יום שבת, 27 בנובמבר 2021

111 - ארמנָד תאשור

 מילא אֲרַמְנָד* ומילא תאשור אבל שניהם גם יחד? אני משוטט בחוצות ירושלים לאחר שהתעוררתי בבית לא מוכר, על מיטה זוגית לא מוכרת, כשילדה בת 10 מעירה אותי, ועל אף שאני לבוש אני לובש את בגדי אחותהּ בעלת הישבן הגדול, כנראה, ומרגיש שיש בכיס של מכנסיי ארנק עם כסף, [ כמה? 400 או 300 ש"ח?] יוצא מהבית הגדול הזה, למבואה מפוארת, פותח דלתות עץ גדולות ומגיע לרחוב גולומב בירושלים, שמייד אחריו אני בהלני המלכה הצופֶה לרחוב יפו, ומרגיש לא נוח בבגדים הללו. שירותים ציבוריים מפוארים מופיעים מאי שם. נקי שם מאוד. אני מתחיל להתפשט, אבל הצניעות שולחת אותי לדלת לנעול אותה בבריח הקטן. ואז אני נכנס לתא, די מרווח ומוריד את הבגדים. תחת הבגדים שאני מוריד ישנם הבגדים שלי. לרגע אני נבהל שמא הארנק אבד, מה אעשה ללא כסף? איך אחזור הביתה? דפיקות על הדלת של השירותים מעירות אותי מחרדתי המדומה, אני גם מוצא את הארנק ויש בו כסף, וגם רואה שלבשתי תחתונים כתומים ונעליים עם סוליות כתומות, וממהר לפתוח את הבריח, ולגלות גברת בגיל העמידה שזקוקה לשירותים. אני מפנה לה מקום ונעלם משם. ואו אז, בדיוק ברגע הזה, אֲרַמְנָד תאשור מופיע, אדריכל-על של בנינים מצופי אבן ירושלמית.  אני רואה סדרה ארוכה ומעוצבת למשעי של קומות עליונות וגגות רעפים, ויש אנשים סביבי. מסביר ומתאר, וכולם מודים לי, למר ארמנָד תאשור.

תברכי את אֲרַמְנָד תאשור בבקר טוב בקשתי מבת זוגי. התקף הצחוק שלה הצחיק גם אותי. אֲרַמְנָד תאשור.

-----------

* השם אֲרַמְנָד מנוקד בקמץ בסופו על פי כללי הניקוד בעברית. הברה סגורה מוטעמת תנוקד בתנועה גדולה. וכך השם אינו ארמונד או כל צורת הגייה אחרת, אלא אֲרַמְנָד. מילרעי לגמרי.

יום רביעי, 24 בנובמבר 2021

110 - סיבלוט

ברגע שהוא הבין שהגיע הזמן לקום וללכת, הוא הרים טלפון לסבו ושאל על דרכי סיבלוט של הדירה שלו. בסוף הסכימו שניהם, שהדירה במיקומה הנוכחי, מתאימה באופן מושלם לשמש כבית זונות. 

יום שבת, 20 בנובמבר 2021

109 - ועכשיו היא

ועכשיו היא עומדת מול המראה. חברתה הטובה ביותר בארבעים השנים האחרונות. 

הנה יש סדק במראה, הנה יש כתם במראה 

הנה המסגרת שרוטה, הנה היא צרה מדיי המראה

מרב זעם על חברתה הטובה זרקה עליה אנפילאה רכה כפרוות החתול האהוב שלה.

יום רביעי, 17 בנובמבר 2021

108 - ברגע שדרכה על..

ברגע שהיא דרכה על התפוז שהיה מונח באמצע החדר, יללת צופרים עזה נשמעה. קבוצה של לא מזוהים זינקו לעברה, זרקו עליה רשתות ציד . היא התפתלה סביב עצמה, הרימה ראשה על מנת להריח את החתול הסומר בפינה השנייה של החדר.

יום שישי, 12 בנובמבר 2021

107 - לכל איש יש שם

ברור לגמרי, שאשה, חסידית, מיסטיקנית בנשמתה תראה ב-שם של אדם ביטוי למהות הפנימית של אדם. שהרי ליהווה הם קוראים "השם" [מצחיק כשה-ה"א הופכת בהגייה ל- אל"ף, ואז הוא א"שם"]. 

השיר מפרט בהרחבה את שלל זהויות האדם שנקבעות על פי השמות שקיבל במהלך חייו. ישנם כמה שמות הנובעים מהתנהגותו, אופיו, אבל באף מקום בשיר, אין האדם נותן שם לעצמו.

זה כמובן בהמשך למדרש הבא:

"שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם:
אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ
טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ"
(מדרש תנחומא, פרשת ויקהל א')
ואני אומר, האמנם?
שם אחד נתנו לי הוריי, ושנאתיו מאוד. הוא גם נהגה במלעיל ונשמע זוועה לאוזניים צבריות הרגילות למלרעיות השפה, כלומר נשמע גלותי, נשי ודוחה. שם נוסף נתנו לי, והוא שם חיבה, אתו הסתדרתי ומסתדר, כי הוא קיצור של שמות רבים הסובבים את ממלכת החיות.
את שם משפחתי קיבלתי מאבי. שם מעוברת שטען שאני ממוצא מגרבי, מצדה המערבי של יבשת אפריקה, מרוקו. שנים אח"כ הבנתי שהשם המקורי משייך אותי לאיזו שושלת יהודית, שהלחימה אותי בניגוד לרצוני למפלגת ש"ס ומנהיגיה הפרימיטיביים במיוחד. אחי הבכור עד היום מוזמן למקומות שונים בהם שמים יד על ראשו וגוררים ממנו ברכה בשל אבי השושלת. [והוא אוכל שרצים, בועל נידות ובקושי התפלל פעם בחייו]
כיוון שכך, בגיל המרד הגדול, אמרתי לאבא שלי - אני מחליף את השם שלי. אני שונא אותו, מה נתתם לי שם כזה מכוער? לכל האחים שלי נתתם שמות רגילים, לא מושכי תשומת לב, רק לי מצאתם שם דוחה כזה.
ענה לי, אבל זה היה סבא של אמא שלך, היא נורא נורא אהבה אותו. יש'ך מזל שהיא לא נתנה לך את השם בצורת היידיש שלו בתוספת הקטנה XX'לה. והוא צחק וצחק וצחק.
באותו זמן קראתי את אחד הספרים שהותירו בי חותם לכל החיים, "מלך בשר ודם" של שמיר. ינאי אלכסנדר שבה את דמיוני ואת תשוקתי לגמרי. אני רוצה להיות כמו ינאי. לא היה משהו יותר רחוק ממני מאשר דמות המלך שעיצב שמיר, ולכן כמרד בהוריי, פניתי למשרד הפנים והוספתי את השם. יש לי שם שלא קניתי אלא נתתי לעצמי!
באוניברסיטה הפרופסור לשירת ימי הביניים ולפיוט עברי הציע לי כתיב עברי של שמי, כפי שנקרא אחד מגדולי הפייטנים העבריים, רבו של הקליר.
נשארתי כמו שנשארתי ובאה עת דודים. הפמיניזם הישראלי רק התחיל צעדיו הבולטים בתוך הציבוריות הישראלית, אבל בהיותנו אנשים משכילים ושמאלנים כבר קראנו הרבה הרבה בלעז. וכך הוספתי לשמי עוד שם, את שם משפחתה של זוגתי-אהובתי.
לסכום
לי יש שם שנתתי לעצמי
ושם שנתנה לי אהובתי
ויש לי שם מהוריי ושם מאבי
וחובבי כישוף, מיסטיקה ושאר ענינים הקשורים לשליטה בעולם יודעים שלכל דבר יש את שמו האמיתי, הטמיר, ורק יודעי ח"ן מסוגלים בכלל לנקוב בו, ובכך לשנות העולם או חיי אדם.
מכירים את הסיפור על ר' יוסף דה לה ריינה, שלמד את שמו האמיתי של מטטרון וזימן אותו. ומי שקרא את EarthSea  של אורסולה לה-גווין, יודע שהרב מג, וכל הסטודנטים לכשפות חייבים ללמוד את שמותיהם האמיתיים של כל התופעות והדברים בעולם, ורק רב מג גדול במיוחד מסוגל ליצור שמות חדשים.

 

יום שישי, 5 בנובמבר 2021

106 - בלב הפנטגון [ הומאז לדגלאס אדמס, המסעדה שבסוף היקום]

לא רחוק מהרצליה נמצאת מרפאה הבנויה מחמישה בנינים המסודרים כמחומש סביב בנין מרכזי. הבנין המרכזי הזה הוא מסעדה של מזון מהיר ומנהלות אותה שתי גברות, בגילן של מתנדבות לב"י בעבר, אלה שהחזיקו מעין קיוסקים או דוכני מזון על אם הדרך והאכילו חיילים רעבים.

הדרך אל מסעדה זו היא שביל עפר, בו רוכבים על אופניים, רצוי. כבר עם הכניסה הלבן מכה בעיניים. במרכז המסעדה דוכן רחב עליו קערות גדולות בהן יש חלקי עוף, בעיקר שוקיים וכנפיים. מצד שמאל של הדוכן ערימת תפוחי אדמה חתוכים לפלחים די גסים, אפויים או מטוגנים ועטויי תבלינים. ירקות ופירות לא תמצא.

שתי הנשים, ממש רחימאיות ואף גדלות מימדים, כמו האמהות האיטלקיות אצל פליני. הן מאכילות, עונות על שאלות, מחבקות. האחת בלונדינית עם שיער מסודר כך ששערה לא זזה בו. השניה שחרחרה וגם שערותיה לא זזות. שתיהן מאופרות בדקדקנות, שתיהן בעלות חזה גדול ונדיב והן בעיקר מדברות זו עם זו ונמצאות במטבח.

בסוף האיש התעצבן, הכה על הדלפק, והבלונדינית ניגשה אליו ומלאה לו שקית חומה בשוקי עוף ובכנפיים שרק עם הכנסתם לשקית הפכו לעשויים ולאכילים. רוצה חמוצים, היא שאלה ותחבה לו ליד קופסה ובה פלחי מלפפון חמוץ.

אני בכלל הלכתי למרפאת עיניים שהיציאה אליה מצד ימין של המסעדה. שביל אבנים קטנות. הכניסה גדולה, יושב בה יהודי-אתיופי גדל מימדים שמדבר, ממש מדבר עם כל אחד. מראיין, מתחקר ומעיר הערות. משנכנסתי סוף סוף המרפאה היתה ריקה, המוני מיטות מסודרות ברווחים של כמה מטרים זו מזו, אבל נפש חיה לא היתה שם.

עליתי על אופניי ונסעתי לצדו השני של השביל. שם היתה מרפאה שהתמחתה בגידול איברים חליפיים. זה שירות ביטוח רפואי בסיסי כמו קבלת תרופות. אז בהזדמנות הזו החלפתי יד, החלפתי שתי עיניים, וחזרתי למסעדה בלב המחומש, הפנטגון.

המסעדה שבסוף היקום, דאגלס אדאמס

יום רביעי, 3 בנובמבר 2021

105 - היא לא האמינה שזה קורה לה

 בסניף סופרפארם אי שם במרכזו של מטרופולין גוש דן, התקרב גבר לקופה. הכנתי את עצמי. היטבתי את חלוקי הלבן, סדרתי את המסכה על פניי, והמתנתי באורך רוח מנומס לתורי.

האיש היה נעול בסנדלי גומי עם פס אדום רחב,  לבוש במכנסי שרוול אדומים, בחולצה אדומה. על פניו מסכה אדומה. במפתח חולצתו נחו משקפי השמש שלו, כך שרק עיניו החומות ירוקות, גבותיו המסודרות ושערו הלבן הדק נראה לעיניים.

הוא שלי, שרתי בלבי, הוא הבונוס שלי. גם מבוגר אבל גם אינטיליגנט, גם תמים למראה, גם נראה קצת טכנופוב [ רעדו לו הידיים כששם את כרטיס האשראי בחריץ המתאים במכונה]. שלי, שר הלב.

ואז, ה"קיו" מהקופאית. אני מתיישרת, מורידה את המסכה ומחייכת. "אני רוצה להציע לך כרטיס אשראי שלנו". הוא מחייך בחזרה, נראה שהוא ממש מעונין לשמוע, ואומר: "רק אשתי מטפלת בזה". אני לא שומעת וממשיכה בנאום שלמדתי בעל פה והשמעתי כבר אלפי פעמים, אבל הוא אומר: "בואי, תחסכי את האנרגיה. אני לא מעונין". אי מרגישה עוינות קלה, אני נלחצת ואומרת בחפזון: "עוד לא שמעת את הכל." והוא: "אבל אני לא רוצה לשמוע את הכל!" ומוסיף מתחת לאף: "הבן אדם אמר לך - לא מעונין. מה לא מובן בזה".

כמו סטירה. האף הארוך שלי, הלסת הפגומה שלי. הקול הצייצני שלי, השיער המסורק נורא והבגדים שלבשתי. כולם הביטו בי ואמרו: "מה חשבת לעצמך?!"


לכל חי מלאך יש בשמיים

לכל חי מלאך יש בשמיים הומאז' לשיקסטה, דוריס לסניג "כן לא; כן לא" קצה העיפרון הלעוס נע ימינה שמאלה. למעלה ולמטה. קדימה ואחורה. ...