יום שלישי, 30 במרץ 2021

55 - היא והוא

אם לא היה עצב אמיתי וממשי בעיניה, יכל אדם לחשוב שהגברת בתמונה מחפשת בן זוג. מאופרת כך שכל פגמי עורה נעלמו. רגליה מציצות מתוך מכנסיים קצרים והחריץ בין שדיה גלוי. כמו להוסיף על כך, השיער מאחורי אוזניה. על פי המילון הבינלאומי למחוות אנושיות: שיער מוזח מאחורי האוזן מרמז על תשוקה מינית.

אלמנה עגומה בשיא שנותיה. ילדים גדולים, שניהם נשואים. ילדה קטנה בת 14, והיא התחתנה כל כך צעירה, ונשארה צעירה ללא בן זוג.

יוסף צפה בה באדיקות, ליקק שפתיו וחייך בינו לבינו. 

יום שישי, 26 במרץ 2021

54 - רצונות

 לפעמים ממש מתחשק לי לכתוב איזה סיפור פנטזיה, כזה שיכה גלים בכל העולם במקוריות שבו, בתעוזה הבלתי רגילה, ביכולת לצאת מהמבט ההומוצנטרי שקשה לברוח ממנו.

יש לי הרבה דגמים ללמוד מהם איך עושים זאת. למשל דגלאס אדמס, טרי פרצ'ט, ניל גיימן, אורסולה לה-גווין ואפילו הסופר המקראי שמדבר מגרונו של החיזר המתקדם טכנולוגית עד כדי בריאת עולמות ששמו יהווה.

אבל הם כבר היו וטבעו את מורשתם ככזו, שאתפס לו אֵעָזֵר בהם כחקיין רדוד, חלש, דל דמיון, אם לא כגרפומן. עלי למצוא את הדרך שלי, היחודית, ונזכרתי ב'אדון האור' של זילזני, שם אפשר להחליף גופות, לא להתחייב לגוף אחד, למגדר אחד או אפילו למשפחה ביולוגית מסוימת. אפילו רעיון זה נוצל ונשחק עד דק.

לה גווין כבר כתבה וחקרה את ההיסטוריה הלא כתובה של העלים, וסרטים בהם חרקים הינם גיבורים נעשו, כולם מואנשים, ופלא שהפכו לסרטי ילדים.

אז איך איך מייצרים פנטזיה כזו שבה אינני מחויב לאנושיות שבי ולמה שהיה לפניי או בזמני?


יום רביעי, 24 במרץ 2021

53 - הגבול האחרון

 ענת ומיה היו זוג נשוי. ענת ילדה שני ילדים מיה לא הצליחה להרות באף דרך שמוכרת לנו, בני האדם. הן הורות שוות לילדים, בן ובת, והן גרות באיזור פיתוח בגלל יוקר המחיה באזור המרכז. אף אחד לא מציק להן, ואף אחת לא מרכלת עליהן כשהן מגיעות לאסיפות הורים או לוקחות את הילדים לגן המשחקים. משפחה ככל המשפחות.

כפי שאתם מצפים, ובצדק, יופיע עכשיו: אבל.. או הערה אחרת שתצ'קמק את התמונה היפה שציירתי. למשל, השכן עובדיה, רווק בן 45 , נדלק על מיה. מצאה חן בעיניו. רזה, נמוכת קומה, קוקטית ונשית מאוד. הוא נמשך אליה, כי ענק כמוהו, מטר ותשעים וחמישה סמ' יחף, ללא כרס אבל גוף כבד ושרירים מפותחים מאוד, פנים נאים, עיניים חומות אהב להגן על נשים חלשות בעיניו. נכון שבגלל זה ורק בגלל זה הוא נשאר רווק, כי החלשות ברחו ממנו בשלב מסוים, כי היה מעיק, לא נותן מרחב, היסטרי ודאגן.
האם הטיפש ידע או לא ידע שהן זוג?
זר לא יידע זאת, כשדפק בעדינות על דלתן וביקש, כמה בנאלי, כוס סוכר וחיפש דרך להשתחל לתוך הדירה. אבל ענת אשה אסרטיבית, משכילה מאוד, בזה לגברים מאוד [ הילדים בהפרייה מבנק הזרע ] נפנפה אותו, אחרי שאמרה: חכה רגע. סגרה את הדלת בפניו. אחרי חצי דקה פתחה ובידה כוס מלאה בסוכר מפלסטיק.
אבל לא אחד כעובדיה יירתע.
הוא החל במצור על הדירה, וצלצל ודפק בדלת בשעות מוזרות רק כדי לתפוס לרגע את מיה לבד. לא הלך לו.
בסוף הוא פגש אותה בכניסה לבנין. נעמד מלא התרגשות מולה, ענק, התנשם בכבדות, קולו הצריד מתשוקה. אני רוצה להכיר אותך הוא אמר. מתי תעזבי את אחותך [?] קצת? אתי יהיה לך הרבה יותר כיף. מיה הריחה את הפרומונים, העריכה את הטסטוסטרון וגמלה בלבה החלטה, אני עכשיו בדיוק בשיא הפוריות, מה כבר יקרה?
הם נכנסו לדירתו, ועל מיטתו שכבו. היא אסרה עליו קונדום, אמרה לו שהיא עקרה. משנגמר הכל, היא הסתובבה, אמרה לו תודה רבה, והוסיפה: אני וענת זוג נשוי. עכשיו בגדתי בה, ועוד עם גבר. אם תעז להזכיר, לספר, לרמוז על כך תסתבך בתביעת אונס, ויאמינו לי כשיראו אותך לידי! שלום ולא להתראות. נסיונות נוספים לפגוש אותי ייענו בצו הרחקה. הייתי ולא הייתי!
עובדיה, כמו קורנס הלם במצחו, החוויר. הזיע נורא, פחד נורא. והסכים.
ומה אתם חושבים, שלא נולד לה בן יפה תואר, העתק של עובדיה? בטח נולד, אבל אבא שלו כבר מזמן עבר לעיר אחרת.

יום שלישי, 23 במרץ 2021

52 - צופי ואמנון לנצח שתי נשיקות במצח

 צופי הכי אהבה את אמנון. עוד מהימים שטפסו על גבעות סלעיות, חיפשו פרחים ועשבים בסדקים בין הסלעים הקרחים והמוכתמים בפטרת שטוחה ואפרפרה או בשאריות אזוב. שם בין הגבעות הוא הראה לה את הבולבול הקירח שלו והיא הראתה לו את שפתותיה הקירחות בשיפולי בטנה.

התערבה יד הגורל בחיי ילדי הטבע הללו, ומשפחת אמנון עברה לגור באיזו עיר שטוחה לגמרי. אין גבעות ואין צמחית פרא ואין גם צופי. אמנון הסתגל די מהר לחיים בעיר השטוחה, לחבריו ולחברותיו שם, ורק בבר מצווה הזמינו הוריו את הורי צופי ואת צופי לחגיגה. נרשמה התרגשות אצל שני הדרדקים הללו.
בעת חגיגת בר המצווה השניים מצאו להם פינה, שם ישבו וסיפרו קורותיהם, כרתו ברית דם ונשבעו שלעד יהיו יחד.
נכון, הם יחד כבר עשר שנים. גרים בעיר הררית.
אבל הוא השמין כמו אביו, והיא השמינה כמו אמא שלה. ילדים יש להם שניים, קטנים ורזים. התשוקה נעלמה לה ממעונים לגמרי, ולכל אחד חדר שינה משלו, עם מיטת קינגסייז להכיל את משמני הבשר.
בזה, אני אומר לכם, אין הפתעה גדולה. הרי אינם הזוג היחיד בכולם שמשמין. גם אינם הזוג היחיד בעולם שאחרי גילוי נפלאות הלגונה הכחולה וההתרגשות מגילוי איברי המין והתשוקה ואף מימושה מאבד לגמרי את רוח הליבידו. זה נגמר, פיניטו.
אבל
רופא המשפחה שלהם קצת התעצבן על שניהם, על נרפותם, על הזלזול שלהם בגופם, על חוסר האחריות ביחס לילדיהם הקטנים, והמליץ לשניהם על ניתוח לקיצור קיבה. למרבה ההפתעה הם קפצו על הרעיון. ועברו את הניתוח זה אחר זה בהפרש של שבועיים.
השומנים נעלמו אט אט. הגוף החל להתחזק ולהשתנות. מכון הכושר והליכה יומית הפכו הרגל במשפחה, כולל הילדים, שיצאו להליכה עם ההורים. כמובן שגם האכילה בבית השתנתה פלאים, והילדים עברו לאכול כמו שצריך. לכם אני אומר, זה רווח המשנה הכי חשוב.
וכמובן
מכון כושר כידוע לנו, הוא אחד ממקומות הבילוי הכי מפתים לפו"פים. מכל המינים ומכל הסוגים. גם למורידי משקל ומשתקמי ניתוח פלסטי לסילוק עודפי עור. שני בני אדם בראשית שנות השלושים שלהם. נראים כמו שני אלים יווניים. שניהם "בתולים" לגמרי, ומלאי תשוקה ורצון להכיר את העולם דרך גופם מחדש.

יום רביעי, 17 במרץ 2021

51 - אביב

 תמיד לפני שמצאה נוצות של יונה טרופה או נוצות בשוק הקצבים היא טרחה לנקות את הבית. לנקות משמע להזיז הכל הצידה, משמע לשפוך ליטרים של מים על הרצפה הצמאה להם, ניקוי וקרצוף תקרות וקירות. הבית הסריח, ממש כך, מריחות חומרי הניקוי הזולים שרכשה, אבל היא הרגישה שהאביב זוכה בקבלת פנים נאה.

במעט הכסף שנותר היא קנתה קופסת צבע לבן, צבע למתכות. ביום השלישי לפני ליל הסדר, סגרה את הבית ויצאה לצבוע את הסורגים. בהנאה גדולה היא קרצפה אותם, נקתה היטב. או אז מרחה שכבה ראשונה על כולם. משסיימה חזרה וצבעה שכבה שניה.

ריח הצבע שיכר אותה לגמרי. הידיים שאחזו בשדיה מאחור שיכרוה אף יותר.

בעוד תשעה חודשים, כמו בעשר השנים האחרונות היא תלד עוד ילד או ילדה ותמסור אותו לאימוץ, כשאר עשרת אחיו/אחיותיו.

תהילה לאל .

יום שישי, 12 במרץ 2021

50 - והיא שעמדה

 תמיד קראנו לה "סבתא", והיא היתה הסבתא היחידה שהיתה לנו. שני סבינו הלכו לעולמם ולא זכינו להכירם, וסבתא אחת, הטורקיה חיה לה בטורקיה, עד קרוב למותה, כשהחליטה שהגיע הזמן למות בארץ היהודים.

אותה לא זוכר, אבי שנא אותה שנאת מוות והאשים אותה בכל צרותיו, לא שטרח ללמוד מנסיונו הרע ושיפר תפקודו מול ילדיו. נכדיו זכו מההתפכחות המאוחרת שלו.

אבל היא היתה אשה מיוחדת, סבתא שלי. בוגרת סמינר לגננות, ילידת שלהי המאה ה- 19, שהתחתנה עם דוקטור, רופא ילדה בת אחת וזהו.

אני זוכר ולא אשכח את מרק הירקות שהכינה. בכל מקום אני מזכיר ומספר על נסיונותיי הכושלים להפיק מרק כזה, אבל היא היתה אשה שידעה לאהוב ולחבק, בניגוד לאמי הקרה והמסויגת. לא היא לא הצליחה להיות תחליף, אבל שמחנו כשהיא נשארה אתנו עת הורינו נסעו לבית ההבראה. היה סיפור מקסים לפני שינה, היה אוכל שלא נמזגה לתוכו המרירות, הזעם והשנאה לחיים או מחלת הנפש המוסתרת היטב של אמי.

לקראת מותה היא חיתה ללא פי טבעת, דבר שהעליב אותה מאוד, ולכן היא נפרדה מהחיים בעודהּ חיה. נשתתקה ונדמה והפכה לגוש בשר שטופל ללא רצון לחיות. חצי שנה עברה ובסופה נטמנה בהר הזיתים, מול שער הרחמים, ליד קבר בעלה [ הרודן, אהוב? ] שהצליחה למצוא אותו, אחרי מלחמת ששת הימים, ולהקים לו מצבה חדשה.

מי יודע לאיזה משיח היא מחכה?

מי?


יום רביעי, 10 במרץ 2021

49

 כל כך התחשק לי, וכל כך בא לי שלא התאפקתי לשנייה, ובעוד עירומי בולט בלובן הגוף ובהזדקפות קצרת קומה, היא עדיין לבושה היתה בתחפושת פיתוי שרכשה באינטרנט, שבקושי עלתה עליה, והיא נהמה נהמות חתוליות מיוחמות.

נעירות החמור שלי, שהגברתי עוצמתן בהתאם לגובה צלילי היללות הכעיסו את מר שקולניק. הוא פתח חלון וצרח עלינו שהמשטרה כבר בדרך. צחקנו ולעגנו.

בבקר בכניסה לבנין הקפדתי לא לומר לו: בקר טוב. אמי ע"ה לִמְּדַתְנִי אחרת.

קטע מיומנה של עדיה, כיתה יב

  חזרתי לדפדף בדפים על פרוייקט השורשים שהכנתי, לא מצאתי שם תשובה. אז כנראה אני ייחודית. ואז מכה בי מחשבה נוספת, קיבלת שכל ושילמת באיברי רביי...