לכל חי מלאך יש בשמיים

הומאז' לשיקסטה, דוריס לסניג

"כן לא; כן לא" קצה העיפרון הלעוס נע ימינה שמאלה. למעלה ולמטה. קדימה ואחורה. ו-רון שקוע בשרעפיו צריך להחליט. בבלי לשים לב קצה העיפרון הוכנס לפיו, ונלעס במרץ רב.

היכן אתה רון? שואל רכינאל, מנסה להציץ לתוך המוח הזה.

הוא נרעד מכל תנועת עיפרון, מכל לעיסה שלו. היכן ייפול העיפרון? היכן ייעצר? ימין, שמאל, למעלה או למטה? קדימה, אחורה? רבות המחשבות בלב מלאך. מלאך זוטר עם שם נורא, שגורלו תלוי בגורל עפרונו של רון.

מה לרון ולרכיאל?

רכיאל הנמצא בשום מקום, בשום זמן, בשום ממד שבני אדם מכירים. ממד המלאכים הוא שום מקום, שום זמן בו הם הווים ואינם, שוב הווים ושוב אינם וחוזר חלילה. מה לרכיאל ולרון?

מן המפורסמות הוא שלכל מלאך יש יצור חי תחת השגחתו. מותו של היצור הוא אינותו של מלאך. היווצרות יצור חדש הווה מלאך חדש.

מחשבותיו של רון טסות למיליארדי כיוונים בו זמנית. רון, רזה, ילדותי, כמעט ללא שיער על גופו הוא תמצית של אלפי שנות רבייה אנושית מבוקרת. בין אבותיו אדם, נוח, שלושת האבות, בית דוד, בית ישראל, קיסרי סין, רומא, יפן, דיקטטורים ידועי שם ורוצחים גדולים, מנהיגי מהפיכות, רפורמטורים גדולים, פילוסופים. לרגע הוא נעצר, רון. מבטו משתהה על כדור זכוכית בצבע כחול עמוק, במרכזו נקודת זהב פועמת.

אופק האפשרויות נעצר בבת אחת. בחלל נשמע קול עצירה חורקני, הבלמים כמעט נקרעו. רכילאל, חרד לגמרי, מעביר באין קיום שלו תולדות הוויתו מאז יש חיים בכלל ביקום. "היותו" השקוף, הנוזל כמדוזה, כלהק צרעות מתפרע, כנחיל נמלי כידן סופח חומר מאי שם, הופך לחפץ. "היותו" העכשווי אכזר, מכאיב וקשה מכל "היותו" שהיה. רון הוא מכונה ביולוגית שתוכננה לתפוס אותו, ברגע הפסקת "היותו".

רון מניע את ראשו הקירח, ידיו הדקות מוציאות את העיפרון מפיו. העיפרון חוזר להיטלטל בין אצבעותיו. כן? לא? מפיו יוצאות הברות קצוצות, לא שלמות. אנ- י – ר-ו-צה – ל-חי-יות.

רון חוזר אל כדור הזכוכית. עיניו נלכדות בנקודת הזהב. גנטיקת ארוכת שנים, מתוכננת מתעוררת לחיים. "הגיע הזמן!" נשמע קול בראשו. "תחליט! תחליט! תחליט!"

אצבעותיו הדקות והחיוורות מפסיקות תנועתן. העיפרון נעצר באמצע התנועה. הזמן עומד מלכת. "תחליט!" נשמע קול צווחה חזק. "תחליט!"

רכיאל מרגיש איך החומר הזר עוזב את "היותו" הוא שומע את השאגה: "תחליט!" וכל "היותו" נרעד. היות על קצה הלהב, על החוד המסוכן. סביב היותו היו עוד כמה "היותם". כולם שומעים את הלא-קול, הלא-היות-הלא כלום כופה עצמו על רון: "תחליט!"

סופה של הביולוגיה, כדברי ימי כל הפלנטות והכוכבים בהם יש חיים, לנצח את "היותם!"

מיהו שאחראי על "היותו"? מיהו שהצליח לתכנן גנטיקה מושלמת כלכך, כדי לרתום "היותו" לשירות החומר.

עפרונו של רון נשמט, נפל ארצה ללא קול. עין הזהב בכדור הזכוכית אכלה את מוחו.

רכילאל זקף את היותו הכי גבוה שיכול ונעלם מקצה להב הסכין.

לכל חי מלאך יש בשמיים

זה לא פשוט להיות נער בן 13

 זה לא פשוט להיות נער בן 13

זה לא פשוט להיות בחור בן 13, בתחילת גיל ההתבגרות, שנזרק בלילה ממיטתו, ויוצא להילחם בדרקונים מעוררי אימה. ולא שתגידו שהוא עבר הכשרה במחנה של לוחמי דרקון או באיזה מוסד גבוה ללימודי דרקונית. סתם ילד בן שלוש עשרה, שגדל בעיר רגילה לגמרי, חולון, להורים הכי רגילים שיש: פקיד מכס ומזכירה אישית.

אז תשאלו "איך"?

כאן קבור הכלב. כל האנשים חושבים שמלחמה בדרקונים מיועדת לאנשים בלתי רגילים. גברים ונשים שמגיל צעיר הוכשרו למלחמה הזו. בני אדם, שיש שאומרים שבדמם יש דם דרקונים, שהדרקונים מפחדים מהם, כי הם מבינים את הדרקון עד לעומק עומקים, מכירים את השפה שלהם על בוריה ויודעים היכן בדיוק נמצא המקום בגופם שאפשר לדקור אותו והם מתים.

אבל ובאמת ההיסטוריה הארוכה מלמדת, וגם המדע, במיוחד מדע הגנטיקה הכי מתקדם, שאין בני אדם עם דם דרקונים, מעולם לא שולבו גנים של דרקונים בגן האנושי. לא שלא היו נסיונות, בטח שהיו. אחד מהם, הכי מפורסם הוא של ד"ר קובי אל. הסיפור אומר שהוא מצא ביצת דרקון, הדגיר אותה, ומשבקע ממנה דרקון צעיר, שאב ממנו דם, ובמעבדה שילב גנים שלו בזרעיו שלו.

הוא שכנע את העוזרת שלו, לביאה און, לתרום ביצית, הפרה, ואח"כ שתל ברחמה של לביאה. הרך שנולד נראה ילד אנושי לכל דבר וענין, למעט העובדה שהיה אנדרוגינוס. גם זכר וגם נקבה. הם גידלו אותו באהבה רבה, בעיר ובכפר. הם קראו לו דראק, נכון הכי טיפשי, אבל מה אפשר לצפות משני גנטיקאים בתחום השמות.

דראק חי רק עד גיל שבע. אז כיסתה את גופו קשקשת קשה, שאי אפשר היה להורידה, הגוף ששלו נחנק, פשוטו כמשמעו, כי לא היה לו עור חיצוני כמו לבני אדם ולא היו לגוף הזה כלים ביולוגיים להתמודד עם המצב הקיצוני הזה.

דרקונים יש, תמיד. הם חיים ליד בני האדם והם מתחרים גדולים שלנו על מזון, קרקע. יש להילחם בהם, לגרש אותם. בארץ החדשה שגדולה פי שתיים מארץ הישנה יש תשע יבשות. אחת מהן היא של דרקונים. כשהגענו לארץ החדשה הדרקונים שלטו בה, בשמיה. הם דיברו בשפה מוזרה, הם הבינו אותנו מהר מהר, וחלקם אף התידד עם בני האדם, ועזר להם לגרש דרקונים.

צלאור, נזרק ממיטתו בלילה והרגיש שהוא נמשך החוצה אל החצר ומשם התחיל לרוץ בכל כוחו. לא היתה לו שליטה על גופו וגם לא על רוחו. מחשבות התרוצצו בראשו, אבל הן לא מנעו דבר. אחרי שעה של ריצה, עייף וסחוט ומזיע הוא הגיע אל חצר של מבנה גדול. שם התגודדו עוד כעשרים ילדים וילדות בני גילו. כולם מתנשפים ונראים מפוחדים לגמרי.

מולם עמדו גבר ואשה שניהם גבהי קומה, הוא שיערו שחור היא שערה שטיני. "נבחרתם להיות לוחמי דרקון" הגבר אמר, האשה הוסיפה, אין לכם זכות לבחור, זה גורלכם. צלאור הזדקף והרגיש את הכעס עולה בו: "מי אתם?" "איך השתלטתם עלינו?"

הגבר התקרב אליו. העוצמה והאנרגיה שהוקרנו ממנו כמעט שיתקו את צלאור. "אתה הראשון לאימונים!" וללא שהות הוא נלקח לחצר אחרת בה הולבש בבגדים חסיני אש, חסיני כדורים, חסיני סכינים וכל דבר אחר. הוא אחר כך נלקח לחצר שלישית שם עמד מול דרקון צהוב-אדום, עיניים ירוקות ואישון כמו של חתול. פה פתוח חושף שורה של שיני אנקונדה ושורה אחורית של שיני כריש. הקול שבקע מגרונו היה מפחיד בעוצמה שלו, המלים שאמר נשמעו אחרת ממה שצלאור רגיל היה.

"באת להלחם בי? גור אנוש"? תראה אותי תראה אותך, ואז ללא התראה וללא אזהרה שלח טלף ארוך אל צלאור, שחמק בזריזות שהפליאה גם אותו, אפילו היה מוגן לגמרי. הדרקון קפץ אלעל וניסה לנחות על צלאור במהירות של עיט טורף, אבל צלאור זריז מהארנבת נמלט אל מחסה, שלא ראה קודם.

הגבר והאישה מחאו כפיים.

מתוך ספר העומד להתפרסם "מאהר"

 

מאהר

למאהר לא היו ברירות רבות. בכפרו בדרך למזבחות המנגל היהודיים החיים היו קשים. אביו ושלוש נשותיו הגרו מהנגב לכאן. כאן הכל ירוק. יש מים בשפע, יש אוכל לכבשים, והוא ועשרת אחיו, מתוכם רק שניים מאותה האם, רעו את הצאן.

לילה אחד בחביון אוהל אחים משותף אחיו באו בו. ריח הכבשים והפרשותיהן, צלילי הכלבים הנובחים וצפירות מכוניות על הכביש המהיר כולם מקועקעים בגופו. 

תל אביב חכתה לבחור הגבוה ויפה התואר. רבים רצו לאכול את "הבשר הטרי", להטביע בו את חותמם, להתקשט בו במסיבות חשופות, ברחבות ריקוד צווחניות.

אבל מאהר רואה את הכבשה הקטנה בעדר אותה אהב ואותה שחט בבוקרו של ליל האונס. 

התחלתי לכתוב סיפורים קצרים בתחום הפנטזיה והמד"ב.

 מכיתות זיכרון או קללת אם האלים

זה גורלן של מכשפות עתיקות יומין, שאינו אוכלות ילדים או מוצצות דם ילדות. אלה מכשפות שחיות להן בסבכי היער, התחתיות פלגים קטנים וסמויים מעין אדם.

זו הגר, מכשפה שאין היא יודעת בת כמה היא. גופה קורס פנימה לתוך עצמו, וזיכרונה נשבר למכיתות אור שבורחות ונעלמות עם אור השמש וזרימת הפלג אחרי הגשם הראשון.

"אני חיה!" והזדקפה למלוא אורכה, מבליטה חזה גדול, ישבן צנום ופנים שהאף בם קטן וסולד. "אני חיה" ומייד כרעה על ארבעותיה והחלה אוספת את מכיתות הזיכרון שלה.

הנה אחת שהעלתה חלודה ונתקעה בשורש סוף. "שמי הגר. אני מצרייה. אבי מכשף פרעוני, אמי מומחית למעבר לחיים אחרי." החיוך הענק שעלה פניה הבטיח לה שהיא חיה.

והנה אחת זהובה מאור השמש. רכנה לעברה, ליטפה אותה בעדינות בידה, אחר כך שפשפה קצת בקצה צעיפה האדום. "כך מזמנים את רוח הבוקר לדרש ציפור מקינה ולגנוב את ביציה". קצה שריר נע בזווית עינה המאורכת, שצבע אישונה זהב וניצוצות אור אדום בו. 

והנה עוד אחת, לבנה לגמרי. המגע שלה של עור צפרדע לא נעים. היא נרתעת ממנה ופיה מתעגל מבחילה. אבל המכיתה הזו נדבקת לשמלתה, ואין לה ברירה. "סלחי לא אימא אדירה כי בגדתי בך. לימדתי בן אנוש לחש וקסם אסור. אך קללה הוטלה בה, קללת אמא-אלה. חיי נצח של מכשפת פלג אבודה."

העצב השתרר בתוכה. וכמו קסם ישן, מכיתות שונות של זיכרון, בצבעים שונים החלו מתקבצות סביבה. ירוקות, וחומות, חלודות, זהבהבות, אפורות וגם כחולות. הן טיפסו במעלה צווארה עמוק תחת עורה אל ראשה.

בצווחה היא ניסתה להימלט, אך קללת אם האלות שטפה אותה מחדש.