1955 ירושלים, בית מזמיל על ראש גבעה, חורף קר. דירה חדשה ותינוק חדש, עבדכם הנאמן.
נקפוץ חמש שנים קדימה, לקיץ, ונרד מראש הגבעה אל שדות הכרכומים, הכלניות, הנוריות. בסתיו חצבים וסתווניות, עצי שקד פורחים לקראת חודש שבט, והתאנה בהחלט חונטת פגיה.
לקראת יום השנה למותו של ב"ז הרצל, אמא לוקחת את ארבעת בניה ויורדת אתם לשדות לקטוף פרחי בר, אותם נשים על מצבת השיש השחור מעל קברו של הרצל, אליו הלכנו ברגל.
המכוניות הפרטיות כמעט לא היו.
תנורים עדיין היו הקטנים, מלאי עשן ופיח, שמולאו ידנית בנפט, שנרכש מעגלת נפט שקרקשה ברחוב. בחצר הגדולה בין הבתים הדלקנו מדורת ענק בל"ג בעומר, וכל ילדי הבנינים סביב החצר הסתופפו, שרו, רקדו וצעקו סביבה, מחכים לעיגולי התיל בהם נעוצים היו עשרות תפוחי אדמה, שאח"כ השחירו את הפנים והשיניים והעניקו את אותו ריח שאני כיום מריח בגבינות מעושנות או נקניק מעושן על עשן עצים [לא כימי]. ומעיף אותי באחת 60 שנים אחורה.
נקפוץ עוד חמש-שש שנים. רח' רבי עקיבא 8, ירושלים בואכה גן העצמאות. בקצה הרחוב ללא מוצא, ביתו הנטוש של ערבי - רובו בחלקו העליון היה הרמון. שם גרה סבתי, בדירת 2 חדרים, שירותים בקצה אחר של הבית, משותפים לכל הדיירים [ מסדרון ארוך ובו חדרים גדולים מספיק להכיל אדם, שולחן, מיטה וכו']. ליד החלון המזרחי שהעיר אותי כל בקר עם הזריחה, צמח עץ תמר/דקל ענק, גזעו עטוף בשכבות רבות של כפות תמרים יבשות לגמרי ובתוכו מקננות ציפורי שיר. הקולניות בהן היונים, שהעירו אותי בכל פעם שישנתי אצל סבתי בקולותיהן.
לא כפר, לא קיבוץ, לא מושב ואף לא וילה במדבר או אוהל דל. אלה אינם המקומות עבורי. מעולם לא חשקתי בהם ואף לא התגעגעתי אליהם, גם אם הייתי בהם יום או יותר.
אחד המקומות ששרף לי את הנשמה הוא איזמיר בתורכיה. השוק, בתי הקפה סביב המפרץ, השכונות הישנות והמסוכנות במיוחד, הרובע היהודי שאיננו כבר, המעבורת לצידה השני של העיר.
יש דמיון בין נוף ילדותי העצל, שטוף השמש או הקר לבין העיר המזרחית, איזמיר. ושתיהן הן מקום הזיכרון, אבל לא מקום החיים, כי אני אוהב את העיר הגדולה, המטרופולין המונה מליוני בני אדם, בו הזמן לא עוצר לרגע, והוא ארוג מתנועה ומ- פְרִיז. אותו מקום בו אני יכול לישון ולא לדעת דבר על המתרחש בצידו האחר, או לקום באמצע הלילה ולהגיע אל מרכז פעילות סואן ורועש.
הפרבר בו אני חי כיום, הוא המתאים לי מכל המקומות. תפור למידותיי. יש בו ירושלמים לשעבר רבים, הוא מנומנם עדיין. אבל במרחק יריקה ממנו, העיר הגדולה הנוהמת, חיה, אוכלת ומפרישה, בה אדם יכול להיות "אף אחד" או "מישהו" שייטרף מהר מאוד, נמצאת ואפשר לצאת בה להרפתקאות, דוגמת "התועה בדרכי החיים"/ פרץ סמולנסקין או "אל האבדון"/ אריך קסטנר או "ברלין אלכסנדר פלאץ"/ אלפרד דבלין ואפילו, אפילו "אבא גוריו" / באלזק.
