פטישון לדעתי הוא מי שהכי סבל בפרוייקט וילמה 12 וטמהארי.
היום במרחק של 500 שנים ויותר מסיום הפרוייקט, אחרי עוד כמה העתקות תודעה, ומבט כולל על המציאות, אני יכול לקבוע בוודאות, פטישון הוא הסובל מכולם.
פטישון נולד על כוכב מים, בו אחת התכונות המותמרות של ההומוספיינס שם היתה הפיכה לדג, כמו מיתוס בנות הים האמפיביות.
פטישון חי במים ומחוץ למים. הוא אהב והתאהב בדגים, שמתברר ביבשה הפכו לדמויי אדם. חיים משוללי דאגות, משוללי פחד. על הכוכב שחי בו לא היו טורפים יבשתיים ולא טורפים ימיים. טאבו על אכילת בשר היה חזק בקיסרות הגאלקטית כולה.
צמחים, פטריות, פרחים ותוספים שנצרכו באופן מלאכותי. זהו.
כשנבחר לפרוייקט וילמה, הוא נלקח כמעט ללא רצון. הושם בחדר מלא מים וענק, נולד לו ילד, וכשהפרוייקט התחיל לעטות עור וגידים ממשיים, הוא ובנו הועברו לגוף אנושי זר להם לגמרי, והתאהבו זה בזה. בנו ניצל כי מישהו הסכים לעטות את אותו גוף של פטישון ולחיות עם בנו של פטישון.
גורל הזוג הזה לא ממש ידוע, לנו. רק כשנשיג עדויות מאטלנטיס, אם נשיג אי פעם, אולי נלמד משהו.
פטישון הופגש עם קובו [טמהארי בגופה החדש]. האם התאהב בה? האם היא חשקה בו בגופו החדש? טוב, זה הכי פשוט. טמהארי בחרה את הגוף. את הנפש בחרה עוד כשהיתה על אוקטופוס מבין קווי החיים שנבחרו להיות ההורים המייסדים של וילמה 12.
הפגישה היתה בבית קפה קטן ואינטימי באחד מרחובות האזור הטרני. נקרא לאזור הזה - טהראן. האנשים הלכו ללא מסכות. הרוב היו הומוספיינס, חלקם התמרות גופניות שיכלו לנשום אוויר טרני. בעל בית הקפה נבחר מבין מאות אלפי מועמדים ליישוב אטלנטיס. איש גבה קומה, לבן עור ואדום שיער. עיניים כחולות עמוקות, ואף יווני למהדרין. גופי שרירי ולבושו נקי מרבב.
היה לו קול עמוק ולוחש, והוא הושיב את קובו במקום שנקבע מראש עבור שניהם. תא קטן, ריח וניל-קינמון עדין בו ומוזיקה קלילה ועדינה. המוזיקה וגלי הקול יצרו מיסוך מפני צלילים מהקפה שיכנסו לקובה ומנעו מצלילחים לצאת מהתא האינטימי. קובו התישבה. הוציאה מראה קטנה, הביטה בפניה היפים. לדעתה, טמהארי היתה יפה יותר, אבל כל קשר לטמהארי נמחק. פנים בצורת לב. סנטר מעט מחודד. אף תקיף מעל שפתיים בשלות ולא דקות, צבועות באדום רך ולא תוקפני. שתי עצמות לחיים גבוהות ועיני שקד צרות. [כצורת עיני האסיאתים ממזרח אסיה הטרנית] היה ויכוח קטן בינה לבינה אודות העיניים הללו. בסוף היא שינתה את גוטדלן ביחס לעיני טמהארי, אבל לא הסכימה לוותר על הסימן הגזעי הזה, שחשוב לה מאין כמוהו.
היה לה שיער בצבע חום עמוק, דחוס מאוד השיער, ובקושי רב אסוף למעלה, בקצה פדחתה כמין כדור, בו היא נעצה סיכות ראש יפהפיות, כחמש, בכל אחת אבן חן זוהרת יותר מהאחרת. אוזניה העדינות והקטנות היו ללא עגילים, ולצווארה הדק והארוך היתה מחוברת שרשרת כסף, שבקצה תליון, אף הוא מכסף ועליו תבליט של טרה.
כתפיה הצרות מסגרו חזה בינוני, עליו היתה חולצה עם שרוולים ומחשוף עדין, שרק קצה החריץ בין שדיה בצבץ ממנו. על גופה העדין היא לבשה מכנסי בד רחבים, דוגמת מכנסי מלחים ועל רגליה זוג סנדלים מבד כלשהו, מנצנץ ועליו תבליטי טרה קטנטנים. סוליות סנדליה היו מגומי דק ורך מאוד.
נדף ממנה ריח נעים ומרומז של תשוקה ושל פרומוני תשוקה של פרחים.
היא חיכתה לפטישון.
בהמתנה היא הרהרה - איזה שם זה פטישון, ולמה צריך אולי להחליף. פטישון סימל את הים, חיות גדולות בטרה הישנה שטרפו חיות אחרות. היא רוצה שם אחר לפטישון. עברה בראשה על שמות, אלפי שמות שהכירה, איזה יתאים לו?
אבל היא לא בחרה אף שם.
מולה התקדם גבר צעיר, בערך בן 25 אולי מעט מעיר. גובהו מרשים ומבנה גופו עורר בה התרגשות. זה פטישון שלי לפי הזמנה, ממש. [ אני יודע, כבר מאז, כי שוחחתי עם פטישון אחרי הפגישה עם קובו, כי קובו לא רמזה שהגוף הוזמן במיוחד על ידה.] גובה 190 סנטימטרים, כתפיים שריריות ורחבות. בטן שטוחה, מתניים צרים. רגלים ארוכות וחזקות. הפנים בעלי אפיונים אסיאתיים מובהקים: עיניים מוצרות ושחורות, אף שרוע מעט, שפתיים לא עבות, עצמות לחיים גבוהות וכמעט ללא שיעור על הפנים. והקול היה באריטון עדין ורך.
הוא הושיט את ידו, כף יד צרה, אצבעות ארוכות וחזקות. על כל אצבע היתה טבעת, על כל טבעת אבן חן יפה. שיערו השחור והמבריק גדל פרע על ראשו, הגיע כמעט עד מותניו. הוא אסף אותו ממצחו באמצעות "קשת" פשוטה שלכדה בתוכה את השערות.
שלום, הוא אמר, אני פטישון, יש לנו פגישה. שלום היא אמרה, אני קובו, יש לנו פגישה.
לחצו ידיים. לומר, 500 שנים אחרי, שהיה חשמל, כימיה מייד לא אוכל. הם לא התעוררו ולא נעורו זה מזה. כמה מוזר, קובו נשארה אדישה. איך זה יכול להיות, שאלתי את עצמי אז, כשראיתי את הקרירות. לא היתה מבוכה. היה כלום.
למה אנחנו נפגשים, הוא שאל את קובו?
היא ענתה בשאלה - למה אתה כאן?
פניו התעננו, חוט של עצב נמתח עליו - נלקחתי מכוכב הבית שלי, מהנהרות והימים בהם חייתי. אשה אחת בשם טמהארי הודיעה לי שנבחרתי להשתתף בפרוייקט וילמה 12. מה זה בכלל הפרוייקט הזה לא הבנתי. הביאו אותי לכאן, ואחרי שנים באגם פה, ולאחר שנולד לי בן נשלפתי משם, החליפו לי גוף. הנה אני אתך. אני משתוקק להיות עם הבן שלי, שקיבל גם הוא גוף אחר. אתו אני רוצה. מי את?
קובו היתה צריכה להחליט במהירות מהי התשובה שתתן לגבר המיוסר הזה. עמוק בראשה היא שאלה את עצמה - האם להפוך לגבר עבורו? איך נביא ילדים בדרך הרגילה, גבר-אשה, ערבוב גנים?
היא שיקרה לו קצת - גם אני הובאתי לכאן, מאוקטופוס. גם אותי לקחו בניגוד לרצוני. גם אותי אותה אישה, טמהארי, אמרה לי: מקומך בוילמה 12, בפרוייקט. מה זו וילמה 12? איפה אנחנו עכשיו? מה זו ספינת העל שאנחנו עליה? או אולי אנחנו בתוך כוכב? בפנימיות, כי איננו על פני השטח כפי שמקובל בפלנטות שלנו.
הזמינו לעצמם כוס קפה.
היא שאלה אותו למהות שמו המוזר, והוא סיפר לה באריכות רבה. הוא שאל אותה על שמה, והיא סיפרה באריכות רבה.
שעה אחר כך, מעט מפוייסים, הם נפרדו לדרכם. לקובו היתה עבודת מטה גדולה להכין ולתכנן, עם מעט מאוד מכונות מכפי שהיא רגילה ורק עם 2 ידיים ועשר אצבעות, ללא אמצעי קשר, חישוב, תקשוב המבצבצים מראשה.