הייתי בביה"ח בלינסון ביום שישי האחרון.
הגעתי אליו אחרי ביקור ב- "טרם" [חדר מיון לכל דבר וענין, שאינו בית חולים, וממנו נשלחים חזרה לבית או לבתי החולים עם הפניה], שם הרופא, שדיבר לא ברור, וראו עליו שהוא טירון אמר לי: המחלה שלך קשה. אין כאן רופא עיניים, לכן אתה צריך ללכת לחדר מיון. בהיותך חבר בכללית, בלינסון הוא הכתובת.
אז נסענו לבלינסון.
הגענו לחדר המיון, שם שונענו די מהר למחלקת עיניים. הכניסה למחלקה היא דרך מגדל "גד שאשא", שהמבואה שלו מזכירה את מוזיאון ישראל עם הציורים הקלאסיים הגדולים. מתברר על פי שלט בצד שזה אוסף פלאטו-שרון שנתרם לבית החולים. [ברור לכל בר בי רב בן גילי, שהכסף לרכישה לא היה הבי "לבן"].
כבר אחזה בי הסתייגות רצינית. אני רגיל לחדר המיון ולכניסה לשיבא. עמכו-שרואייל במלוא הדרו, על כל גווניו, תפוצותיו, דתותיו ואמונותיו. שוק הכרמל, מחנה-יודה או שוק התקווה והשוק בחיפה או ברמלה, ולא שכחתי את השוק בבאר שבע. לפתע שקט כנסייתי.
אבל אמרה בת זוגי, זה יום שישי, בית החולים כנראה לא בתורנות. טוב עלינו לקומה 2 למחלקת עיניים. שם המתנו די הרבה זמן, כי הרופאה התורנית טיפלה בשני מקרים קודמים. האח הנחמד והענייני והלא צעיר ערך בדיקת ראייה, בקיצ' אני לא רואה כמעט כלום בלי משקפיים, וביקש שנמתין.
ואז הרופאה המקסימה. זוג עיניים כחולות יפהפיות, מבטא מעט צרפתי, ידיים עדינות, מלאת כבוד לחולה. [לא התאהבתי, תרגיעו..]נבדקתי, ואחרי 3/4 השעה היינו בדרך הביתה.
אז, הרגשתי את השביתה? לא!
אני בעד/אני נגד?
אני בעד שכר הולם ותנאי עבודה אנושיים. אם לא עובד דרך השכל אז יעבוד בדרך אחרת. זכורה לי שביתת הרופאים הארוכה. הם לא הותקפו כפי שאנחנו המורים מותקפים תדיר על כל שביתה שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה