תמיד קראנו לה "סבתא", והיא היתה הסבתא היחידה שהיתה לנו. שני סבינו הלכו לעולמם ולא זכינו להכירם, וסבתא אחת, הטורקיה חיה לה בטורקיה, עד קרוב למותה, כשהחליטה שהגיע הזמן למות בארץ היהודים.
אותה לא זוכר, אבי שנא אותה שנאת מוות והאשים אותה בכל צרותיו, לא שטרח ללמוד מנסיונו הרע ושיפר תפקודו מול ילדיו. נכדיו זכו מההתפכחות המאוחרת שלו.
אבל היא היתה אשה מיוחדת, סבתא שלי. בוגרת סמינר לגננות, ילידת שלהי המאה ה- 19, שהתחתנה עם דוקטור, רופא ילדה בת אחת וזהו.
אני זוכר ולא אשכח את מרק הירקות שהכינה. בכל מקום אני מזכיר ומספר על נסיונותיי הכושלים להפיק מרק כזה, אבל היא היתה אשה שידעה לאהוב ולחבק, בניגוד לאמי הקרה והמסויגת. לא היא לא הצליחה להיות תחליף, אבל שמחנו כשהיא נשארה אתנו עת הורינו נסעו לבית ההבראה. היה סיפור מקסים לפני שינה, היה אוכל שלא נמזגה לתוכו המרירות, הזעם והשנאה לחיים או מחלת הנפש המוסתרת היטב של אמי.
לקראת מותה היא חיתה ללא פי טבעת, דבר שהעליב אותה מאוד, ולכן היא נפרדה מהחיים בעודהּ חיה. נשתתקה ונדמה והפכה לגוש בשר שטופל ללא רצון לחיות. חצי שנה עברה ובסופה נטמנה בהר הזיתים, מול שער הרחמים, ליד קבר בעלה [ הרודן, אהוב? ] שהצליחה למצוא אותו, אחרי מלחמת ששת הימים, ולהקים לו מצבה חדשה.
מי יודע לאיזה משיח היא מחכה?
מי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה