יום שלישי, 28 בספטמבר 2021

96 - מרתה ורימסקי

 מרתק לפעמים לחשוב ולדמיין מה אומר בעל החיים שחי אתנו, ממש אתנו בבית. מריח את ריחנו האמיתי, את ריחנו המזויף. יודע מתי אנחנו בריאים, מתי מפוחדים ומתי אנחנו באינטראקציה בלתי רצויה, והוא מתחיל לזעוף.

הבישולים של מרתה [שם גנרי מומלץ לסיפור שעסוק בעקרות בית ] היו בדיחת המשפחה. אשה ערירית, בפאתי מטרופולין ענק בן כמה וכמה מליוני ישויות חיות הולכות על שתיים ועוד מליוני הולכי על ארבע בבית ובחוץ. אבל היתה לה משפחה גדולה, ממש גדולה.

נסיונותיה להמלט מהשבט אליו השתייכה לא ממש עלו טוב. שם משפחה בעל כבוד כלשהו הוחלף, אבל מאוחר מדיי. אחייניות בעלות פה גדול ורצון להתפרסם לא עזרו אף הן והיסטוריית צילומי פאפארצ'י לא עזרה לה במיוחד.

בסוף גמלה בראשה התכנית הנוראה מכולן. היא שאבה אותה מסרטי מאפיה זולים, מסצינות מסרטי אימה עוד יותר זולים, ובגלל ששנאה את החתול הג'ינג'י, גארפילד שמתעלל בכלב הקטן והמסכן, אודי החליטה לערוך מסיבת פרידה ענקית לשבט.

בראש ובראשונה אמצה לה גור חתולים ג'ינג'י מהרחוב. טיפחה אותו היטב. החל מסירוסו בגיל צעיר מאוד, ועקירת צפורניו, כדי שיישאר בבית, וגם כדי שלא יהרוס לה את הריפוד.

ענין האוכל היה עקרוני, והחתול הזה, רימסקי זכה למיטב המזון, ובשל אפס פעילות גופנית השמין כמעט כמו חזיר.

למה היא בחרה את השם הזה, המחבר שקרא את הסיפור שמצא בתיבת פח חלודה, מודפס במכונת כתיבה ישנה, ובחר להביאו בצורה זו, שבר את הראש, ללא הצלחה.

צריך יכולת לתכנן לטווח ארוך, ומרתה ידעה להחמיץ ירקות, להכין בשר לשימוש בעוד שנים ארוכות. היא גם ידעה לבשל היטב, כמו גם להפוך את המזון שלה לבלתי אכיל לפעמים, כשממש לא רצתה את השבט המתאסף וכנופיית מחפשי תהילה או כסף המצטרפת אליהם.

וכך נקבע המועד.

מרתה קבעה תאריך, עיצבה הזמנה ראויה, שלחה תפריט מכובד, שבו המנה העיקרית נקראה - גארפילד בשלל צבעים. השבט, עושה רושם, לפי הסיפור אפילו לא טרח לברר, לשאול. כולם ידעו שהיא פסיכית, וכולם באו אליה כי זו היתה חובה, שסירוב למלאהּ עלה/יעלה בכסף רב.

השולחן היה ערוך כנדרש, הבית נקי ומצוחצח. מהמטבח עלו ריחות פיתוי שרמזו על "שווארמה" "סטייקים" ושאר עניני בשר, והמנה הראשונה, שהיה מעט מן המעט של חריף כדי לעורר יותר את התיאבון פעלו פעולתם. התיאבון התעורר, הרעב גבר והציפייה לבשר עוררה חוסר סבלנות. אל השולחן הגיעה צלחת ענק, ובמרכזה דמוי חתול ענק. כאן החלו בני המשפחה לחפש תירוצים להמנע. על אף תחנוניה והבטחותיה שזה "בצק עלים" מעוצב בצורת חתול וצבוע בצבעי מאכל, אחת מהאחייניות אמרה: העיניים שלו מביטות בי, אמא'לללההההה צווחה בגועל.

גארפילד ישב על ישבנו מאחורי דלת המטבח. האם צחק? האם ידע מהם רגשות מרתה? הידע את ריחות הפרומונים הללו? האם שמח שישאר לבד אתה עד מותו מקריסת מערכות?

סיפור מסתיים במלים אלו: "מאז ועד היום לא חזרו מטורללי המשפחה לבקרני. צוואת אבי לא הצליחה לכפות עליהם דבר".

יום ראשון, 19 בספטמבר 2021

95 - כרית

כשנכנסה אליו הביתה, הוא ישב על הספה. מכנסיים אדומים, קצרים מגוהצים היטב. גרביים שחורים, בתוך נעלי התעמלות אדומות, וחולצת טי עם שלושה פסי צבע בחזיתה. ידיו שלובות. משקפי קריאה על אפו. רגוע לגמרי.

לקחה את הכרית הכי צבעונית והכי רכה מהספה, שמה אותה על בטנו התחתונה ועל אזור חלציו. זכרה איך שנא כשישבו עליו, על אזור חלציו ללא כרית. אז הקפידה. הניחה את ראשה עם פניה פונים לחדר ולא לבטנו, שמה יד תחת ראשה, מתחה את גופה ונשכבה על הספה.

בשעה 1400 הגיעה  בתה והעירה אותה.

סבא מת.

יום שישי, 17 בספטמבר 2021

תקרא לה - חווה

 היא לא גרה אתנו.

אשה דלת משקל, יפת תואר עם עצמות לחיים גבוהות כאוקראינית ואף משוטח כשל שחור מאפריקה.

האשה הזו נולדה לפני המהפיכה הרוסית, התחתנה לפניה, וחיה באזור צ'רנוביץ', שנהנה במשך כמה שנים מחירות כלל לא מובנה.

האשה הזו התחתנה עם הר דוקטור, ממשפחה יהודית מיוחסת, שבנות המשפחה לא ממש שמחו על השווארצע מאוקראינה, שהרי הן "פולניות רמות יחש".

אבל 20 שנות פער, וחשש שימות אלמן, כנראה זרזו את הנישואין, והיא נפלה לתוך חיים קלים כלכלית ברומניה, ילדה בת וילד, שמת עקב אידיאולוגיה של אביו. [נכון כמו מתנגדי החיסונים דהיום הוא התנגד לאנטיביוטיקה שרק אז נמצאה והחלו להשתמש בה.]

האם סלחה לו?

הוא היה בריון ומתעמר נפשי. אני בטוח שעם מותו רווח לה וגם לבת שלה. אבל היא לא התחתנה, הבת שלה לא הרשתה לה, ושנים הכתה על חטאה הגדול ביותר, מנעה מאמה חיים שניים "חוקיים" עם החבר שלה/אהוב שלה.

האשה הזו ידעה לבשל, האשה הזו ידעה לספר סיפורי עם והיא היתה אקדמאית בימים שנשים בקושי למדו, אבל הקריבה חייה למען "הבעל העצלן והחולה שלה", ויצאה לעבוד בעבודות "בזויות".

כשאני הכרתי אותה, הכרתי רק את חום הלב, את הקול הנהדר, את יכולת ההכלה והריפוי האינסופית שלה. פעמים רבות היא עזרה לנו לשרוד את הבת שלה.

היא השאירה לי צוואה שלא קיימתי: קרא לבת שלך על שמי.

למזלה, נכד אחר שלה קרא לבתו הקטנה חווה.

יום רביעי, 15 בספטמבר 2021

93 - אחי, אלי חביב

 ושוב מגיע היום הנורא מכל.

יום כיפור ה'תשל"ג, ובעקבותיו מוות, קבורה ופצע שלא יירפא לעד.






יום רביעי, 8 בספטמבר 2021

92 - מה קרה בלילה ההוא

 בלילה שבין סוף השנה לבין תחילת השנה החדשה הוא ישן. פשוט נפל על מיטתו ולא התעורר כלל.

היא זעומה וכעוסה הכינה את הבית לקראת סעודת החג, טרקה דלתות, השליכה סכו"מ ברעש על השולחן, שברה שתי כוסות, שמה חתיכת פלסטיק במאוורר של המזגן כדי שירעיש, אך הוא ישן.

משהתגברה על כעסיה מספיק, וגם עייפה לה; הלכה להתרווח באמבטיה ארוכה שמימֶיהָ ליחכו ירכיה ופנים ירכיה ואושר מוכר התחיל להציף אותה.

בשעה היעודה והקבועה היא פתחה לבושה חגיגית את הדלת והכניסה את אורחיהם. התנצלה בשמו, אמרה: הוא בדכאון קשה לפסיכיאטר, למתמטיקאי אמרה שהוא שקוע בהוויה מיסטית לאחר תרגול מיסטיקת מספרים [ עד היום אין לי מושג מאיפה היא קלטה את המושג או מה היא יודעת באמת על פיתגורס], ולמיסטיקן היא סיפרה שהוא באמצע שאילת חלום לשנה הבאה.

מזל אמרה לעצמה, בעודה מגרדת קלות את ראשה, שאין לנו ילדים. וראתה שכולם מביטים בה, והבינה שאמרה זאת בקול. אמרה, בואו נתחיל בארוחה. פנתה למקובל ואמרה לו: אתה תעשה את כל הטקסים והפולחנים הנדרשים. הוא לא יהיה אתנו הערב. [המקובל היה אחיו ].

כך הם היו בשקט ובנועם, רגועים, אוכלים אוכל מצוין את ארוחת החג. ברכו בשמחה ובענווה זה את זה וזו את זו וזה את זו. הבית מואר באורות חמים, כמה וכמה נרות דולקים ומפיצים אור של כמעט שבעה רקיעים, והיא חשה את נפשה מתרוממת לעליונים.

בפעם הבאה שפקחה עיניה היא עמדה מולו עירומה כחווה והוא עירום כאדם. גבר ואשה. זכר ונקבה. זרע וביצית. בעיניה השתוללה אש לילית פרועה, פטמותיה מכווצות עד כאב מרב תשוקה אל הזכר שעומד מולה בזקפתו הקשה והרועדת מתשוקה. ללא משחקים, ללא חיזור כך כדרך הטבע הממחזר עצמו נפגשו. התחברו וזרעו נפלט לתוך נוזליה ואנחותיה עת אִבְיֵנָה עד לא ארגיע.

בסיוון אחרי עשרים שנות נישואים עקרים, נולדו בנם ובתם.

שנה טובה.


יום שבת, 4 בספטמבר 2021

91 - הומאז' לחצב שנעלם - ממואר ותמונות

 בעקבות הפוסט האחרון של Empiarti  - ימים די נעימים נזרקתי כתשע שנים אחורה, לראשית העשור השני של המאה הזו.

אז מדי בקר, חמישה בקרים בשבוע נהגתי להחליף אוטובוסים באזור רכבת מרכז [כיום, אז קראו לה צפון] שליד גן וולובולסקי הענק [ בת זוגי נהגה לקרוא לו "אי התנועה הגדול ביותר במזרח התיכון"].

שם מדי סוף אוגוסט תחילת ספטמבר פרחה בגאווה משפחת חצבים. שנה אחרי שנה בדיוק של שעון שמש או לוח השנה העברי.

לפני כשלוש שנים התחילה העבודה על הקו האדום של המטרו של גוש דן. הגן הוחרב לגמרי, וגם משפחה אומללה זו של חצבים נעלמה לה מהנוף.

אבל באוגוסט 2012 הצלחתי לצלם כמה תמונות. צילום רע. מראשוני הצילומים שלי בנייד, כשהשכלת הצילום שלי היתה אפס מוחלט, למעט קורס ארוך בגרפיקה, מה שאיפשר לי מעט "סגנון של הפריים".

בחרתי אחת מהתמונות וכתבתי בה שיר לסתיו, האיקו, ליתר דיוק. [ היפנים קוראים לצורה הזו "האיגה", שאפשרית מאוד בשפת הסימניות הציורית היפנית וקשה להפעלה בכתב המרובע שלנו] החלטתי לצרף גם את השלשה שלא נבחרה לצורך כתיבת שיר.








96 - מרתה ורימסקי

  מרתק לפעמים לחשוב ולדמיין מה אומר בעל החיים שחי אתנו, ממש אתנו בבית. מריח את ריחנו האמיתי, את ריחנו המזויף. יודע מתי אנחנו בריאים, מתי מפו...