חזרתי
לדפדף בדפים על פרוייקט השורשים שהכנתי, לא מצאתי שם תשובה. אז כנראה אני ייחודית.
ואז מכה בי מחשבה נוספת, קיבלת שכל ושילמת באיברי רבייה נשיים ובחוסר ודאות אם את
אשה או גבר. אני שונאת את המחשבות האלה. אני מרגישה אישה אפילו שאין לי שדיים ואף
פעם לא אהרה, לא אהיה אמא. אולי אאמץ לי ילד?
ואני
נזכרת באביבית המקסימה. בלידה הלא קלה שהיתה לה. היא ביקשה שאהיה אתה בלידה, אבל
ברגע מסוים הוציאו אותי. משהו שם הסתבך, והחוורתי וכמעט התעלפתי. אחות נתנה לי מים
וזרקה אותי החוצה. חכיתי וחיכיתי. בסוף הזמינו אותי לחזור. אביבית שלמה ובריאה. מה
עם התינוק? תינוקת? שאלתי. אהה, היא אמרה, נולדה לי בת והיא הועברה מייד לטיפול
נמרץ, ואחר כך תועבר לאימוץ מיידי. הייתי בהלם ובאלם. האדישות והחיוך לא נתפסו טוב
אצלי. לא האמנתי לה לרגע. אבל שתקתי. מי אני שאתחיל דמעות, שאלות, כעסים. בלאו הכי
אביבית לא יכולה לגדל את התינוק. הבחור שלה נטש אותה כששמע.
אבל
האמת שלאביבית לקח המון זמן להתאושש. לפעמים התעוררתי באמצע הלילה והיא בכתה. תמיד
הצטרפתי אליה למיטה, חיבקתי אותה. "איפה היא עכשיו?" מי מגדל אותה? היא
בריאה, רעבה, שמחה? אט אט היא קמה מהאבל הקשה שלה. חזרה להיות אותה נערה שמחה,
חייכנית וקלה להתיידד. שאלתי אותה בשלב מסוים אם היא רשומה בתיק האימוץ של הבת
שלה, כי קראתי בספריה על אימוץ, על סיפורים של מאומצים שמחפשים את הוריהם הטבעיים.
מי אימץ את הבת של אביבית, מה הצבע של המשפחה? איזה שם נתנו לה? האם סיפרו להם את
האמת או סיפרו לה, כמו לנוגה, חברה של רויטל, שהיא אומצה באפריקה. נוגה נולדה
לנערה אתיופית ואומצה. הוריה המאמצים רצו לחתוך כל קשר לעדה האתיופית ומכרו לה
סיפור מטופש על אימוץ חירום באזור קרבות. טוב, אביה המאמץ הוא חייל מקצועי ויועץ
צבאי, אז זה הגיוני, לכאורה. רק כשפתחה את תיק האימוץ הבינה היכן נולדה. היא לא
ניתקה קשר עם המאמצים, אבל ניסתה, ללא הצלחה ליצור קשר עם אמה הביולוגית שסרבה
לקשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה