לא רחוק מהרצליה נמצאת מרפאה הבנויה מחמישה בנינים המסודרים כמחומש סביב בנין מרכזי. הבנין המרכזי הזה הוא מסעדה של מזון מהיר ומנהלות אותה שתי גברות, בגילן של מתנדבות לב"י בעבר, אלה שהחזיקו מעין קיוסקים או דוכני מזון על אם הדרך והאכילו חיילים רעבים.
הדרך אל מסעדה זו היא שביל עפר, בו רוכבים על אופניים, רצוי. כבר עם הכניסה הלבן מכה בעיניים. במרכז המסעדה דוכן רחב עליו קערות גדולות בהן יש חלקי עוף, בעיקר שוקיים וכנפיים. מצד שמאל של הדוכן ערימת תפוחי אדמה חתוכים לפלחים די גסים, אפויים או מטוגנים ועטויי תבלינים. ירקות ופירות לא תמצא.
שתי הנשים, ממש רחימאיות ואף גדלות מימדים, כמו האמהות האיטלקיות אצל פליני. הן מאכילות, עונות על שאלות, מחבקות. האחת בלונדינית עם שיער מסודר כך ששערה לא זזה בו. השניה שחרחרה וגם שערותיה לא זזות. שתיהן מאופרות בדקדקנות, שתיהן בעלות חזה גדול ונדיב והן בעיקר מדברות זו עם זו ונמצאות במטבח.
בסוף האיש התעצבן, הכה על הדלפק, והבלונדינית ניגשה אליו ומלאה לו שקית חומה בשוקי עוף ובכנפיים שרק עם הכנסתם לשקית הפכו לעשויים ולאכילים. רוצה חמוצים, היא שאלה ותחבה לו ליד קופסה ובה פלחי מלפפון חמוץ.
אני בכלל הלכתי למרפאת עיניים שהיציאה אליה מצד ימין של המסעדה. שביל אבנים קטנות. הכניסה גדולה, יושב בה יהודי-אתיופי גדל מימדים שמדבר, ממש מדבר עם כל אחד. מראיין, מתחקר ומעיר הערות. משנכנסתי סוף סוף המרפאה היתה ריקה, המוני מיטות מסודרות ברווחים של כמה מטרים זו מזו, אבל נפש חיה לא היתה שם.
עליתי על אופניי ונסעתי לצדו השני של השביל. שם היתה מרפאה שהתמחתה בגידול איברים חליפיים. זה שירות ביטוח רפואי בסיסי כמו קבלת תרופות. אז בהזדמנות הזו החלפתי יד, החלפתי שתי עיניים, וחזרתי למסעדה בלב המחומש, הפנטגון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה