לפעמים ממש מתחשק לי לכתוב איזה סיפור פנטזיה, כזה שיכה גלים בכל העולם במקוריות שבו, בתעוזה הבלתי רגילה, ביכולת לצאת מהמבט ההומוצנטרי שקשה לברוח ממנו.
יש לי הרבה דגמים ללמוד מהם איך עושים זאת. למשל דגלאס אדמס, טרי פרצ'ט, ניל גיימן, אורסולה לה-גווין ואפילו הסופר המקראי שמדבר מגרונו של החיזר המתקדם טכנולוגית עד כדי בריאת עולמות ששמו יהווה.
אבל הם כבר היו וטבעו את מורשתם ככזו, שאתפס לו אֵעָזֵר בהם כחקיין רדוד, חלש, דל דמיון, אם לא כגרפומן. עלי למצוא את הדרך שלי, היחודית, ונזכרתי ב'אדון האור' של זילזני, שם אפשר להחליף גופות, לא להתחייב לגוף אחד, למגדר אחד או אפילו למשפחה ביולוגית מסוימת. אפילו רעיון זה נוצל ונשחק עד דק.
לה גווין כבר כתבה וחקרה את ההיסטוריה הלא כתובה של העלים, וסרטים בהם חרקים הינם גיבורים נעשו, כולם מואנשים, ופלא שהפכו לסרטי ילדים.
אז איך איך מייצרים פנטזיה כזו שבה אינני מחויב לאנושיות שבי ולמה שהיה לפניי או בזמני?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה