היינו ארבעה בחדרו הצפוף של פרופסור אלברטו דה מיכאלו. היינו שלושה שצריכים לכתוב עבודה על הרומן של אחד עמנואל אלברטיני ג'ובאני, שנכתב באיטלקית, נקרא באיטלקית.
ישבנו מריה קבוקסקייה, אמיל נקרופולסקי ועבדכם מישל דה לה לואר. הייתי מתוח מאוד, כי לא טרחתי לקרוא יותר משלוש שורות מהרומן ה"מונומנטלי" כך קרא לו הפרופסור, ששמו - צעדים מהבאר אל ביתן החלומות - ומרכזו, לטענת הפרופסור, הרחבת גבולות התיאוריה הספרותית אל עבר יקומים מקבילים ותיאוריות חדשניות על ננו-דיבור וננו קול.
אמיל ומריה כבר שלחו לו דפים מקדימים, אנוכי לא עשיתי דבר. יאק, איזה שעמום החפירות האלה. אחרי שנשלח אליי מבט מאיים, נשאלו כמה שאלות כלליות, בתחום התיאוריה בה אני שולט שלטון ללא מצרים, שהשאירו את דה מיכאלו פעור פה וכעוס, השניים התחילו לראיין זה את זה בקולות הסויים. אמיל החזיק דף פנקס בגודל של A4, כשבצידו הימני סמליל לא ברור. מריה התחילה לטחון אודות חייה במוסקבה כילדה, ואני..
נבלעתי בתוך מגזין של ריהוט ושיפוץ הבית שהיה על שולחנו של אלברטו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה