הסיפור על נֵרְגַל
ההיסטוריה
תמיד תספר על נֵרְגַל. נֵרְגַל חסר המנוחה, נֵרְגַל הנודד, נֵרְגַל המורד. כמה
שמות הדביקו לו. בכל מקום ביקום שיש בו חיים מצאו לו שם אחר. אבל הוא נולד נֵרְגַל
וכך הוא רוצה למות.
למות?
"הוא
לא יכול למות!" נֵרְגַל. "מי הוא בכלל שיחליט שהוא רוצה למות?!"
שאגה רוח בין הכוכבים. הרוח שנוצרה לפני עידני עידנים, בטרם אפילו היתה אנרגיה.
רוח כלכך קדמונית, ואין בה מוות.
גם היא
רוצה למות, להיעלם האומללה.
אבל
המוות ניתן במשורה לרוחות כאלה ולצאצאיהן, כמו נֵרְגַל.
נֵרְגַל
אינו רוח כזו.
"מי
הוא שיחליט למות?!" שאגה הרוח ההיא באוזני היקום הריק, השחור והבודד. ממני
הוא בא ואליי הוא יחזור בסוף העידנים כולם.
נֵרְגַל
הנביאות יללו גורלו בצרחות קורעות לב ואוזניים. טיפות דם נזלו על מזבחות נוטפי
שומן חיות מתות. נֵרְגַל שאגו מלכים וקיסרים בכל רחבי היקום. נֵרְגַל סתם את
אוזניו, עצר נשימתו וחיכה, חיכה לאות אחד מיוחד.
**
עולה
הרגל האחרון אל מקדש המוות על פלנטה צהובה ויבשה אף הוא חיכה לאות. מקדש המוות הזה
הוא הראשון שהקימו לנֵרְגַל. מי הקים אותו?
צורתו
כצורת קונכייה ספיראלית. ענק בגודלו. קול לו ישמע בו יהדהד עד אין סוף. והוא קרא
פעם אחת: נֵרְגַל
סופת
צלילים הטיחה אותו על הקרקע. גל, גל, גל והקול גבר וגבר. הוא טמן ראשו בין ידיו
בכאב. ניסה לדחוס אצבעות לתוך אוזניו כדי לאטום אותן לצלילים המהדהדים והכואבים.
ודממה
באחת.
הרים
ראשו וראה דמות קטנה מולו. קטנה ממש. ההלם היה עז. תמיד שיווה בעיני רוחו את נֵרְגַל
כענק קדמון ונועז. מולו עמדה דמות, אולי 60 סנטימטר גובהה. מכוסה בבד עבה וכהה כמו
נוודי המדבר. פניה העדינים היו מופנים כלפיו, וזוג עיניים סגולות הביטו בו בעוצמה
עזה. אלה לא עיני אדם חשב. אלה עיני שד.
הבהלה
וההבנה הכו בו באחת.
נפל על
פניו מול הדמות. שלח את ידיו לפניו כשכפות ידיו כלי מטה.
"סלח
לי אדון נֵרְגַל".
איי
איש טיפש, איי איש טיפש.
"מי
מחפש את המוות?"
"אני
מחפש את החיים!"
ואותם
קיבלת לעד.
**
מת נֵרְגַל
ונולד נֵרְגַל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה