4א

 חלף עבר שבוע איזון הלחצים בין ספינת החלל שלנו לספינת-העל והורשינו לצאת אל הספינה. אומר, שנראה לי שההמתנה הזו ארוכה במכוון, וזו דרך ככל הנראה לעקוב אחרי טיפוסים מסוימים, לסקור ולחקור סחורות או כבודות כאלה ואחרות.

ירדתי במדרגות הספינה, ומייד נעצרה לידי קרונית קטנה שהספיקה להכיל אותי ואת ציודי האישי. נענו במהירות לעבר הקיר אליו נכנס הטיל של טרזיאס, אהובי החדש/הישן, ונפתחה דלת. ירדתי מהקרונית ונכנסתי לתוך תא בדלת מסתובבת ענקית. התא היה אטום לגמרי. האוויר היה טעים. נתבקשתי להוריד את כל בגדיי. מסרתי אותם לזרוע רובוטית שלקחה גם את כבודתי אתה ונעלמה לתוך הקיר.

זרם של חול הותז עלי ושפשף את גופי על כל נקביו, למעט עיניים, אוזניים ופה. רצועת אור ירוקה נדלקה תחתיי וריבוע כחול מסגרת את המקום בו עמדתי. הרחבוע נע קדימה ואני אתו, ובטרם התחלתי להתגרד זרם מים חזק שטף את כל החול ממני, ומייד אחריו זרם עדין של נוזל לא ברור, אבל מתקתק. הקול הזהיר מפני ליקוק ממושך של נוזל זה. זה חומר ניקוי ולא מזון או ממתק. 

אחרי כמה דקות בתוך הזרמי הטיהור הללו, נענו קדימה לתא סאונה שהקיז ממני את שאריות האנרגיה שהיתה בי. רגע לפני שצנחתי אפיים ארצה, הועברתי לחדר יבש, רוח חמימה. כוסות שתייה על שולחנות צד, ובגדיי וכבודתי על מדף מוגבה.

שתיתי, התלבשתי, בדקתי את הכבודה.

אחרי עשר דקות נדלקה מחדש מערכת הניווט הירוקה והקרונית נעמדה לידי. חזרתי לתוכה והיא נסעה קדימה בעקבות פס הניווט. עכשיו, בטח לא תאמינו לי, אבל התחושה שלי היתה כמו אחד המתגלגל החוצה מצינור עיכול או מתגלגל פנימה מצינור זרע או צינור ביצית. משהו בצורתו העגלגלה של מסדרון הנסיעה, שבכל כמה מטרים ספור נדלק בו אור אחר, שעל קירותיו הופיעו תמונות וסרטונים בצבעים "מרגיעים" עורר בי קלאוסטרופוביה ורצון לברוח. אבל לא היה לאן לברוח.

חצי שעה נסיעה, ואז מגיעים לכיכר גדולה, אליה מגיעות קרוניות מעשרות אם לא יותר צינורות. חלקן מורדות מפתח בתקרה הגבוהה בתוך מעין ערסל שהיה חלק ממסלול הניווט. לאט, אך שיטתי, ללא קולות, ללא רעש בדממה מוחלטת כל קרונית מצאה את דרכה החוצה מהכיכר.

הקרונית שלי נעצרה באמצע התנועה, ולפתע הפכה למעין מעלית. היא התרוממה כלפי מעלה, ככל הנראה על עמוד מתאים. ריבוע כחול מסגר את המשטח עליו עמדה הקרונית. הקרונית עלתה אט אט, הגובה היה מסחרר. האנשים למטה הפכו לנקודות שחורות, אז העדפתי להסתכל קדימה. מרחוק ראיתי פתח ורוד בצורה של דלת טראנית מהמאה ה- 20. דלת עם ידית, מנעול. דלת אנלוגית. הבנתי שאולי המטרה להרגיע אותי.

המעלית נטה עכשיו לכיוון הדלת הזו. המשטח הגיע עד אליה, וקול אמר לי - קום והכנס לאזור המגורים שלך. קמתי ונכנסתי לאזור המגורים. פתחתי את הדלת ביד, הבטתי לאחור, וראיתי את המעלית צונחת חרש למטה. לא ראיתי סביב שום דרך, מדף, משהו שימנע ממני לצאת וליפול. נבהלתי מאוד. האהפוך לאסיר כאן?

אזור המגורים היה יפה. כמי שהתרגל לחיות בסטנדרטים נמוכים מאוד במטרופוליני ענק, בטרה ובכוכבים אחרים, כמות המקום שהוקצתה לי היתה בזבזנית. חדר גדול צבוע בצבעים מרגיעים, לילך, סגול "מט" בהיר. ממנו שלוש דלתות. אחת לשירותים המרווחים, השניה לחדר שינה עם מיטת ענק, והשלישית למטבח ולאיזור אירוח. מטבח? התבלבלתי. בימינו לא מבשלים בדר"כ, האוכל מוכן עפ"י דרישה מחומרי גלם לא ידועים, אבל מהצומח בלבד, או מחיבורים כימיים מזינים ומזכירי טעמים של ראשית האבולוציה של ההומוספייאנס. מטבח, שנים אחרי אני עוד נזכר ביפחת צחוק במטבח.

היה מקרר, במקרר משקאות בצבעים שונים. קופסאות ובתוכן חומרים צבעוניים שונים. פתחתי והריחות שיצאו התקיפו את חטמי בעוצמה עזה. התישבתי לאכול, והלכתי לישון.

לילה ראשון על אטלנטיס 5.

4

 אינציקלופדיה גאלקטיקה שלחה אותי לתאר את אחת מספינות ההארצה הגדולות של האימפריה.

זה ג'וב ממש טוב, כי יוצא לכתב/עיתונאי/אינקלופדיסט לבלות במחלקה ראשונה בספינת חלל שתיקח אותו לחללית-העל. ובחללית העל הוא מקבל יחס של "מלך", או לפחות כך שיערתי והנחתי לעצמי.

ישבתי באולם בעל דפנות הזכוכית שמאפשרות לצפות בכוכבים אליהם החללית מתקדמת, והנה הולך וגדל מול עיניי גוף עגול, כזה שהזכיר את "כוכב המוות" מסרטו של לוקאס מהמאה העשרים. הבעיה אתו שהוא הפיץ אור, ולפי הברושור והערך שכבר היה באינציקלופדיה, חללית-על מצופה מראות המחזירות קרני אור וחום מכל הסוגים על מנת למנוע התחממות מוגזמת על ספינת-העל.

התקרבנו והגודל היה מרשים. לרגע נזכרתי בתמונות ישנות של הירח, לונה, של טרה - האם בנו כך את ספינת העל, בגודל של לונה?

לידי ישב גבר רזה וגבוה, שחרחר עם מבנה פנים טיפוסי להומוספיינס אחרי המיזוג והעירבוב הגדול של כל מיני משפחותיו, צבעיו וסוגיו. שאלתי אותו: היית פעם בספינת-על? הוא חייך בנעימות ובקול עמוק מאוד, כמו של תוף באס, אמר לי: אני הקפטיין העתידי של אטלנטיס 5. 

אטלנטיס 5, שאלתי. כן, ענה, אטלנטיס 5. כל ספינות-העל שמיועדות להארצה או להזרעה של "טרה הישנה" נקראות אטלנטיס. לפי מה שקראתי, ישנם מקומות בגלקסיה שלנו או בגלקסיה הקרובה, אנדרומדה, שאטלנטיס 1 או 3, לא זוכר הפכו ללווין של כוכב לכת, התושבים היגרו לפלנטה, ואטלנטיס הפכה לירח, ללונה, לישבת האבודה, כי הם בעקבות מלחמה פנימית איבדו את היכולת לחזור אליה. ואף אחד לא יצא לעזרתם, נדהמתי. לא, ענה, לא מענין את האימפריה בשלב ההתרחבות, שבו אנחנו נמצאים. שיצרו להן עולם, תרבות משלהם, כשנבוא, אולי ישמחו לקבל אותנו, או שלא.

הזמנתי את טרזיאס לשתות קפה אתי, הזמנתי אותי לחלוק אתי חדר מפואר בחללית. קיבלתי יחס יותר חיובי ממנו. הוא הצטרף בשמחה לקפה ולחדר והפך לשותפי לנסיעה.

ככל שהתקרבנו יותר לאטלנטיס 5 גילינו שאין היא בנויה ככדור מושלם, אלא רק המתאר החיצוני שלה כדורי. היא בנויה מצירוף וחיבור של מבני ענק בצורות שונות. פרמידת ענק, כדור ענק, תיבה, אפילו צורת טבעת מוביוס היתה בין רכיביה. בטח היתה סיבה לכך. שאלתי את טרזיאס, הוא הסביר לי על תנועה בחלל של חלקיקים קטנטנים, על רוחות סולאריות [ מכוכבים דמויי שמש], על כוחות משיכה עד שהבלבלתי לגמרי. אז ריבוי הצורות מגדיל את שטח הפנים אבל מקטין אפשרות של תקלה, הרס המעטפת וכו'? הוא הוסיף, שמבנים מסוימים מיועדים בגלל צורתם לגידול חקלאי של צמחים, אחר לשמירה על זני בעלי חיים רצויים מאוד. אזורי מגורים שהערים הגדולות על טרה יכולות רק לקנא בהן, מקררי ענק, תנורי ענק וכו' וכו'

לבסוף הגענו לאטלנטיס 5. טרזיאס נפרד ממני אחרי שעה של אהבה ותשוקה וסיפר לי שאשתו וילדיו מחכים לו. בן כמה אתה שאלתי צרוד והמום, בן 250 אהובי הצעיר. אשתדל לאפשר לך להכנס לכל מקום בספינת-העל. יהיה לך קשר ישיר לאוקטופוס לצרכי כתיבת החומרים ושמירתם לאינציקלופדיה, וגם תקבל טיפול הצערה לו תרצה, אם כי גיל 15 מספיק צעיר, לא?!

אוי כמה צחקתי. לו ידע בן כמה אני היה נשנק, אבל למה להפריע לו בתחושת ההתנשאות המתוקה כלכך.

נחתנו באטלנטיס 5. אולם כניסה ענק, שמיועד לקלוט חלליות בגדלים בלתי אפשריים. אי אפשר לצאת מהחללית עד אשר אולם הכניסה מתמלא מחדש באוויר שבני אדם יכולים לנשום. נוסעים אחרים על הספינה לא הורשו לצאת, בשל הריק המוחלט באולם הכניסה, שאפשר נחיתות קלות, ללא זעזועים מיותרים. זמן ההמתנה היה כשבוע בערך. מה אתה רץ אמרתי לטרזיאס. אבל הוא כבר התלבש בחליפת חלל מיוחדדת, נכנס לתוך חללית קטנה בצורת קליע וטס לכיוון אחד מקירות הענק. שם נפתח פתח והוא נעלם.

שבוע. בדקתי את כל חפציי, הוצאתי את מכשירי הרישום, הצילום, השידור - בדקתי אותם שוב ושוב. למדתי את מפת אטלנטיס 5 כפי שניתנה לנו. למדתי את שמות הדמויות החשובות ביותר בה, תולדות חייהן. משום מה טרזיאס לא הופיע שם, ברשימות. נכנסתי למחשב לשיחה עם האווטאר של הספינה שלי, מר לוי12. לאן נעלם טרזיאס שאלתי בתוקף. האווטאר, עדין ורגיש כענף של פרח, פנים סגלגלים של כרוב מציורי ימי הביניים של טרה, מושך בצורה מטרידה ביותר פער זוג עיניים ירוקות ומלוכסנות - טרזיאס? כן, אמרתי בעוז, הגבר שחייתי אתו כאן בחצי השנה האחרונה. לוי 12 צחק בלי בושה. כך הוא אמר לך, טרזיאס? בו נבדוק מה נשאר לך בחשבון הבנק - כלום. מה נשאר מחפציך היקרים במיוחד ששמרת בכספת - כלום. והגבר הזה, טרזיאס, אינו קפטיין של אף ספינת-על, לא נשוי, ואגב הוא בן 150.

כעסתי על עצמי. להתחיל סיור מדעי, אינציקלופדי בספינת-על ללא כסף או אמצעי אחר לשחד ביורוקרטים, אווטארים, סייבורגים או ייצוגים מורכבים של ההומוספיינס לאחר הנדסה גנטית, אנא אני בא?! תוכל, לוי, לברר היכן הוא?

בינתיים, הוא אמר לי, תצא המון למרכזי הבילוי כאן. תפגוש כמה שיותר "אישים" בעלי תודעה. צור קשרים. החבר שלי במרכז האינציקלופדיה טוען שמחכה לך משימה בלתי רגילה, ועליך לדעת לשחק בכל משחק אנושי שהומצא אי פעם, כולל ריגול, בגידה, נעיצת סכין בגב.

3 א3

 הגיע זמן החלפת הגוף של טמהארי. זמן שימוש מירבי בגוף הוא 35 שנים, אבל באוקטופוס מעדיפים שלושים שנים. ישנן כמה דרכים להעברת התודעה מגוף אחד לגוף שני.

באוקטופוס החליטו על שתי שיטות. שיטת זילאזני ושיטת הרברט כשליטות. בשתיהן רצוי שהגוף החדש יהיה בוגר ככל האפשר על מנת שיוכל לךגבור על טראומת שינוי התודעה האישית לגמרי. בשתי השיטות ישנה סכנה גבוהה, והנה בשיטת זילזאני נערה הפכה למפגרת בזמן העברת תודעה ללא יכולת לשנות לעד את מצבה התודעתי. שיטות גידול וחינוך והשפעה חברתית מובילות לשינוי דרמטי באופי התודעה משנת הגוף.

סיפורים מהעבר מספרים על כמה נסיונות נוראים בתוצאתם בשיטות אחרות של העתקת תודעה מגוף לגוף. כך מספרים על שירוקי, העלם האינדיאני יפה התואר, שרבים מהגנים שלו הם הבסיס ליופי פניהם של תושבי אוקטופוס. תודעת שירוקי , בהסכמתו המלאה, הועתקה לגוף מלאכותי לגמרי, מישהו דומה לד'ניל האסימובי. התוצאה, מפלץ רצחני, שיכולתו האינטלקטואלית עלתה על כל חברי אוקטופוס, במיוחד קאסטת המדענים וקאסטת המנהיגים. לד'ניל היו 25 זרועות שתפעלו כמויות אדירה של מחשבים, שהיו מחוברים ברשת הירארכית. כך הוא הצליח לנתק צבר מחשבים מהמחשב השליט שלהם, העניק להם רצון חופשי. מרד התודעות המכאניות, בנותיו של ד'ניל אוקטופוסי פגע באזור הצפוני של הפלנטה, שם נשמרו רבים מחסני המידע, הידע, הסיפורים של האימפריה הגדולה. ד'ניל עצמו, שבחר לעצמו את השם, ערך נסיונות אכזריים ביצירת בני אדם דומים לו, רבי זרועות.

ד'ניל עמד במעבדה בגדולה במרכז אוקטופוס, לא נעזר באף מכשיר הגדלה, והשתמש בשלוש מזרועותיו בנסיון לשנות את הדנ"א של תא ביצית שנלקח, לא היה אכפת לו המקור. לידו עמד יצור מעוות, לא אנושי כמוהו, ללא פנים, רק זרועות ועין אחת, שביצע את אותן פעולות עדינות על תא זרע אנושי. מהיכן הוא? השאלה לא טרדה את שניהם, ככל הנראה.

משסיימו מלאכתם העדינה מאוד, הם זיווגו את שניהם, והשתילו ברחם מלאכותי. תהליך יצירת אנוש מרובה-זרועות, חיקוי לדניל הרובוט יצא לדרך. קבוצה של מדענים חתרנים ורעבי חירות נעה במסדרונות המובילים למעבדה הזו, שד'ניל הקים לפני שני עשורים לצורך מחקריו הבזויים. ד'ניל לא ידע שמשרתו רב הזרועות, הקיקלופ בעל העין ונטול הפרצוף משתף פעולה עם ה"אנושיים". שנים על שנים של מחקר היסטורי מדוקדק לא הצליחו לגלות את הסיבה לשיתוף הפעולה של קיקלופ. קיקלופ היה אחראי לביצית שעבד עליה ד'ניל, שמוצאה הגנטי בדוק ומתועד כ- 2000 שנים, שנות כדוה"א, אחורנית. הזרע, היה זרעו של שירוקי, שד'ניל סירב להשמיד את הגוף, ושימרו וטיפחו כמו הוא כלב מחמד שלו.

קול מהלומות חזקות על דלת המעבדה נשמעו. ד'ניל חייך בתודעתו והחליט להיעלם לחלוטין מאוקטופוס. הוא הרי לא זקוק לאוכל, לאוויר, לדבר. חייו הם חיי חומר שלעולם אינם נגמרים, אלא אם כן משהו מתקלקל ומשתבש. כך, הוא יצא דרך דלת חירום ולא נראה יותר. אהה, פתרון קל, אתם אומרים. ד'ניל כבר רצה להיעלם מאוקטופוס. הכוח והרצון לשלוט כבר לא הניעו אותו. מעשיו הנוראים, העתקת תודעות לבעלי חיים, עיצוב גופות אנושיים מותאמי תפקוד נמוך במיוחד, נסיון לייצר רחמים אנושיים בלתי תלויים בגוף אנושי. הוא גם הרס חלק מספריית המידע הגלקטית, ולא נותר לו זמן רב, כך הבין.

הניסוי הזה, הניסוי בו תוצאת זיווג זרע מגוף המקור שלו וביצית, שאין לו שמץ מושג מי היא. [בזמן העבודה הוא שאל את עצמו יותר מפעם, מאיפה הגיעה הביצית. אבל הוא סמך על קיקלופ] הוא חשב לעצמו שהפעם זה יצליח. הוא יצור את האנושי בעל הזרועות הרבות. כולם יגלו את צדקתו ואת צדקת הגוף שלו.

ד'ניל נעלם.

טמהארי נולדה. אחרי תשעה חודשים קיקלופ יילד אותה מהרחם המלאכותי. קטנה, ורדרדה עם 10 זרועות קטנות סביב פלג גופה האמצעי. כבר עם לידתה, ניקויה והזנתה הראשונה, באמצעות מכשור עדין ביותר, הוא קצר את שחלותיה השתיים, והעביר להקפאה. אלו הביציות מהן ייוצרו גופותיה העתידיים של טמאהרי. 

ד'ניל נעלם? ד'ניל מעולם לא נעלם. הוא העתיק תודעתו לאחד מעובדי המעבדה, שהמשיך לעבוד בה, עד יום מותו. יום מותו היה היום בו ד'ניל העתיק עצמו לגופה של טמאהרי, והשתלב, בניגוד לדחיקה מלאה עם התודעה הצעירה אותה פגש. השיחה הזו לא הופיעה בשום מסמך אוקטופוסיאני מוכר:

ד'ניל, שלום לך ילדה יפה שלי. אני אביך הביולוגי. אני הזרע ממנו נוצרת.

טמהארי, שלום לך שירוקי היפה. כבר למדתי עליך בשיעורי היסטוריה. היה בי חשש שהגנטיקה שלי ייחודית, כי קיקלופ סיפר לי שאני תוצאת ניסוי שערך ד'ניל, ושבעצם מאז, כל תושבי אורקטופוס מותמרים לגופים רבי זרועות.

ד'ניל, אני רוצה להיות חלק מההיסטוריה של אוקטופוס, אני גם רוצה לחזור ולהיות גבר רגיל או הומוספיינס רגיל לגמרי.

טמהארי, אני מבטיחה שכך יקרה.

מעשהו של קיקלופ, קצירת שחלות, איסוף תאי גזע אצל גברים, הפך לפרוטוקול העתקת תודעות מגוף לגוף. ברגע שגוף מסויים זכה לתודעת בעליו, מייד הוכנס לפעולה פרוקטוקול "גוף חדש". אותו תא גזע ואותה ביצית זווגו, ונוצר יילוד חדש. הם חיו וגדלו בחווה מיוחדת. שם לימדו אותם להפעיל את הזרועות במיומנות גבוהה וכן את טכניקת שימוש במוח ברבדים שונים ואף לא קשורים.

עת הגיע זמן העתקת התודעה הישנה לגוף ידש, נהגו באוקטופוס לערוך חגיגת "התחדשות", אוכל, שתיה וסמים מדכאי תודעה. הגוף הגיע עירום, נקי מכל שער גוף. הוא ובעל התודעה הישנה חוברו לכסאות, כן כמו בסרטים, ואחרי 3 דקות הסתיים.

מה קרה לגוף הישן, זה שהיא בן 65-70 לערך?

החווה השניה סביב מרכז העתקת התודעה היתה לזקנים/ות חסרי תודעה היסטורית, אבל בעלי תודעה קצרת ימים, מודעות לרעב, צמא, שעמום. הם שיחקו בהרבה משחקי מחשב. מוכרים לפחות כמה מאות זקנים שעבדו בספרייה הגדולה, חלקם ערכו מחקרי אורך של מאות שנים סביב אירוע כזה או אחר. היה מצחיק לפעמים לראותם בספרייה. 4 או 5 זקנים זהים, משוחחים ביניהם, מבצתעים פעולות מורכבות במחשבים, מייצרים דוחות או שירים או סיפורים, וחותמים עליהם בשם המקור הגנטי שלהם ומספרם. כל ספר שיריה של טמהארי שהיתה נקרא: שלוש שורות - מאת טמהארי 22,23,25,29. אותן שנעדרות מתו בתאונה מסתורית.