חימי

 חימי

 

היצור הקטן בתוך דמעת הענבר חייך . חיוכו היה מלא גאווה, ודי הטריף את מוחם של התלמידים שצפו בו.

עשרת התלמידים התגודדו סביבו במוזיאון "סוף העולם", אליו דרך שגרה הגיעו כל הנערות והנערים שהיו "חיל החלוץ" אל העולמות האחרים. הם לא דיברו על עולמות מקבילים בבתי הספר שלהם. רק על עולמות נוספים.

והוא, היצור הזה, היה אחד מתחנות הביקור החשובות ביותר במוזיאון.

"חימי" אמר המדריך בקול נוקשה "הוא היצור היחיד שחי, שמדבר, שבורא ויוצר, שאנחנו בני האדם, האנושיים, פגשנו."

העשרה פערו עיניים בתימהון אמיתי או מזויף. נערות ונערים בגיל המסוכן הזה של מרד, עצמאות וניסיון להוכיח שהם יודעים טוב יותר התנהגו ממש לפי ציפיות המדריך, הוריהם ומוריהם.

חיל חלוץ אל עולמות אחרים דרש היעדר צייתנות, סירוב למלא פקודות והטלת ספק בכל דבר שהמבוגרים אומרים. המדריך באחורי ראשו גיחך, "כמה הם טיפשים, הם לרגע לא בודקים למה ומדוע הובאו לכאן".  והוא המשיך בדבריו, בקולו הנוקשה והעמוק: "האנושיים מצאו את חימי בחפירות על פלנטה לא ממש רחוקה מארץ. בהיסטוריה שלנו אנחנו מכירים חרקים בדמעות ענבר. לפני אלף שנים הם נחשבו לתכשיט יקר ערך בגלל נדירותן. החרקים היו מתים, נשתמרו בגלל מעטפת הענבר שמנעה ריקבונם.  לתדהמת חברי משלחת החופרים היצור הזה דיבר. בהתחלה הם חשבו שזה תעתוע חושים. שהם אולי רעבים, שאולי הם סובלים ממצב פסיכולוגי ידוע על ארץ כ"היסטריה המונית". ההלם היה חזק"

העשרה שלחו מבטים עולצים זה בזה. כמה עוד "ימרחו" אותם בסיפורי עבר לא חשובים. טיפת ענבר היתה קשה כמו עץ. לא היו בה סימנים של בועות בעבר או עכשיו. היצור נראה קפוא לגמרי, למעט החיוך המתנשא. ובכלל יצור אמנם דמוי אנושיים, אבל קטן. גודלו כגודל אצבעו הארוכה של אנוש, האמה.

אחת מהם הביטה בנער שנראה כמו מנהיג. היא נפנפה את צמתה בזהירות, הרימה את יד ימינה אל רקתה הימנית, קרצה קריצה זעירה. הנער הרים גבה, חייך חיוך דק מן הדק, והרים את ידו השמאלית אל גובה המותן והזקיר את אמתו השמאלית. שניהם בבת אחת פרצו בצחוק בלתי נשלט. שאר השמונה לא היססו והצטרפו לחגיגת הצחוק. המדריך בינו לבינו חייך בשביעות רצון. הוא ידע את מה שהם עוד לא ידעו. חימו ידבר אתם.

חימו מדבר עם אנושיים אלפי שנים.

אף אחד לא יודע מיהו, בן כמה הוא, ממה הוא חי. אף אחד גם לא יודע אם הוא באמת חי, אבל הוא מדבר. איך הוא מדבר? הם כבר ניסו את כל הדרכים לבדוק "איך הוא מדבר?"

מגע טלפתי?

הרעדת שכבות של הענבר?

שינוי ברכיבים כימיים של הענבר?

שינוי בסוגי אנרגיה?

אולי כיוון האור הנופל עליו?

אולי תגובה לחום שפולט גופם הביולוגי של האנושיים?

בניסויים שונים הם גילו שהוא לא מתקשר עם אף צורת חיים לא מבוססת פחמן. אנדרואידים למשל, סייבורגים ממש לא. הם שמו לב, כשסייבורגים הגיעו חימי "נעלם" בתוך הענבר. סביב התחנה התפתחה תחושה של קור חזקה.

רק אנושיים.

העשרה שמעו עכשיו קול בכי עדין. הם הפסיקו את צחוקם באחת. הביטו במדריך, שאפילו לא חייך. בירכתי מחשבתו סימן שאלה התרחב בו. הבכי העדין נמשך עוד זמן מה.

העשרה מבולבלים הביטו זה בזה אחר כך בדמות בתוך הענבר, שכבר לא חייכה . היא נראתה עצובה, שפופה, כמו הגוף שלה כואב. "תעזרו לי" הם שמעו. "תעזרו לי."  המדריך נראה מופתע.

הם הביטו במדריך וראו את פניו נמתחים בהפתעה, אחר כך בבהלה גדולה.

הוא אסף מייד את העשרה והרחיקם מהתחנה לתחנה אחרת.

בערב התכנסה הוועדה העליונה לדון בחימו ובגורלו.

Chimi

The tiny creature inside the amber tear smiled. His smile was full of pride, and it nearly drove the watching students mad.

The ten students clustered around him in the “End of the World” museum, which all the boys and girls of the “Pioneer Corps” to other worlds routinely visited. In their schools they never spoke of parallel worlds—only of additional ones.

And this creature was one of the museum’s most important stations.

“Chimi,” said the guide in a stern voice, “is the only living creature who speaks, who creates, who invents, that we humans—the human ones—have ever met.”

The ten widened their eyes in astonishment—real or feigned. Teenagers at that dangerous age of rebellion, independence, and the urge to prove they know better behaved exactly as expected by the guide, their parents, and their teachers.

A pioneer corps to other worlds required disobedience, refusal to take orders, and questioning everything adults said. The guide chuckled inwardly: “How foolish they are, not for a moment do they ask why they have been brought here.” He went on, in his stern, deep voice:
“Humans found Chimi during excavations on a planet not very far from Earth. In our history we know of insects in amber tears. A thousand years ago they were considered precious jewels because of their rarity. The insects were dead, preserved by the amber shell that prevented their decay. To the astonishment of the excavation team, this creature spoke. At first they thought it was an illusion, that maybe they were hungry, or perhaps suffering from a psychological state known on Earth as ‘mass hysteria.’ The shock was great.”

The ten exchanged gleeful looks. How much longer would they be strung along with irrelevant tales of the past? The amber drop was hard as wood. It bore no signs of bubbles, not then and not now. The creature seemed completely frozen—except for the arrogant smile. And besides, it was humanoid only in form, and tiny—no bigger than a human finger, the middle finger.

One of the girls looked at the boy who seemed the leader. She flicked her braid carefully, lifted her right hand to her right temple, and gave the slightest wink. The boy raised an eyebrow, smiled the faintest of smiles, lifted his left hand to waist height, and bent his left forearm. Both burst out in uncontrollable laughter at once. The other eight didn’t hesitate and joined in the outburst. The guide, inwardly, smiled with satisfaction. He knew what they didn’t yet know: Chimi would speak to them.

Chimi had been speaking with humans for thousands of years.

No one knows who he is, how old he is, or what sustains him. No one even knows if he is truly alive—but he speaks. How does he speak? They had tried every possible way to find out:

Telepathic contact?
Vibrations of the amber layers?
Changes in the amber’s chemical composition?
Shifts in energy types?
Perhaps the angle of the light falling on him?
Perhaps a response to the biological warmth of human bodies?

In various experiments they discovered he did not communicate with any lifeform not based on carbon. Androids, for instance. Cyborgs, definitely not. They noticed that when cyborgs came near, Chimi “disappeared” into the amber. Around the station a powerful chill would spread.

Only humans.

The ten now heard a faint crying sound. Their laughter stopped at once. They looked at the guide, who did not smile. In the back of his mind a question mark widened. The gentle crying went on for some time.

The ten, bewildered, looked at each other, then at the figure in the amber, which no longer smiled. It looked sad, hunched, as though its body were in pain. “Help me,” they heard. “Help me.” The guide looked astonished.

They looked at the guide and saw his face tighten in surprise, then in deep fear. He immediately gathered the ten and rushed them from that station to another.

That evening, the High Council convened to discuss Chimi and his fate.

.