הפעם עבדנו במילוי שאלונים המתיחסים למשאיות ענק. כל משאית מגיעה כשחלקה האחורי, המכולה, מכוסה ביריעות פלסטיק כחולות ומחוספסות.
אין שם נהגים, במשאיות האלה, והשאלונים הכתובים באנגלית באותיות קטנות לא ממש מבררים משהו.
חשוב, אחרי שהמשאית עוברת, לסמן בעט אדום בשולי הדף - V
הסיפור שלא יאומן קרה לי ול - י'.
שנינו בכיתה ז' בראשית ההתבגרות המינית שלנו. צוותנו לצוות גביית כספים מדלת אל דלת באחד ממבצעי ההתרמה הקבועים, השנתיים.
קיבלנו רחוב די רחוק מרחוב מגורינו, וכילדים טובים עברנו מדלת אל דלת, נקשנו על הדלת, וקיבלנו/לא קיבלנו את המתת/הנדבה/התרומה. נתנו קבלה, וקדימה לדלת הבאה.
הדלת הבאה נפתחה ובמרכזה עמד גבר שלנו נראה "עתיק" אבל מגילי כיום אני משער שהיה בן 30 +. גובה ממוצע, שחרחר, "חתיך" בלשון הילדים כיום. כולו חיוכים. הוזמנו אחר כבוד פנימה. נכנסנו. הושבנו על ספה נעימה. האיש הציע לנו שתיה קלה, קצת עוגיות ושאל אם אנחנו אוהבים סרטים. בטח אוהבהים, בטח.
היתה לו מקרנה ביתית. מסך לבן על הקיר הנגדי, די גדול. הבחור החשיך את החדר, התישב ביני לבין י', והסרט התחיל.
אההה, בטח אתם יודעים את ההמשך, לא?!
י' נבהל קם, משך אותי והתחפפנו משם בלי כסף, מבלי לדעת אפילו איזה סרט יקרין לנו.
אמא קוראז', כאן בתמונה בתפקיד אמא קוראז ליה קניג הנהדרת, של ברכט היא אחת הדוגמות המופלאות, לענ"ד, לשרידה בכל מחיר.
ישבנו היא ואני. לפנינו ערימת ענק של תכשיטי זהב. עסקנו בהתכתם לנוזל הזהוב הזהוב ההוא, ומזיגתם לכל מיני תבניות של מוצרים משעממים וזולים. אחר כך היא חייכה אליי במלוא שיניה התותבות, שעלו לה אלפים רבים, ואמרה בהיגוי הרומני-הבוקרשטי שלה: אל תשכח שצריך לצבוע אותם בצבעים זולים נורא.
מאיפה הגיעו אלינו התכשיטים, ערימות על ערימות, לא יודע. יודע שהיא אם בת זוגי וגיסי, ושהיא תגרנית גדולה בשוק הירושלמי, שם היא מוכרת תירס. מה לה ולזהב? מה לה ולתכשיטי זהב? מה לה ולגרוזיני השמן שישן אתה במיטה? בטח הוא מביא לה זהב.
מתאים לשניהם.
אבל למה היא זימנה אותי? מה היא רוצה ממני?!
דפיקה חזקה בדלת, צעקה מוגברת מלאכותית: תפתחו משטרה. היא מחייכת מלאת שיני זהב, מצביעה על נרות הזהב הצבועים בלבן של שעווה ומתגלגלת מצחוק.
השוטר היה פחות משועשע. הוא ראה רק אותי. אזרח ישראלי, זקן. אחד שנראה בדיוק ההיפך מפושע עז רוח או מבריח זהב. רעדתי כעלה נידף, הזעתי ושמתי לב, שהלבן של הנרות מתחיל להיעלם וצהוב הזהב מנצנץ. הלב שלי נתפס ביד ענקים. [ לא לא זו של רחל, הלוואי זו של רחל].
מזל שהקפדתי לשמור על התובנות החלומיות שלי בחלום. אני לא בטוח שהיא היתה שמחה לשמוע את זה: חלמתי בלילה איך שנינו נמצאים בטיול גמלים בסהרה. האופי השמח שלך, האופטימיות, הקבלה המלאה שלי עזרו לי מאוד. הכי עזר לי כשאמרת לי מדבשת הגמל שלך אל דבשת הגמל שלי: אל תטעה, אני חברה טובה אבל לא אהובה, לא מאהבת ולא כלום כזה. חיוכך האיר את השמיים כמו ברק בלילה.
אינני יודע כמה מכם יסכימו שיגידו להם בפנים: אתה חרא. במיוחד כשהאומר זאת בחור בן 16 ואתה אמור לחנכו ל"מצוות ולמעשים טובים".
אבל הנה הוא אמר, כמה דקות לאחר שהתלמידים יצאו מהכיתה להפסקה, ונשארתי לטפל בכמה דברים: המורה אתה חרא! ושנה ואמר: חרא של מורה אתה.
למה אני חרא, שאלתי?
כי צחקת ממני עם "מקס ומוריץ", שקראו לי ראש בטטה, ואתה אמרת שאני "ראש אבטיח".
40 שנים, מעולם לא לעגתי לתלמיד, ובוודאי לא נסיתי להשפיל אותו, לא בשיחה של אחד על אחד ולא בפני הציבור [הכיתה]. אבל לא כיניתי אותך כך, אני לא עושה דברים כאלה, אמרתי לו.
אבל, הוא המשיך, אתה זוכר כשמקס קרא לי "אתה מסתיר ראש בטטה" אתה הוספת "ראש אבטיח". הכל הסתדר אצלי. אמרתי לבחור: חשבתי שהוא קורא לי ראש בטטה, ואתה יודע שאני לא נעלב מדיבור כזה, אלא נוטה להגזים אותו, אז אמרתי "ראש אבטיח", כלומר: לי יש ראש אבטיח.
הוא נעץ את עיניו בעיניי למשך זמן ארוך, אולי לבדוק אם אני משקר.
נרגע ואמר שלום.
סליחה? כמות הכאב שהילד הזה נושא בתוכו עדיין לא מאפשרת לו לבקש סליחה.
