התחלתי לכתוב סיפורים קצרים בתחום הפנטזיה והמד"ב.

 מכיתות זיכרון או קללת אם האלים

זה גורלן של מכשפות עתיקות יומין, שאינו אוכלות ילדים או מוצצות דם ילדות. אלה מכשפות שחיות להן בסבכי היער, התחתיות פלגים קטנים וסמויים מעין אדם.

זו הגר, מכשפה שאין היא יודעת בת כמה היא. גופה קורס פנימה לתוך עצמו, וזיכרונה נשבר למכיתות אור שבורחות ונעלמות עם אור השמש וזרימת הפלג אחרי הגשם הראשון.

"אני חיה!" והזדקפה למלוא אורכה, מבליטה חזה גדול, ישבן צנום ופנים שהאף בם קטן וסולד. "אני חיה" ומייד כרעה על ארבעותיה והחלה אוספת את מכיתות הזיכרון שלה.

הנה אחת שהעלתה חלודה ונתקעה בשורש סוף. "שמי הגר. אני מצרייה. אבי מכשף פרעוני, אמי מומחית למעבר לחיים אחרי." החיוך הענק שעלה פניה הבטיח לה שהיא חיה.

והנה אחת זהובה מאור השמש. רכנה לעברה, ליטפה אותה בעדינות בידה, אחר כך שפשפה קצת בקצה צעיפה האדום. "כך מזמנים את רוח הבוקר לדרש ציפור מקינה ולגנוב את ביציה". קצה שריר נע בזווית עינה המאורכת, שצבע אישונה זהב וניצוצות אור אדום בו. 

והנה עוד אחת, לבנה לגמרי. המגע שלה של עור צפרדע לא נעים. היא נרתעת ממנה ופיה מתעגל מבחילה. אבל המכיתה הזו נדבקת לשמלתה, ואין לה ברירה. "סלחי לא אימא אדירה כי בגדתי בך. לימדתי בן אנוש לחש וקסם אסור. אך קללה הוטלה בה, קללת אמא-אלה. חיי נצח של מכשפת פלג אבודה."

העצב השתרר בתוכה. וכמו קסם ישן, מכיתות שונות של זיכרון, בצבעים שונים החלו מתקבצות סביבה. ירוקות, וחומות, חלודות, זהבהבות, אפורות וגם כחולות. הן טיפסו במעלה צווארה עמוק תחת עורה אל ראשה.

בצווחה היא ניסתה להימלט, אך קללת אם האלות שטפה אותה מחדש.