פעם, מזמן מזמן היתה סופרת אמריקאית בשם אורסולה לה גווין. אשה בעלת דמיון מבריק, יכולת לספר סיפור מלא, שאינו רק "עלילות חלל" אלא סיפור עמוק ורב משמעות. הכתיבה שלה המשיכה את התפיסה המקובלת אז של תפקיד המעשיות, אלגוריה או משל נפשי [ פרויד, יונג - שאגב שיטתו משמשת כתשתית לפסיכותראפיה באמצעות אומנות, למשל. ]
טולקין אגב, אף הוא נטה לכיוון העצמת דמות העצים, לפחות, לכדי דמויות חיות, בעלות תנועה, שמטרתן, טיפוח עצי היער. [ חבורת הטבעת].
מלאני קליין היא בסיס תיאורטי ממש חזק לאחד מספריה המרכזיים של לה גווין , ארץ-ים. טרילוגיה אלגורית העסוקה בתיאור חיי אדם מלידתו ועד מותו, מבחינה נפשית. המעטה העלילתי, הסמבוליקה של ה"מכשף", המשחק בין המילה כמות שהיא למילה המשקרת מזכירה כמובן את פיאז'ה ותיאוריית רכישת השפה ואבדן הסמל/מטאפורה בתהליך החיברות שלו.
כך או אחרת, לה גווין כתבה אוסף סיפורים, בהם בין היתר נסתה לתאר את שפת הצמחים, בספרה "שושנת הרוחות" כתבה סיפור בשם: יומנהּ של הורד.
והנה, ב'הארץ' סוף שבוע האחרון התפרסמה כתבת אמצע ארוכה ומרתקת על צמחים, שמרסקת כל תיאוריה באשר היא שלנו על עולם זה.
הם שומעים, זוכרים, מרכלים ואפילו מחשבים ממוצע. מבט לעולמם הנסתר של הצמחים
מחקר אחר מחקר, מתברר שלצמחים יש חושים מחודדים, אינטליגנציה מפותחת ויכולות קוגניטיביות מפתיעות. יש מי שסבור שהגילויים האלה מחייבים אותנו להתחיל להתייחס אליהם לגמרי אחרת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה