כמו תמיד אצלו הוא פסע ברחוב וסיגריה בפיו. תמיד באותה השעה, תמיד באותו הרחוב יום אחרי יום ושנה אחרי שנה.
לפעמים הוא נוסע לחו"ל, אבל גם שם, לא חשוב באיזו עיר או מדינה או יבשת הוא נמצא, מוצא הוא את הרחוב הקטן, את השעה המדויקת ואת הסיגריה הראויה.
השנה כמו בכל מוצאי יום הוא ירד לרחוב. כמו תמיד אדיש לחלוטין למתרחש סביבו. הדליק את הסיגריה בתחילת הרחוב והחל לפסוע את פסיעותיו הקטנות לאורך הרחוב. מבלי משים הוא נתקל במרצפת בולטת ונפל.
רק אני הגעתי להלוויה שלו, הוא אבא שלי.
ברגע שהעכביש קפץ על הזבוב הוא סטר לעצמו על המצח בעצמה רבה. הוא נפל על רצפת המטבח החלקלקה, וחטף "בומבה" במצח. הכאב היה נורא, והדם החל לזלוג במורד פניו.
אחוז ייאוש הוא טלפן אל אחיו היפה, אותו אהב כלכך וצעק - תציל אותי תציל אותי, ובכלל לא שם לב אם מישהו נמצא בצד השני ומקשיב לשוועתו.
עייף, כשראשו עטוף במגבת עבה ולא נוחה לכריכה סביב הראש, הגיע לחדר המיון. הוא נבדק במהירות ונשלח למחלקה המתאימה לאחר חבישת הפצע כראוי.
עת התעורר שוב ראה את העכביש קופץ על הזבוב. הוא כלכך כעס וחבט לעצמו במצח פעם נוספת. הפעם דבר לא קרה. המיטה והכרית עם סמל בית החולים ספגו אותו לתוכם.
"הציפורניים יפלו לך אם לא תצום" קבע בנחרצות הילד בן השש, שאביו היה חזן בית הכנסת של השכונה.
צביקי נדהם קצת, כי אף פעם הוריו לא צמו, והציפורניים היו בקצות אצבעותיהם.
ביום מלחמה אחד נהרג אחיו. מאז בכל יום כיפור הוריו מאבדים את ציפורניהם, ולא צמים.
- - - - -
לזכר אחי ז"ל, אלי חביב
בערב, כשאמא הקפידה שהדג ימשיך לשחות לו באמבטיה הלבנה, היא לא שמה לב שאבא קם מהספה, נישק אותי על ראשי ויצא מהבית. ליד הפנס בקצה הרחוב הוא נעצר, הביט לאחור, אבל לא ראה אותי.
המשכתי לעקוב אחריו כשני רחובות נוספים. מדי פעם הוא הציץ לאחור, אבל הצלחתי להסתתר ולא להתגלות. מול ה"וילה" של היֶקִית הוא עצר, פתח את השער הנמוך ונכנס.
אמא צעקה עליי: לאן הלכת, שייגעץ שכמוך?! לא ענין אותה שאבא איננו, רק אני ואני ואני מעניין אותה כל הזמן. ידיה נעו באוויר עת צעקה וצרחה. אחר כך נרגעה, הלכה לבדוק את שלום הדג.
בערב, הכל לבן ורגוע. אמא ואני מסבים אל השולחן, ממתינים לאבא שיחזור מבית הכנסת. הדלת נפתחת לאט ובקול שירה "שנה טובה" אבא נכנס. מצדו האחד היקית ומצדו השני, הבת שלו ושל היקית.
כל בֹּקר הוא מצייץ בקול רם, או שמא זו היא ששרה את שירת הבֹּקר. אנחנו מתמתחים על המזרן הדק שלנו, מציצים החוצה מהחלון לעבר עץ התפוז ליד חלוננו, ושמחים על מזלנו הטוב.
השכן מעלינו הביא גור חתולים לגור אתו. והנה זכינו מדי בֹּקר לציוץ ציפורים וליללת חתול רעב, או שחפץ במעט תשומת לב. שוב אנחנו מברכים על מזלנו הטוב. טובים השניים מן האחד.
אלא מאי, בֹּקר אחד הכל הסתיים הכל. עברנו לאילת.
ביום שהוא נקבר ישבו שלשתם על כסאות נוחים. בערב איש איש הלך לביתו, ולמחרת הגיע ל"ישיבה" בשעה שנוחה לו.
אחרי יומיים, נמאס להם, ישבו בבית קפה וחילקו ביניהם את הירושה הגדולה. אחד הצליח ל"שים ידיו" על השעון היקר, השני הצליח לשים ידיו על תכשיטי הזהב של האם המתה זה מכבר.
השלישי, עת הגיעו כספי הירושה, קרע קריעה על השניים האחרים.
לקח לי למעלה משנה להבין שאני מתחזק שלושה מקומות בהם אני מפרסם את אותו הדבר בדיוק. בלוג כאן, בלוג במוטק'ה ושני פורומים בפייסבוק. מוטק'ה הוא הוותיק מכל המקומות, עד עתה התפרסמו בו 1402 האיקו, והוא ימשיך להיות במקום הראשי. גם כמות הכניסות אליו גדולה מאשר כאן, בבלוג הזה.
קישור אל הבלוג שלי במוטק'ה מופיע בצדו הימני של כל פוסט.
בהצלחה לי :-)
