בעקבות הפוסט האחרון של Empiarti - ימים די נעימים נזרקתי כתשע שנים אחורה, לראשית העשור השני של המאה הזו.
אז מדי בקר, חמישה בקרים בשבוע נהגתי להחליף אוטובוסים באזור רכבת מרכז [כיום, אז קראו לה צפון] שליד גן וולובולסקי הענק [ בת זוגי נהגה לקרוא לו "אי התנועה הגדול ביותר במזרח התיכון"].
שם מדי סוף אוגוסט תחילת ספטמבר פרחה בגאווה משפחת חצבים. שנה אחרי שנה בדיוק של שעון שמש או לוח השנה העברי.
לפני כשלוש שנים התחילה העבודה על הקו האדום של המטרו של גוש דן. הגן הוחרב לגמרי, וגם משפחה אומללה זו של חצבים נעלמה לה מהנוף.
אבל באוגוסט 2012 הצלחתי לצלם כמה תמונות. צילום רע. מראשוני הצילומים שלי בנייד, כשהשכלת הצילום שלי היתה אפס מוחלט, למעט קורס ארוך בגרפיקה, מה שאיפשר לי מעט "סגנון של הפריים".
בחרתי אחת מהתמונות וכתבתי בה שיר לסתיו, האיקו, ליתר דיוק. [ היפנים קוראים לצורה הזו "האיגה", שאפשרית מאוד בשפת הסימניות הציורית היפנית וקשה להפעלה בכתב המרובע שלנו] החלטתי לצרף גם את השלשה שלא נבחרה לצורך כתיבת שיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה