ועוד חתיכה מהסיפור של עדיה

 עדיה מתאהבת בצפריר

 

התחלה

ההתחלה היתה כמו כל ההתחלות שכולנו מכירים מסיפורים בסרטים וברומנים ומסיפורי החברות שלי. עדיה אגב בכלל לא האמינה שדבר כזה יכול לקרות לה. כל בוקר היא התעוררה ובחדרי השירותים המשותפים הביטה בפנים שלה, אחר כך במקלחת היתה בוכה עם זרם המים על השדיים שאין לה ולא יהיו לה אף פעם.

מי ירצה אותה היא שאלה את עצמה מליון פעמים. עד שנתקלה בצפריר. רוח הוקר שהזיז אותה, שהעיר אותה, שלימד אותה על הגוף שלה יותר ממה שידעה פעם.

באוטובוס ביציאה השבועית למדרחוב בירושלים, לבושה כרגיל בג'ינס, טי שירט עם כיתוב עליה, נעלי ספורט ותיק צד בו שמרה על תעודת הזהות, כסף ונייד, היא עמדה, מחזיקה בלולאה המשתלשלת מהצינורות בתקרה הוא נתקל בה. היא לא צפתה את זה, כי פניה היו קבורים בנייד שלה. לפתע הרגישה מכה חזקה בבטנה, הרימה עיניים מופתעות, אבל שומרת היטב על הנייד, היד השניה בודקת אם התיק עדיין אצלה וראתה ראש פרוע מלא תלתלים צהובים, ומשהתרומם הראש והגוף גם גבוה ממנה.

אהבה ממבט ראשון?

עד היום, כשצפריר כבר אינו חלק מחייה היא נזכרת בתשוקה הזו, הפתאומית שאחזה בה. ברעד שעבר בה. בן גילה, עיניים כחולות בצבע עמוק, טורקיז כמעט. פנים חלקים, מעט שיער מעל שפה עליונה ומעט שערות סורחות על סנטרו. שמנמן או כך נראה דרך החולצה הרחבה בצבע לבן, המוכתמת שעליה ציור של אריה שואג. למטה יותר היא לא הביטה, לא רצתה. היא רק רצתה לנשק את השפתיים הבשרניות והבולטות שלו, לשקוע בתוך העיניים האלה.

"היי תיזהר" היא נזפה/גערה/צעקה/אמרה לו. הרגת אותי. מה זה?

כששמע את קולה הוא פער את עיניו מופתע לגמרי. אתה בחורה? אני לא מאמין, חשבתי שאתה בחור. עדיה התבלבלה לגמרי, היא אמנם רגילה לבחורים ולגברים שמתחילים אתה וחושבים שהיא בחור, אבל בצורה כזו, כשאין הבעה של תסכול, אכזבה או דחייה, לזה היא לא רגילה.

למה אתה מופתע, היא שאלה? מה אני לא נראית כמו בחורה? אז טוב, אין לי ציצי אבל כל השאר של בחורה. היא ממש התרגזה, והמסכן הפך כתובת לשנים של כעס ואכזבה שלה מכל אותם נערים/גברים שלא רצו אותה.

הוא התבלבל, הוא לא ציפה לתגובה כזו ישירה. הוא לא ציפה לכעס שיבוא ממנה. בראש הוא בטח חשב: תראו אותה, רגילה שמתבלבלים, מה היא יורדת עליי?" כחכח בגרונו ואמר: תראי, את נראית כמו בחור. צריך באמת לשים לב שיש לך מותניים צרות ותחת די רחב. מקדימה בגלל החולצה שאת לובשת לא רואים את זה. רואים בחור, שיער ארוך, פנים חלקים, יפה נורא ושחום, צבע מעורר תשוקה אצל לבנבנים כמוני."

עדיה פרצה בצחוק מצלצל באוטובוס. חבריה מביה"ס ומהפנימייה לא רגילים לשמוע צחוק נפלא זה. זה הצחוק שירשה מאמא שלה. צחוק של חירות, של שמחה עמוקה. צפריר מייד הצטרף לצחוק הזה ושאל, אז את לא כועסת? והיא ענתה לו: ממש לא. ואם תרצה, הוסיפה, אשמח אם נטייל יחד ככה במדרחוב, מה דעתך?

הוא לא היסס לרגע, בטח. ואז ידיהם נפגשו באותה לולאה שהשתלשלה מלמעלה, ושניהם הסמיקו, החווירו וקצת הזיעו, ומשהתפנה מקום לשניהם מייד התישבו בו. קרובים קרובים זה לזה. עדיה חשבה שזה נורא רומנטי שככה הם, כמו שתי נשמות אחיות שקראה עליהן פעם. ילדה קטנה היא היתה, החיים לא לימדו אותה כלום, חוץ מלשנוא את אמא שלה.

שמי צפריר הוא אמר והיא אמרה שמי עדיה, מבטאה אותו כדרך יהודי תימן, שיבין מהר איך להגות אותו. כשירדו ברחוב ציון ליד כיכר החתולות, כבר החזיקו ידיים, ותחת אחת הסככות המוארות ברחוב התנשקו, ולא נשיקת לילה טוב. הם חפנו את כל הטוב שבפגישה ראשונה, כשההורמונים עובדים במלוא הכוח, כשהתמימות וחוסר פחד מהעתיד עוטפים אותם בהילה מרגיעה ומעצימה.

אחרי שטיילו במדרחוב, אכלו גלידה, פלאפל, כי זה מה שעושים שם, הם פנו לסמטאות החשוכות בעורפו של הרחוב, התחבקו והתגגפו ושוב ושוב התנשקו. משהגיעו לגן העצמאות, מצאו ספסל חשוך ולא הפסיקו להתנשק, כן עם לשון.

כמו לסינדרלה גם לעדיה היתה שעת עוצר, והוא ליווה אותה לקו 18, עלה אתה על האוטובוס ושניהם נסעו לפנימייה. הוא ליווה אותה לפנימייה. הם לא דיברו. הם בכלל לא דיברו באותו הערב. לא ממש מוזר מבחינת עדיה, מבחינת צפריר? בהמשך