מרתק לפעמים לחשוב ולדמיין מה אומר בעל החיים שחי אתנו, ממש אתנו בבית. מריח את ריחנו האמיתי, את ריחנו המזויף. יודע מתי אנחנו בריאים, מתי מפוחדים ומתי אנחנו באינטראקציה בלתי רצויה, והוא מתחיל לזעוף.
הבישולים של מרתה [שם גנרי מומלץ לסיפור שעסוק בעקרות בית ] היו בדיחת המשפחה. אשה ערירית, בפאתי מטרופולין ענק בן כמה וכמה מליוני ישויות חיות הולכות על שתיים ועוד מליוני הולכי על ארבע בבית ובחוץ. אבל היתה לה משפחה גדולה, ממש גדולה.
נסיונותיה להמלט מהשבט אליו השתייכה לא ממש עלו טוב. שם משפחה בעל כבוד כלשהו הוחלף, אבל מאוחר מדיי. אחייניות בעלות פה גדול ורצון להתפרסם לא עזרו אף הן והיסטוריית צילומי פאפארצ'י לא עזרה לה במיוחד.
בסוף גמלה בראשה התכנית הנוראה מכולן. היא שאבה אותה מסרטי מאפיה זולים, מסצינות מסרטי אימה עוד יותר זולים, ובגלל ששנאה את החתול הג'ינג'י, גארפילד שמתעלל בכלב הקטן והמסכן, אודי החליטה לערוך מסיבת פרידה ענקית לשבט.
בראש ובראשונה אמצה לה גור חתולים ג'ינג'י מהרחוב. טיפחה אותו היטב. החל מסירוסו בגיל צעיר מאוד, ועקירת צפורניו, כדי שיישאר בבית, וגם כדי שלא יהרוס לה את הריפוד.
ענין האוכל היה עקרוני, והחתול הזה, רימסקי זכה למיטב המזון, ובשל אפס פעילות גופנית השמין כמעט כמו חזיר.
למה היא בחרה את השם הזה, המחבר שקרא את הסיפור שמצא בתיבת פח חלודה, מודפס במכונת כתיבה ישנה, ובחר להביאו בצורה זו, שבר את הראש, ללא הצלחה.
צריך יכולת לתכנן לטווח ארוך, ומרתה ידעה להחמיץ ירקות, להכין בשר לשימוש בעוד שנים ארוכות. היא גם ידעה לבשל היטב, כמו גם להפוך את המזון שלה לבלתי אכיל לפעמים, כשממש לא רצתה את השבט המתאסף וכנופיית מחפשי תהילה או כסף המצטרפת אליהם.
וכך נקבע המועד.
מרתה קבעה תאריך, עיצבה הזמנה ראויה, שלחה תפריט מכובד, שבו המנה העיקרית נקראה - גארפילד בשלל צבעים. השבט, עושה רושם, לפי הסיפור אפילו לא טרח לברר, לשאול. כולם ידעו שהיא פסיכית, וכולם באו אליה כי זו היתה חובה, שסירוב למלאהּ עלה/יעלה בכסף רב.
השולחן היה ערוך כנדרש, הבית נקי ומצוחצח. מהמטבח עלו ריחות פיתוי שרמזו על "שווארמה" "סטייקים" ושאר עניני בשר, והמנה הראשונה, שהיה מעט מן המעט של חריף כדי לעורר יותר את התיאבון פעלו פעולתם. התיאבון התעורר, הרעב גבר והציפייה לבשר עוררה חוסר סבלנות. אל השולחן הגיעה צלחת ענק, ובמרכזה דמוי חתול ענק. כאן החלו בני המשפחה לחפש תירוצים להמנע. על אף תחנוניה והבטחותיה שזה "בצק עלים" מעוצב בצורת חתול וצבוע בצבעי מאכל, אחת מהאחייניות אמרה: העיניים שלו מביטות בי, אמא'לללההההה צווחה בגועל.
גארפילד ישב על ישבנו מאחורי דלת המטבח. האם צחק? האם ידע מהם רגשות מרתה? הידע את ריחות הפרומונים הללו? האם שמח שישאר לבד אתה עד מותו מקריסת מערכות?
סיפור מסתיים במלים אלו: "מאז ועד היום לא חזרו מטורללי המשפחה לבקרני. צוואת אבי לא הצליחה לכפות עליהם דבר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה