יום ראשון, 27 ביוני 2021

77 - עזה מן האש האהבה

 בפומפאי, ממש דקה לפני שהלָבָה הגיעה למיטתו המפוארת של הסנטור בן השבעים אותה חלק בתשוקה של בחור בן 15 בערך עם גבר צעיר, ריח העשן וריח הבשר השרוף עלה באף שניהם.

הפסיקו את מעשיהם, התבוננו זה בזה והחליטו, לאחר שהציצו החוצה ולפרוזדור, והבינו שאין להם לאן לברוח, שאין ברצונם לסבול.

אלפי שנים אח"כ, נמצאו בחפירות שני שלדים חבוקים, באמצע בית החזה, במקום הלב, שני פגיונות מזהב טהור.

יום שלישי, 22 ביוני 2021

76 - חור תולעת

 בתוך חור התולעת חיה פשפשית קטנטנה. מזונה הוא הפרשות התולעת. ומזון התולעת רקבובית העלים הנושרים.

והנה בא היום וכמו שקורה תמיד, הגיע פשפש קטן, כזה שברח מהקרקס העירוני והגיע בדרך לא דרך אל ערימת העלים. שם כפה עצמו כמיטב דרכי הזכר הפרימיטיבי עליה, ובכך גזר את גורלה של התולעת.


יום שישי, 18 ביוני 2021

75 - דו שיח

 בחיאת אבוקי, למה אתה צועק עליי ככה?!

היד הימנית מורמת בהנפה, כף היד מסתובבת ימינה ושמאלה, האצבעות מתוחות לפנים ויוצרות צורה של גביע.

ולמה לא? אתה מעצבן אותי, מרגיז אותי. תגיד תודה ש'ני לא מוריד לך סטירה!

הפנים אדומים ומזיעים. הגרון נפוח והורידים הכחולים משתרגים ובולטים. טיפת זיעה על קצה האף. הקול יוצא עבה אבל עם צרימה חזקה ומצחיקה.

אתה חושב ש'ני מיפחד ממך? יא בן זונה, יא מניאק, אני יראה לך מ'זה?!

הוא מתקרב, חזהו מתנפח, ידיו בצדי גופו. פניו אף הן אדומות, מזיעות. עיניו השחורות רחבות ונחיריו מתרחבים אף הם. כל כולו גוש רוטט של אלימות.

קול הצחוק מכה בכוח. צחוק משוחרר מלא בקולות, בגעיות, ביבבות בקולות קטנים, השתנקויות.

הגוף מתקפל ורועד ורוטט. דמעות יורדות מהעיניים ומציפות את הפנים, שאף נשארות אדומות אבל אודם אחר. תנועות ידיים מסוככות על הבטן.


יום רביעי, 16 ביוני 2021

74 - מוקד סמכות פנימי

 אף כוונה לא היתה בו להפריע או למשוך תשומת לב לא רצויה. אבל כשישב בחדר הכיתה, שם לב שהתענינות המרצה נתונה לאיל או לישראל או לויקה הלמה התובנה שהוא נעלם ברקע.

להיות ברקע הוא מצב בלתי נסבל. ברקע נמצאים חסרי הכשרון, חסרי האופי והברק, אלה שהרימו ידיים. הוא לא מרים ידיים. הוא חזק ונמרץ וגם חכם ויודע איך "לסובב" מורים או מורות סביב האצבע שלו.

היום הוא לא יהיה בבית הספר.

יום שישי, 11 ביוני 2021

73 - ובעתיד

 אוי החלומות שלי הם פסיפס של כל הג'אנק שאני רואה, שומע, קורא במהלך חיי. כמו למשל, אותם חייזרים שמשום מה בוחרים דווקא בי, עושים בי מה שעושים, והנה אנוכי, בן 17 לעד. בתוך החלום אני מתעניין: ממה אחיה? ממה אתפרנס? איך אצליח להימנע מרשויות הסדר והבריאות? ואיך לעזאזל אשתנה אבולוציונית כשאר בני המין שלי? ואיך אמצא את שאר בני האדם שזכו לאותו טיפול?

או למשל, מאחד הספרים האלה, בני האדם בכדוה"א עוברים בהצלחה רבה טרנספורמציה מתזונה אורגנית לתזונה מלאכותית דמוית מזון אורגני. איך כל בני האדם מתרכזים ביבשת אחת, שהיא מגה-מגה מטרופולין שעיקרו חיים בגבהים בבנינים גבוהים מאוד. בחלק התחתון של המטרופולין מתרכזים צרכי הבינה המלאכותית, חילוף חומרים של הגוף המטרופוליני.

או למשל, בני אדם נוטשים את הפלנטה במליונים, בחלליות ענק בהן יחיו, מי יודע כמה שנים, כמה דורות חדשים יוולדו. בתוך החלום הזה בני אדם לוקחים עמם כחובה את ספרי הקודש הבאים: האיליאדה והאודיסאה, השאה-נאמה, ראמיאנה, מהבאראטה, אנומה אליש, הצ'ו-צ'י, יגדראסיל,  המיתוס המצרי [נו], המיתוס של האצטקים והאינקה, המיתוס האבורג'יני, המיתוס על מבומבו, בראשית, הברית החדשה, הקוראן, מוצא המינים [דרווין], מחקרי איינשטיין על תורת היחסות, וידויים של אגוסטינוס, קאנט ועניני הציווי המוסרי, ישעיהו ברלין. הם מכירים ולומדים כשבע שפות: לטינית, מנדרינית, הינדית, ספרדית, אנגלית, ערבית, קריאולית.


יום חמישי, 10 ביוני 2021

72 - עיצוב הבית

 היינו ארבעה בחדרו הצפוף של פרופסור אלברטו דה מיכאלו. היינו שלושה שצריכים לכתוב עבודה על הרומן של אחד עמנואל אלברטיני ג'ובאני, שנכתב באיטלקית, נקרא באיטלקית.

ישבנו מריה קבוקסקייה, אמיל נקרופולסקי ועבדכם מישל דה לה לואר. הייתי מתוח מאוד, כי לא טרחתי לקרוא יותר משלוש שורות מהרומן ה"מונומנטלי" כך קרא לו הפרופסור, ששמו - צעדים מהבאר אל ביתן החלומות - ומרכזו, לטענת הפרופסור, הרחבת גבולות התיאוריה הספרותית אל עבר יקומים מקבילים ותיאוריות חדשניות על ננו-דיבור וננו קול.

אמיל ומריה כבר שלחו לו דפים מקדימים, אנוכי לא עשיתי דבר. יאק, איזה שעמום החפירות האלה. אחרי שנשלח אליי מבט מאיים, נשאלו כמה שאלות כלליות, בתחום התיאוריה בה אני שולט שלטון ללא מצרים, שהשאירו את דה מיכאלו פעור פה וכעוס, השניים התחילו לראיין זה את זה בקולות הסויים. אמיל החזיק דף פנקס בגודל של A4, כשבצידו הימני  סמליל לא ברור. מריה התחילה לטחון אודות חייה במוסקבה כילדה, ואני.. 

נבלעתי בתוך מגזין של ריהוט ושיפוץ הבית שהיה על שולחנו של אלברטו.

יום רביעי, 9 ביוני 2021

71 - מהלך גנטי

 שמחה ואושר נפגשו כבר במחלקת היולדות, בשיבא. האינקובטורים שלהם היו סמוכים זה לזה, ואמהותיהם היו גיסות של אבותיהם, כלומר, כל אמא היתה נשואה לאח/אחות של האב.

אז היתה ברית והיה זבד, וכולם היו אצל כולם, וגם במושב הם הלכו לאותו הגן, וגם לבית ספר וגם לתיכון וגם בצבא היו באותה יחידה צבאית.

טיול אחרי צבא ערכו עם חברים משותפים, את התנסות הסם הראשונה עשו יחד, וטיפול במחלת המין עשו אצל אותו רופא, בארץ, כשחזרו.

אבל

הם לא התחתנו, גם הילדים שלהם לא התחתנו, גם הנכדים לא התחתנו.

יום שבת, 5 ביוני 2021

70 - תיאוריית הכאוס

 לפעמים תנועה אחת קטנה, כמעט בלתי מורגשת, מזעזעת עולמות גדולים וחזקים, וכך למדונו חכמינו, תנועת כנפי פרפר  כאן תגרום להוריקן בצד השני/הנגדי של העולם.

אז תשפטו אתם מהו גודלה של אותה תנועה ואיזה היפוך ושינוי וזעזוע גרמה לעולם הגדול. כי נירה היתה בסך הכל ילדה נמוכה ובהירה למשפחה הכי רגילה והכי ממוצעת בעיר תל אביב. שם ברחוב הירקון על חופו של ים גדלה, ובקיץ השתזפה, ואכלה הרבה שזיפים וארטיקים.

שום אירוע דרמטי לא קרה לה עד שפגשה את פנחס השחרחר. כמו כל נערה מאוהבת, תל אביבית, בכל אופן, הבינה שבלי קצת "גוף" הוא ילך, ובתנועה קטנה הרחיקה הקונדום. כך בא אוריה בנם, וגדל בלי אבא, שהתעצבן על "גניבת הזרע", אבל עם אמא נהדרת וסבא וסבתא מתוקים, עייפים שאהבו לאכול אבטיח בקיץ ותפוזים בחורף.

משפגש את פנחס השחרחר, נער בן 19 כבר היה אוריה, כעסו רב היה כלכך, שירה בו מהרובה שלקח לחופשה מהצבא. היריה הזו הולידה תנועה מהירה של אירועים, כמו קוביות דומינו שנופלות זו אחר זו.

לא, אל תדאגו כלכך, אוריה לכלא לא נכנס, נהפוך הוא - שמו מאז נישא בכל פה, וכמי שייסד בירייה אחת את ישראל החדשה, של המאה ה- 22.

יום רביעי, 2 ביוני 2021

69 - אורסולה לה גווין, שושנת הרוחות, תודעת הצמחים

 פעם, מזמן מזמן היתה סופרת אמריקאית בשם אורסולה לה גווין. אשה בעלת דמיון מבריק, יכולת לספר סיפור מלא, שאינו רק "עלילות חלל" אלא סיפור עמוק ורב משמעות. הכתיבה שלה המשיכה את התפיסה המקובלת אז של תפקיד המעשיות, אלגוריה או משל נפשי [ פרויד, יונג - שאגב שיטתו משמשת כתשתית לפסיכותראפיה באמצעות אומנות, למשל. ] 

טולקין אגב, אף הוא נטה לכיוון העצמת דמות העצים, לפחות, לכדי דמויות חיות, בעלות תנועה, שמטרתן, טיפוח עצי היער. [ חבורת הטבעת].

מלאני קליין היא בסיס תיאורטי ממש חזק לאחד מספריה המרכזיים של לה גווין , ארץ-ים. טרילוגיה אלגורית העסוקה בתיאור חיי אדם מלידתו ועד מותו, מבחינה נפשית. המעטה העלילתי, הסמבוליקה של ה"מכשף", המשחק בין המילה כמות שהיא למילה המשקרת מזכירה כמובן את פיאז'ה ותיאוריית רכישת השפה ואבדן הסמל/מטאפורה בתהליך החיברות שלו.

כך או אחרת, לה גווין כתבה אוסף סיפורים, בהם בין היתר נסתה לתאר את שפת הצמחים, בספרה "שושנת הרוחות" כתבה סיפור בשם: יומנהּ של הורד.

והנה, ב'הארץ' סוף שבוע האחרון התפרסמה כתבת אמצע ארוכה ומרתקת על צמחים, שמרסקת כל תיאוריה באשר היא שלנו על עולם זה.

הם שומעים, זוכרים, מרכלים ואפילו מחשבים ממוצע. מבט לעולמם הנסתר של הצמחים

מחקר אחר מחקר, מתברר שלצמחים יש חושים מחודדים, אינטליגנציה מפותחת ויכולות קוגניטיביות מפתיעות. יש מי שסבור שהגילויים האלה מחייבים אותנו להתחיל להתייחס אליהם לגמרי אחרת


לכל חי מלאך יש בשמיים

לכל חי מלאך יש בשמיים הומאז' לשיקסטה, דוריס לסניג "כן לא; כן לא" קצה העיפרון הלעוס נע ימינה שמאלה. למעלה ולמטה. קדימה ואחורה. ...