בחייהם ובמותם /
אריק חבי"ף
"זו לא
חוכמה" אמר יהונתן "תמיד תמיד תוכל לקבל אותי, כשתרצה, אהוב לבי"
ישבנו בחדר הקטן
שלו, בדירה תל אביבית שחולקה לתאים קטנים, כמו מלונות השינה בטוקיו. מיטה צרה
שבקושי הכילה אותו. ארון קטנטן שהכיל את לבניו, מתלה בגדים, כירה חשמלית, קומקום
חשמלי. מזל גדול שהיה לו חלון גבוה, אמנם כמו בבית כלא אך ללא סורגים, דרכו השמש זרחה כל
בוקר.
בן מלך יהונתן. בן
מלך מעיירה בדרום. תערובת מופלאה של מערב ומזרח [מרוקו-אוקראינה]. אהבתי אותו אהבת
נפש. והוא אהב אותי מאוד.
תרצה כוס תה אהובי?
חייך אליי, ועיניו הזהובות מלאו אור, "תרצה לנשק אותי אהובי?" ידיו השחומות
והחזקות אחזו בי.
"לא",
עניתי, "לא. אני רוצה שלא תלך למילואים, ובטח לא אצל האוגדונר." החיוך שלו הרס אותי לגמרי.
"דויקו בוא
אליי!" נלפתתי בגופו היפה והחם. "דויקו" וצליל קולה של אמי
הספרדייה הירושלמית זה 20 דורות, צלצל ברכות באוזניי הצמאות. "דויקו".
----
בבוקר קמתי לבד
ממיטתנו. על הכר היה פתק בכתב ידו המרושל, "האוגדונר התקשר, יצאתי".
דמעות עירפלו ראייתי. ארזתי חפציי, ויצאתי אל מפקדת האוגדה. יהונתן ואביו. האלוף
ואלוף המשנה.
משהגעתי, לא היה
זכר לשניהם. ביררתי אצל ברוריה הרל"ש, "אהה" היא אמרה בשוויון נפש,
הסיטה קווצת שיער ג'ינג'י לוהב אל מאחורי אוזנה, "הם כבר על החפ"ק. שני
הממזרים האלה". הוסיפה בבת צחוק, "והאוגדונר צריך לפגוש את הרמטכ"ל
היום. איזה אהבל, הוא מסרב להגיע לפגישה."
האדישות שלה קרעה
אותי לגמרי. "תרגע ג'ינג'י. שום דבר לא יקרה לנתי שלך." יותר מפעם ביקשתי ממנה לקרוא לו יהונתן.
---
סביבי החוויר הכל, אחר
כך השחיר. אפילו שער הזהב של ברוריה החוויר והשחיר. ברקע נשמעו צפצופים, קריאות
בהולות בקשר. הטלפון צרח באימה, וברוריה כמעט התעלפה, "הוא בא הנה,
הרמטכ"ל", וכמו לא סיימה לדבר נשמע קול הליקופטרים, לפתע כל הטלפונים
צלצלו, וכבר אזהרות נצרחות מהמכשירים. "אל תתנו לטלוויזיה להיכנס".
רצתי כמו מטורף אל חניית רכבי החירום. קפצתי על קומנדקר שכמעט נסע. ככה, ללא שום הגנה. גופי בלבד אתי להגנתי, וקולו באוזניי:
"דויקו".
