדהים על אחד מהעובדים הבדווים של זכי והוא. איכסס, לא רוצה לשמוע, לא מאמינה לך, טיפש אני מסננת בזעם לאוזניו. הוא מסמיק ומפסיק. לשמחתי זה לא קורה בכל ערב של הדלקת נרות. לשמחתי בערבים הבאים אנחנו רוקדים ללא "סקס", נכון "דבוקים"  זה לזה, אבל הוא רגוע, וגם לא מנסה לנשוף באוזן שלי. השנה ביום האחרון, הוא החזיק בי ממש חזק ואמר לי: אני אוהב אותך. אני רוצה להיות אתך לנצח.

נורא התפלאתי. אתה אוהב גברים. אני אשה, לא גבר. אין לי ציוד של גבר. הוא הביט בי עמוק עמוק, ואמר , אולי נעשה משהו בנדון?

קטע מרישום שמונה עשר

 ביום השני לעבודה הצטרף אלינו בחור בן גילי, בערך. בגובה שלי. ג'ינג'י לגמרי עם עיניים ירוקות יפיפיות. מצא מאוד חן בעיניי הבחור. כשהכרנו זה את זה בטרם דיברתי הוא אמר לי ששמו יוסי ושאל אותי: מה השם שלך, איך קוראים לך, ופנה אליי בלשון זכר, כמו אני בחור. החלטתי להמשיך עם הטעות שלו, ואמרתי שקוראים לי עדי.

הבחור ממש נדלק עליי. ראיתי בעיניים שלו, בכך שניסה להיותצ קרוב אליי כל הזמן ובמבטים החשאיים ששלח לעבר אזור הערווה שלי. ביני לביני קצת ריחמתי עליו. מה הוא יעשה אם בטעות אחליט לשתף פעולה והוא יגלה שאין לי מה שהוא מחפש? אבל החלטתי לא לומר את האמת, ונמנעתי בעקשנות ממגע פיזי אתו. יומיים אח"כ כשאכלנו ארוחת ערב בחדר האוכל הקטן שזכי ומירי בנו לעובדים שלהם, הוא שאל אם מתחשק לי לצאת קצת ל"מדבר" ולראות את הגלקסיה. אמרתי שכן, הבאתי איתי שמיכה, וקצת פירות. הוא הגיע עם שמיכה, פיצוחים וכנראה חשיש או עשב אחר לעישון. אני לא מעשנת ולא מכניסה עשן לריאות. אני לא שותה אלכוהול ובכלל נרתעת מהדברים האלה.

פרשנו את השמיכה שלי, היתה יותר עבה, התישבנו עליה והרמנו את הראשים למחזה המפואר. כך עברה שניה עד שקלטתי שהוא מלטף לי את תחתית הגב. לא נרתעתי ולא עשיתי דרמה אלא רק אמרתי לו: "וסי אני לא אוהב את מה שאתה אוהב. אני מצטער." הוא מייד משך את ידו, קצת רעד, בטח הסמיק נורא. "סליחה, סליחה."

"לא נורא" אמרתי לו. "גם אני לא הייתי ברור מספיק, וקצת החמיא לי שאתה מתענין בי, לא הרבה מתענינות בי. רציתי להרגיש איך זה." הורדתי את הראש, והוא נרגע מהר, לטעמי מהר מדיי. "נוכל להישאר חברים, כלומר ידידים?" "בוודאי" אמרתי לו, למה לא?! אבל לא בדרך הזאת.

את ליל הסדר חגגתי את זכי וגם יוסי נשאר לליל הסדר. הוא באמת באמת אוהב אותי. הוא התבלבל לרגע כשזכי דיבר אתי כאל בחורה. "מה??? אתה בחורה?? יוווווו, איזה קטע בגלל ש..." כאן הוא נעצר כמו מכונית בלימת חירום, הסמיק כמו עגבניה או כמו אחרי שהות ארוכה מדי בשמש. צחקתי וביקשתי את סליחתו על שעבדתי עליו. הוא אהב את הרעיון שאני "בן/בת".

פרק חדש ברומן החדש שלי - עַדְיָהּ

 רשום שבעה עשר

19.10

יש לי חגיגת יום הולדת. סוכות מאחוריי, הקשרים עם זכי ומירי נוצרו, אבא שלי בחר בי, סוף סוף. אמא שלי נעלמה לה מהאופק. עיר הולדתי איננה עוד. אני שונאת אותך ירוחם, שונאת אותך לעד!!

אבל בחדר של 4 השחורות מחכה לי הפתעה. אף פעם לא חגגו לי יומולדת. חגגתי לעצמי, והנה חברותיי לחדר עשו מעשה.

בערב לאחר הכנת שיעורי בית בספרייה עד השעה חמש, תורנות במטבח חזרתי עייפה אך שמחה לחדר. נכון שקצת עצבן אותי שאף אחד לא שם לב לתאריך שלי, אבל אני רגילה. אז בספרייה כתבתי לעצמי שיר יום הולדת

 

כוכב השחר שקע

שמש היום עלתה

וקבעה

לעדיה יש חגיגה

היא כבר בת 15

ילדה גדולה ויפה ןחכמה

מזל טוב לך עדיה

שרות הציפורים בגן

שר הברוש בפינה

מילל החתול על מכסה הפח

מזל טוב לאשה הצעירה

 

חשבתי לתלות את השיר על הקיר שליד נמצאת מיטתי. ידעתי שזה קצת מכוער לרמוז לחברותיי בדרך כזו, אבל כן נעלבתי. בעודני הולכת לחדי מוצפת מעט טינה, קצת כעס אני פותחת את הדלת ולפתע: הפתעה.

הפתעה

בהתחלה אני לא רואה כלום, כי מצלמים ויש פלאש ישר לעיניים, אחר כך אני רואה גושי צבע בכל פינה, ואז השלישיה היפה מחבקת אותי, ושרה לי עם כל מי שהיה בחדר "יום הולדת שמח". כן כן – הן הביאו את כל הכיתה לחדר הקטן. אחרי שהתאוששתי ובכיתי, יצאנו לאזור החברה, ושם כבר היו שלושה שולחנות מועמסים בארוחת ערב מיוחדת, שתי עוגות גדולות ויפות ושלט "מזל טוב לעדיה".

מזמן לא בכיתי כלכך.

שרנו, רקדנו, התחבקנו ואחד הבנים אפילו ניסה לנשק אותי. לא אהבתי. לא רציתי. לא עכשיו, אמרתי לעצמי בלב, לא מגיע לי עכשיו חיזור כזה. אז לא חייכתי, הקפאתי את הפנים, כיווצתי את השפתיים וקור אפף אותי. הוא הבין מהר מאוד והלך לו לדרכו. איי, בטח הרכילות עליי, קרה, לא מושגת, לא אשה תרוץ בקרוב בפנימייה. אבל הייתי שלמה עם עצמי.

משנגמרה החגיגה וכולנו התפזרנו הלכתי למקלחות. שם מול המראה הגדולה עמדתי עירומה לגמרי, ולשמחתי הרבה, יש! יש לי שיער ערווה. כלכך הייתי מיואשת, שמזמן הפסקתי להסתכל על עצמי במקלחת או כשאני מתלבשת. חזה לא צומח לי, מחזור אני לא מקבלת, שיער אין לי. רגע... עכשיו יש לי שיער.

לא יודעת מה קורה אצל אחרות. מהחברות שלי לחדר כל הענין הזה היה חלק משגרת חייהן. יום אחד הן היו ילדות למחרת הן הפכו לנשים. הגוף משתנה. לפעמים בצורה לא נעימה, הישבן גדל נורא, הציצים ענקיים, הבטן גדלה ומתעגלת, וישנן שנשארות רזות כמו "גמל שלמה". ובכלל הבנתי שמחזור זה סיוט: פצעונים, כאבי בטן, סחרחורות אז אולי עדיף בלי . אני עוד לא יודעת אם אני רוצה ילדים. את רוצה ילדים אני שואלת את פניי במראה?

אז אני מביטה שוב. גובה 180 ס"מ, משקל 60 ק"ג, חזה שטוח, פטמות קטנות, בטן שטוחה וזוג ישבנים די עגלגלים ורחבים. רגע, עדיה, יש לך גוף של אשה בלי שדיים. כאן הכרעתי מייד: מחר אני שואלת חזייה מאביבית, ממלאה אותה בבד, והנה יש לי חזה. אבל אני כלכך עצובה. למה אין לי חזה?