מצחיק, אנחנו בגן ילדים על ארץ
כשיושבים
ברגעים האחרונים לפני הסוף הכי סופי שיש, יש זמן, המון זמן לשוטט ברחובות, סמטאות,
שבילים ומשעולים, נקיקים צרים ותעלות מוצפות ריחות זרים.
יש גם
זמן להביט במשגיח האלקטרוני ולהתבאס מכך, שלפני חמישה או שישה גלגולים זה היה יצור
חי. או כך חשבנו. גדול כמונו, גוף כשל תולעת משי, אבל עם כנפיים. לא היו לו פנים
אלא עיניים סביב הצד העליון של גופו, שהנחנו שזה הראש.
מצחיק
אותנו, לרגע, שאנחנו אף פעם לא חושבים שזו משגיחה. בקבוצת הגלגול שלנו יש ארבע
נשים ושלושה גברים, כדאי שאדייק, ארבע נקבות ושלושה זכרים, ואדייק יותר, ארבע
בעלות רחמים או כאלו שיכולות להתרבות ושלושה בעלי מנגנון יצירת זרע.
אנחנו
קבוצת גלגול.
אצל
בני האדם על ארץ תמיד תמיד יתייחסו אלינו כאל 7 יחידות חיים. אנחנו כבר אחרי 8
גלגולים ועכשיו, כשאנחנו מביטים במשגיח האלקטרוני אנחנו מקווים, אולי הפעם נזכה לא
להתגלגל שוב לארץ?
אם זה
ממש מעניין אתכם, הפעם הראשונה שנפגשנו היתה אחרי שהגיע זמן הגלגול הראשון שלנו.
אנחנו לא יודעות אם זה היה מתוכנן או מקרי, אבל נפגשנו כאן במקום הזה שאין לו
גבולות ואין בו זמן. אנחנו רק עם מחשבה ואין לנו שום זיכרון או חוש אחר כדי להבין.
המחשבות
נפגשו.
ואחרי
שנפגשו חזרו אלינו כל חושינו וזיכרונות חדשים, אבל כל אחת וכל אחד היה במקום אחר,
ובכלל לא זכרנו את שאר המחשבות שפגשנו.
בגלגול
השלישי התחלנו לקלוט שזה לא מקרי שאנחנו נפגשים "כאן". גם התחלנו פתאום
לראות. וראינו את, אין לי מספיק מלים לתאר לכם את התולעת המעופפת הזו עם כתר
העיניים. היא התבוננה בנו, היא עזרה לנו להתלכד סביב עצמנו, להפוך לגוש מחשבות.
בגלגול
החמישי כבר למדנו לשמור על מחשבותינו קצת נפרדות. וכך חלקנו ידע לזהות את שאר
חלקנו עוד בטרם מתנו.
אני
למשל כבר פעמיים צמח בית יפהפה, עם פרחים ורדרדים מפיצי ריח משכר בבית של סוחרת
הודית עשירה מאוד. מאז שנולדה ועד שמתנו אי אפשר היה להפריד בינינו. הובאתי כמתנת
לידה להוריה, והם בלי לדעת כלל, טיפחו אותי ולימדו את הקטנה לטפל בי ולטפח אותי.
לקח לה זמן לזהות שאני חלק ממנה, שנמות יחד וניפגש מחדש שם ואולי כאן על ארץ בצורה
חדשה.
בגלגול
השישי כשפגשתי את הצמח היפה ומצאתי את שאר חמשת חלקיי קיוויתי לגלגול אחר. כזה
שאולי יהפוך אותנו לחלקים מגוף שלם, אחד. מחשבותינו היו ברורות וחזקות. המשגיחה עם
העיניים נעה בינינו בעצבנות רבה. צחקנו במחשבות שלנו. ראינו אותה כל השביעייה
וידענו שהגלגול הבא יהיה אחר לגמרי.
חטפתי
מכות קשות על הגב שלי. לפניי היתה דרך ארוכה, לא סלולה. האוויר היה חם, הייתי צמאה
ובבטני נשאתי את הסייח שלי. העגלון האכזר היה חלק מאיתנו אבל המחשבות שלי לא נגעו
בו. בבטני היה חלק נוסף שחיכה לצאת לעולם.
צהלתי מייסורים
והמשכתי בדרך הקשה.
אני
זוכרת התקפה עלינו. ארבעה רוכבים ורוכבות דהרו אלינו, שחטו את העגלון ואותי וגם הם
מתו פתאום. כשנפגשנו שם כעסתי על החלק שהתעלל בי. הסייח שהיה בבטני כעס שלא נולד,
וכמעט השביעייה התפרקה. זה היה כנראה התפקיד של התולעת המעופפת עם כתר העיניים, כי
הפכנו לשלם ללא חלקים בכלל.
לא
יודעת כמה גלגולים עוד עברנו עד שפגשנו את המשגיחה האלקטרונית שמחליפה את המלאך
היפה עם כתר העיניים וכנפי האור שלו. החלקים שלי ואני שמחים על כל מפגש שיש לנו.
שם בארץ שוב איננו נפגשים כמו בפעם האחרונה שהרגנו זה את זה. התגעגעתי
למחשבות-האחיות, לחלקים שרואים את המשגיח כמו תולעת האוכלת את גופות המתים.
הלוואי
וזו תהא הפעם האחרונה שנשב יחד בלא מקום בלא זמן.
עד אז
יש לנו "זמן" לברר לאן נעלם המלאך היפה?
מי בנה
את המשיחה האלקטרונית?
איך
הפכנו לגוש מחשבה אחד?
מצחיק,
הפעם שבעתנו בגן ילדים על ארץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה