נעמה בת שדים

 נעמה בת שדים

ברגע ההוא, ממש, נשמעה שריקת חרישית מצדו השמאלי של הבית. נמרוד נעמד על אצבעות רגלו הימנית. השמאלית היתה ישרה ומכיוונה צדו השמאלי של הבית.

התאבכות קלה, לבנבנה-אפרפרה הזדקפה בצד הלב של הבית. לבו פעם ודפק במהירות בלתי נתפסת.

ידו הימנית שלוחה אף היא לצד לבו של הבית. אצבעו וקמיצתו ישרות, שאר אצבעותיו כפופות, ציפורניו נעוצות בבשר כף ידו. ידו השמאלית מתוחה לצדי גופו, קשוחה ומשותקת.

זקוף, מלוא גובהו הביט נוכח ההתאבכות.

פניו העדינים האדימו. שערו הארוך מתוח לעורפו. זקנו הדליל מהודק היטב בסיכת זהב מעוטרת בקונות הגנה. בקצה אפו חישוק דקיק מזהב, במרכזו אבן כחלחלה. אף גדול וראוי להערכה היה לו. אף מרחרח. עיניו הכתומות בערו באש אדומה בעומקן ואישוניו, אישוני החתול התרחבו והתכווצו באיום.

איש קטן במלחמה גדולה.

הוא הניף ראשו לאחור ומגרונו יצאה שירה צורמת. צלילי חיכוך וחריקה, צלילי צרימה וזעקה. קולות דורות קודמיו, שומרי לב הבית ניעורו ושרו מגרונו. קולו הצטרף לקול-רב הזה, ולא נודע כי בא בו.

ברגע הבא אחריו, ממש, ההתאבכות החלה להתגשם לכלל גוף בעל צורה. האוויר סביב נמרוד נע במערבולת מהירה יותר ויותר, הוא במרכזה. קפוא וקשוח ורק קולות השירה הקדמונית בוקעים מגרונו, מול עיניו מבעד לסחרור האוויר ראה את הגוף והצורה המתגשמים מההתאבכות.

חתולה כסופה נעה בחן ובגנדור לעברו של נמרוד.

הכל פסק באחת.

נעמה, בת שדים שכמוך, אהובת-עד, שר לה נמרוד וכל קודמיו אתו שרו לה.

התחלתי לכתוב סיפורים קצרים בתחום הפנטזיה והמד"ב.

 מכיתות זיכרון או קללת אם האלים

זה גורלן של מכשפות עתיקות יומין, שאינו אוכלות ילדים או מוצצות דם ילדות. אלה מכשפות שחיות להן בסבכי היער, התחתיות פלגים קטנים וסמויים מעין אדם.

זו הגר, מכשפה שאין היא יודעת בת כמה היא. גופה קורס פנימה לתוך עצמו, וזיכרונה נשבר למכיתות אור שבורחות ונעלמות עם אור השמש וזרימת הפלג אחרי הגשם הראשון.

"אני חיה!" והזדקפה למלוא אורכה, מבליטה חזה גדול, ישבן צנום ופנים שהאף בם קטן וסולד. "אני חיה" ומייד כרעה על ארבעותיה והחלה אוספת את מכיתות הזיכרון שלה.

הנה אחת שהעלתה חלודה ונתקעה בשורש סוף. "שמי הגר. אני מצרייה. אבי מכשף פרעוני, אמי מומחית למעבר לחיים אחרי." החיוך הענק שעלה פניה הבטיח לה שהיא חיה.

והנה אחת זהובה מאור השמש. רכנה לעברה, ליטפה אותה בעדינות בידה, אחר כך שפשפה קצת בקצה צעיפה האדום. "כך מזמנים את רוח הבוקר לדרש ציפור מקינה ולגנוב את ביציה". קצה שריר נע בזווית עינה המאורכת, שצבע אישונה זהב וניצוצות אור אדום בו. 

והנה עוד אחת, לבנה לגמרי. המגע שלה של עור צפרדע לא נעים. היא נרתעת ממנה ופיה מתעגל מבחילה. אבל המכיתה הזו נדבקת לשמלתה, ואין לה ברירה. "סלחי לא אימא אדירה כי בגדתי בך. לימדתי בן אנוש לחש וקסם אסור. אך קללה הוטלה בה, קללת אמא-אלה. חיי נצח של מכשפת פלג אבודה."

העצב השתרר בתוכה. וכמו קסם ישן, מכיתות שונות של זיכרון, בצבעים שונים החלו מתקבצות סביבה. ירוקות, וחומות, חלודות, זהבהבות, אפורות וגם כחולות. הן טיפסו במעלה צווארה עמוק תחת עורה אל ראשה.

בצווחה היא ניסתה להימלט, אך קללת אם האלות שטפה אותה מחדש.

54 - רצונות

 לפעמים ממש מתחשק לי לכתוב איזה סיפור פנטזיה, כזה שיכה גלים בכל העולם במקוריות שבו, בתעוזה הבלתי רגילה, ביכולת לצאת מהמבט ההומוצנטרי שקשה לברוח ממנו.

יש לי הרבה דגמים ללמוד מהם איך עושים זאת. למשל דגלאס אדמס, טרי פרצ'ט, ניל גיימן, אורסולה לה-גווין ואפילו הסופר המקראי שמדבר מגרונו של החיזר המתקדם טכנולוגית עד כדי בריאת עולמות ששמו יהווה.

אבל הם כבר היו וטבעו את מורשתם ככזו, שאתפס לו אֵעָזֵר בהם כחקיין רדוד, חלש, דל דמיון, אם לא כגרפומן. עלי למצוא את הדרך שלי, היחודית, ונזכרתי ב'אדון האור' של זילזני, שם אפשר להחליף גופות, לא להתחייב לגוף אחד, למגדר אחד או אפילו למשפחה ביולוגית מסוימת. אפילו רעיון זה נוצל ונשחק עד דק.

לה גווין כבר כתבה וחקרה את ההיסטוריה הלא כתובה של העלים, וסרטים בהם חרקים הינם גיבורים נעשו, כולם מואנשים, ופלא שהפכו לסרטי ילדים.

אז איך איך מייצרים פנטזיה כזו שבה אינני מחויב לאנושיות שבי ולמה שהיה לפניי או בזמני?