ושוב מגיע היום הנורא מכל.
יום כיפור ה'תשל"ג, ובעקבותיו מוות, קבורה ופצע שלא יירפא לעד.
נסיונות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות בכתיבה של פרוזה קצרה במיוחד, שלפעמים מקבילה כמעט לשירה.
הסיפור על פתאחה פתאחה הגיעה לעץ אובות הרבה מעבר לגיל בו הוא מסכים להמיר אותן לפיות. אלה שחיות עליו כמה מאות שניים עד שפוקע זמן קיומן...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה