יום שישי, 29 באוקטובר 2021

104 - איך כותבים רומן

איך כותבים רומן, שאל צפריר הענוג את המורה לספרות לימור. לימור חככה כפות ידיה אלו באלו, ושאלה בחזרה, אתה רוצה לכתוב רומן?

בטח אני רוצה, אני כבר כותב, אמר בגאווה. הביט מגובה 190 סמ' שלו, שערו ארוך פרוע ומתולתל, על פניו זקן בן כמה ימים, ורגליו מתולתלות שיער, על הכיתה כולה ואחר כך מיקד את עיניו בעיני המורה וחייך חיוך, שנראה לו שרמנטי.

לימור הסכימה להקדיש לו שעה פרטנית אחת ולשוחח אתו. לא היה לה ברור לגמרי אם הבחור נדלק עליה או אם הוא באמת כותב רומן, ואם בכלל הוא יודע שהיא כבר פרסמה שני רומנים.

בהמשך לאותו יום, אחרי שיעור מקשה ומעייף עם כיתה יא נפגשו בחדר המורים. לא הוא לא הפגין שום ענין מיני בה, לא ניסה לגעת בה, לא חייך, לא התקרב כלל אליה. ישב מולה על הכסא וחזר על שאלתו: איך כותבים רומן?

יום שבת, 23 באוקטובר 2021

103 - הייתי בבלינסון וראיתי

 הייתי בביה"ח בלינסון ביום שישי האחרון.

הגעתי אליו אחרי ביקור ב- "טרם" [חדר מיון לכל דבר וענין, שאינו בית חולים, וממנו נשלחים חזרה לבית או לבתי החולים עם הפניה], שם הרופא, שדיבר לא ברור, וראו עליו שהוא טירון אמר לי: המחלה שלך קשה. אין כאן רופא עיניים, לכן אתה צריך ללכת לחדר מיון. בהיותך חבר בכללית, בלינסון הוא הכתובת.

אז נסענו לבלינסון.

הגענו לחדר המיון, שם שונענו די מהר למחלקת עיניים. הכניסה למחלקה היא דרך מגדל "גד שאשא", שהמבואה שלו מזכירה את מוזיאון ישראל עם הציורים הקלאסיים הגדולים. מתברר על פי שלט בצד שזה אוסף פלאטו-שרון שנתרם לבית החולים. [ברור לכל בר בי רב בן גילי, שהכסף לרכישה לא היה הבי "לבן"].

כבר אחזה בי הסתייגות רצינית. אני רגיל לחדר המיון ולכניסה לשיבא. עמכו-שרואייל במלוא הדרו, על כל גווניו, תפוצותיו, דתותיו ואמונותיו. שוק הכרמל, מחנה-יודה או שוק התקווה והשוק בחיפה או ברמלה, ולא שכחתי את השוק בבאר שבע. לפתע שקט כנסייתי.

אבל אמרה בת זוגי, זה יום שישי, בית החולים כנראה לא בתורנות. טוב עלינו לקומה 2 למחלקת עיניים. שם המתנו די הרבה זמן, כי הרופאה התורנית טיפלה בשני מקרים קודמים. האח הנחמד והענייני והלא צעיר ערך בדיקת ראייה, בקיצ' אני לא רואה כמעט כלום בלי משקפיים, וביקש שנמתין.

ואז הרופאה המקסימה. זוג עיניים כחולות יפהפיות, מבטא מעט צרפתי, ידיים עדינות, מלאת כבוד לחולה. [לא התאהבתי, תרגיעו..]נבדקתי, ואחרי 3/4 השעה היינו בדרך הביתה.

אז, הרגשתי את השביתה? לא!

אני בעד/אני נגד?

אני בעד שכר הולם ותנאי עבודה אנושיים. אם לא עובד דרך השכל אז יעבוד בדרך אחרת. זכורה לי שביתת הרופאים הארוכה. הם לא הותקפו כפי שאנחנו המורים מותקפים תדיר על כל שביתה שלנו.

יום ראשון, 17 באוקטובר 2021

101 - ואשמה מהי?

לדעתי הם ניסו, באמת באמת ניסו לגדל ילדים ללא הסטיכיה היהודית, הגלותיות. ילדים בריאים, חזקים. צברים.

אבל הם לא הצליחו להימלט מעברם. היא הגיעה עם שני הוריה, כך שעברה נדד אתה, ורמות הכעסים להוריה, אחרי ילדות עתירת התעללות הורית-אבהית-נרקסיסטית הותירו אשה שבורה, נוירוטית, שחשבה שהצטרפות לצעירות/צעירים אחרים להתישבות בנוף הכי מפואר בצפון ישראל אולי תרפא.

הוא ברח. הותיר אחריו אמא שנואה ואב מכה ומתעלל. הגיע עם עוד עשרות מבני גילו, וחשב עולם חדש. אבל מה הוא ידע? ידע לתת מכות רצח. בשלהי חייו הוא הכחיש את העובדה שנתן מכות. "אני"? 

ביום שנודע להם על מותו, הלך עולמם לעזאזל, ויחד אתו עולמם של שלושת אחיו. האחד נאטם לגמרי ובמסורת אביו התעלל בבנו, השני ברח לחו"ל, חיפש ישועה אצל אלוהים, וגם לא חסך שבטו מבנו, כולל מכות נמרצות. השלישי עבר שבע שנות תופת של סמים, אלכוהול, זנות כשכלפי חוץ היה סטודנט מבריק, זכה בפרסים וגם השיג עבודה מהר בזכות יופיו ואופיו הנוח.

והיא אכלה אותו מבפנים האשמה על מות אחיו. ואכלה אותו האשמה על מכה שנתן לישבן בתו עת חצתה את הכביש ללא רשות. הדכאונות, ההסתגרות, הבריחה מ"עין הציבור", הויתור על ימי הולדת כולם תוצרי אשמה, שכנראה כבר הגדירה אותו כאדם בוגר.

יום חמישי, 14 באוקטובר 2021

100 - ובחלומי

 ובחלומי

אני סובל מכאבים באזור התחתון בגוף, פי הטבעת והחיבור בין הרגליים. אני נשלח לבדיקה. מקבלת את פניי עורכת דין ידועה ומכניסה אותי פנימה לבדיקה. 

מה נבדק? איך נבדק? מי בדק? החלום ויתר על פרטים "תפלים וטפלים", למעט השירותים בהם הוכרחתי להשתמש שלא היו נקיים ממש, ולא ישבתי על האסלה אלא חצי שכבתי עליה, לאחר שניקיתי אותה היטב היטב. עם סיום הבדיקה נשלחתי מייד לביקורת רופא, כשהמכנסיים כרוכות על עקביי.

זה אותו חדר בו נערכה הבדיקה. זה חלקו האחורי. יש בו מדף ארוך, דמוי דלפק בבנק. מאחוריו ישב הרופא, שהוא עמית חדש בבית הספר, מורה לביולוגיה [?]. תרטיב את השולחן הוא אומר. אני מהסס, ופונה לעבר הכיור, לא לא הוא אומר, תרטיב את השולחן. מה אתה רוצה שאשתין עליו, שאלתי. לא קיבלתי תשובה. נעמדתי מולו נשען בגבי על הדלפק. הוא נגע, מישש, צבט. טוב גש לשולחן.

או אז הופיעה המזכירה, שאלה לשלומי, בדקה אותי ושאלה איך אני מרגיש. העין הכחולה שלה, רק אותה ראיתי שידרה כלכל הרבה חמלה, שהתחלתי לבכות כמעט. אבל לא היה מספיק זמן, כי הרופא מיהר.

טוב, שמע! החל ממחר אתה מתחיל לרכב על אופניים. אתה בהדרגה חייב להגיע למרחקי רכיבה של 40 עד 50 קמ' מדי יום, הכוללים עליות וירידות ולא רק מישור. אמר והלך.

הייאוש אוחזני, ואני מוצא עצמי מסביר לאבי [אללה יסעדו, הוצאתי אותו ממנוחתו הנצחית] שיהיה לי קשה למצוא בשפלה ובמישור בו אני חי עליות וירידות, ואז הבן שלי מגיע, די כועס עליי, ואני מבקש ממנו לשרטט לי מסלול רכיבה על אופניים שיעמוד בדרישה.

- - - 

הערה - אני מאלה שיכולים להכנס לתוך החלום ולשנות אותו, באופן חלקי. זה דורש מעין "חצי עירנות" או מעין מודעות למציאותיות המלאה והשלמה של החלום, וכך כמו בחיים אפשר לשנות, אם רוצים.

יום שני, 11 באוקטובר 2021

99 - כפר? עיר? עיירה? בית על סלע? חוף ים? ויגואם במדבר?

 1955 ירושלים, בית מזמיל על ראש גבעה, חורף קר. דירה חדשה ותינוק חדש, עבדכם הנאמן.

נקפוץ חמש שנים קדימה, לקיץ, ונרד מראש הגבעה אל שדות הכרכומים, הכלניות, הנוריות. בסתיו חצבים וסתווניות, עצי שקד פורחים לקראת חודש שבט, והתאנה בהחלט חונטת פגיה.

לקראת יום השנה למותו של ב"ז הרצל, אמא לוקחת את ארבעת בניה ויורדת אתם לשדות לקטוף פרחי בר, אותם נשים על מצבת השיש השחור מעל קברו של הרצל, אליו הלכנו ברגל.

המכוניות הפרטיות כמעט לא היו.

תנורים עדיין היו הקטנים, מלאי עשן ופיח, שמולאו ידנית בנפט, שנרכש מעגלת נפט שקרקשה ברחוב. בחצר הגדולה בין הבתים הדלקנו מדורת ענק בל"ג בעומר, וכל ילדי הבנינים סביב החצר הסתופפו, שרו, רקדו וצעקו סביבה, מחכים לעיגולי  התיל בהם נעוצים היו עשרות תפוחי אדמה, שאח"כ השחירו את הפנים והשיניים והעניקו את אותו ריח שאני כיום מריח בגבינות מעושנות או נקניק מעושן על עשן עצים [לא כימי]. ומעיף אותי באחת 60 שנים אחורה.

נקפוץ עוד חמש-שש שנים. רח' רבי עקיבא 8, ירושלים בואכה גן העצמאות. בקצה הרחוב ללא מוצא, ביתו הנטוש של ערבי - רובו בחלקו העליון היה הרמון. שם גרה סבתי, בדירת 2 חדרים, שירותים בקצה אחר של הבית, משותפים לכל הדיירים [ מסדרון ארוך ובו חדרים גדולים מספיק להכיל אדם, שולחן, מיטה וכו']. ליד החלון המזרחי שהעיר אותי כל בקר עם הזריחה, צמח עץ תמר/דקל ענק, גזעו עטוף בשכבות רבות של כפות תמרים יבשות לגמרי ובתוכו מקננות ציפורי שיר. הקולניות בהן היונים, שהעירו אותי בכל פעם שישנתי אצל סבתי בקולותיהן.

לא כפר, לא קיבוץ, לא מושב ואף לא וילה במדבר או אוהל דל. אלה אינם המקומות עבורי. מעולם לא חשקתי בהם ואף לא התגעגעתי אליהם, גם אם הייתי בהם יום או יותר.

אחד המקומות ששרף לי את הנשמה הוא איזמיר בתורכיה. השוק, בתי הקפה סביב המפרץ, השכונות הישנות והמסוכנות במיוחד, הרובע היהודי שאיננו כבר, המעבורת לצידה השני של העיר.

יש דמיון בין נוף ילדותי העצל, שטוף השמש או הקר לבין העיר המזרחית, איזמיר. ושתיהן הן מקום הזיכרון, אבל לא מקום החיים, כי אני אוהב את העיר הגדולה, המטרופולין המונה מליוני בני אדם, בו הזמן לא עוצר לרגע, והוא ארוג מתנועה ומ- פְרִיז. אותו מקום בו אני יכול לישון ולא לדעת דבר על המתרחש בצידו האחר, או לקום באמצע הלילה ולהגיע אל מרכז פעילות סואן ורועש.

הפרבר בו אני חי כיום, הוא המתאים לי מכל המקומות. תפור למידותיי. יש בו ירושלמים לשעבר רבים, הוא מנומנם עדיין. אבל במרחק יריקה ממנו, העיר הגדולה הנוהמת, חיה, אוכלת ומפרישה, בה אדם יכול להיות "אף אחד" או "מישהו" שייטרף מהר מאוד, נמצאת ואפשר  לצאת בה להרפתקאות, דוגמת "התועה בדרכי החיים"/ פרץ סמולנסקין או "אל האבדון"/ אריך קסטנר או "ברלין אלכסנדר פלאץ"/ אלפרד דבלין ואפילו, אפילו "אבא גוריו" / באלזק.

