יום רביעי, 3 בנובמבר 2021

105 - היא לא האמינה שזה קורה לה

 בסניף סופרפארם אי שם במרכזו של מטרופולין גוש דן, התקרב גבר לקופה. הכנתי את עצמי. היטבתי את חלוקי הלבן, סדרתי את המסכה על פניי, והמתנתי באורך רוח מנומס לתורי.

האיש היה נעול בסנדלי גומי עם פס אדום רחב,  לבוש במכנסי שרוול אדומים, בחולצה אדומה. על פניו מסכה אדומה. במפתח חולצתו נחו משקפי השמש שלו, כך שרק עיניו החומות ירוקות, גבותיו המסודרות ושערו הלבן הדק נראה לעיניים.

הוא שלי, שרתי בלבי, הוא הבונוס שלי. גם מבוגר אבל גם אינטיליגנט, גם תמים למראה, גם נראה קצת טכנופוב [ רעדו לו הידיים כששם את כרטיס האשראי בחריץ המתאים במכונה]. שלי, שר הלב.

ואז, ה"קיו" מהקופאית. אני מתיישרת, מורידה את המסכה ומחייכת. "אני רוצה להציע לך כרטיס אשראי שלנו". הוא מחייך בחזרה, נראה שהוא ממש מעונין לשמוע, ואומר: "רק אשתי מטפלת בזה". אני לא שומעת וממשיכה בנאום שלמדתי בעל פה והשמעתי כבר אלפי פעמים, אבל הוא אומר: "בואי, תחסכי את האנרגיה. אני לא מעונין". אי מרגישה עוינות קלה, אני נלחצת ואומרת בחפזון: "עוד לא שמעת את הכל." והוא: "אבל אני לא רוצה לשמוע את הכל!" ומוסיף מתחת לאף: "הבן אדם אמר לך - לא מעונין. מה לא מובן בזה".

כמו סטירה. האף הארוך שלי, הלסת הפגומה שלי. הקול הצייצני שלי, השיער המסורק נורא והבגדים שלבשתי. כולם הביטו בי ואמרו: "מה חשבת לעצמך?!"


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה

111 - ארמנָד תאשור

  מילא אֲרַמְנָד* ומילא תאשור אבל שניהם גם יחד? אני משוטט בחוצות ירושלים לאחר שהתעוררתי בבית לא מוכר, על מיטה זוגית לא מוכרת, כשילדה בת 10 מ...