גם מסע מתחיל בצעד הראשון שלו אמר מאו או מישהו לפניו. אני רק רוצה להגיע בשלום אל הבקר הקריר, כשהראש יוצא מתחת לשמיכה החמה, ועיניים טרוטות משופשפות בשמחה.
ובאותו מסע אומלל יצאנו מאילת ונדדנו צפונה אל הכנסת. היתה רכבת-טיל כמו ביפן, וישיבנו בה שלושה אנשים וחכינו שתגיע לירושלים.
בירושלים הצטרפה אלינו גברת ד', גדלת מימדים, צעקנית ושרקנית בנשימתה. אספה אותי אל בין זרעותיה העבות מלאות צמידי כסף "עממיים" ומקשקשים. לחצה את ראשי אל מפתח ליבה, בין שדיה הגדולים והחמים, שריח רינמון ודבש עלה מהם.
החלטנו ללכת ברגל, כמה זה כבר הכנסת מבניני האומה, ומתחנת הרכבת?
שעה?
שעתיים?
לקח לנו 5 שעות. בדרך אספנו חמור אחד, ששוטט לו ללא בעלים, נפרדנו משני האנשים שישבו ברכבת, פגשנו את סבתא חווה, סבתי האהובה, שדיקלמה בלהט שירים באידיש בפינת רחוב, מחוברת למדונה ועשרות נשים חרדיות מקשיבות להופעת הספוקן-וורד שלה. משסיימה, אנחנו המשכנו ללכת והיא בראש כעשר נשים צעדה למאה שערים.
עייפתי, רעבתי, ירד לי דם מהאף, וגברת ד' התחלפה בגברת ט'. גם היא גדלת מימדים, עטויית תכשיטים בלי סוף, גדולים, פיסוליים, "אתניים". היא לא חיבקה אותי, למזלי, אבל צחקה ממני.
"גם לכנסת הוא יגיע" וצחקה בפה גדול ומלא שיניים.