יום שישי, 8 באוקטובר 2021

98 - MeToo#

 שוו בנפשכם דירת סטודנטים בירושלים. מספר חדרי שינה, סלון אחד, מטבח אחד, שירותים אחד.

הולל גדול הייתי, מוכר היטב בחוגים בהם הסתובבתי כזה שידו בכל אורגיה וכל אורגיה ידהּ בו. לא אהבתי, גם באורגיות, מגעי גברים בי, אבל מכיוון שחשוך היה, כולי מעורפל מאלכוהול ומחשיש ושאר ממתקי מוח לא הקפדתי על מניעת מגע כזה.

כך התגלגלתי במקרה אל ביתו של דניאל. בחור רזה, גבוה, די מכוער. סטודנט למזרח התיכון או משהו דומה. הוא הבטיח אורגיה אצלו. מה אכפת לי להרוס עוד כמה תאי מוח, נסעתי בקו 4 אליו.

רק אני הייתי, רק הוא.

לא העליתי על דעתי אפשרות של סקס, והאפשרות לא הועלתה, אלא כעתיד שימומש בעוד שעה. בינתיים, בגלל שאתה כזה מושך, והרבה בנות באות בגללך, ניתן לשנינו "פור" על כולם. נשתה, נעשן, נשמע מוזיקה. טוב, מה אכפת לי אני.

עד, עד הרגע בו הבנתי שמישהו מפשיט אותי. רמת המיסטול שלי היתה כלכך גבוהה שבעצם כלום לא היה אכפת לי, לכאורה. אבל הוא הפשיט אותי, וזה עורר בי התנגדות פנימית. מה אתה עושה, שאלתי, וזכיתי לכך שהפכני על בטני, פישק את רגליי וחדר לתוכי.

כן או לא מסטול, אני מניח שהצרחה שצרחתי עוררה מתים מקברם, אבל אף מת לא הגיע, אף לא חי. אז, בתוך כאב התופת הוא מתחיל לצרוח, שימות מוחמד, אני מזיין עכשיו את מוחמד. הייתי באלם ובהלם.

למזלי לא לקח לו זמן רב לגמור.

התלבשתי וברחתי.

בערב ישבתי לארוחת ערב עם הוריי. הבטתי בעיני אבי שלא שיער דבר ובעיני אמי שדברים כאלה לא עברו מעולם בראשה, והרגשתי אשם, חוטא, מלוכלך, מסריח. לא דברתי. לא אמרתי דבר.

יום שישי, 1 באוקטובר 2021

97 - Amarcord

 בעברית נקרא הסרט הזה של פליני "זכרונות". ראיתי אותו איזה 4 או 5 פעמים, ובכל פעם ההתרגשות שלי גואה בי בלי סוף.

בוודאי שישנם סרטים שאולי טובים יותר, אפילו של פליני עצמו [ דולצ'ה ויטה, או רומא] או סרטיו הנפלאים של אלמודובר, אבל הסרט הזה, כמו ספרהּ "אלה תולדות" של אלזה מורנטה  השאיר בי חותם [בשפה הישראלית הדוחה, האלימה והדכאנית - צריבה ] עד יום מותי.

אחרי שצפיתי בפעם הראשונה, אני זוכר שיצאתי מבית הקולנוע ורקדתי, כן כן, כל הדרך לבית הוריי [גרתי אצלם אז ], בערב הייתי חייב לתת לליבידו שלי שחרור, אז ...

אז כן, סרט + סקס + מוזיקה מטריפה.

אז הנה קישור למוזיקה הנהדרת של נינו רוטה



מי שממש רוצה גם לראות את הסרט -



לכל חי מלאך יש בשמיים

לכל חי מלאך יש בשמיים הומאז' לשיקסטה, דוריס לסניג "כן לא; כן לא" קצה העיפרון הלעוס נע ימינה שמאלה. למעלה ולמטה. קדימה ואחורה. ...