יום שבת, 24 בספטמבר 2022

 חלף עבר שבוע איזון הלחצים בין ספינת החלל שלנו לספינת-העל והורשינו לצאת אל הספינה. אומר, שנראה לי שההמתנה הזו ארוכה במכוון, וזו דרך ככל הנראה לעקוב אחרי טיפוסים מסוימים, לסקור ולחקור סחורות או כבודות כאלה ואחרות.

ירדתי במדרגות הספינה, ומייד נעצרה לידי קרונית קטנה שהספיקה להכיל אותי ואת ציודי האישי. נענו במהירות לעבר הקיר אליו נכנס הטיל של טרזיאס, אהובי החדש/הישן, ונפתחה דלת. ירדתי מהקרונית ונכנסתי לתוך תא בדלת מסתובבת ענקית. התא היה אטום לגמרי. האוויר היה טעים. נתבקשתי להוריד את כל בגדיי. מסרתי אותם לזרוע רובוטית שלקחה גם את כבודתי אתה ונעלמה לתוך הקיר.

זרם של חול הותז עלי ושפשף את גופי על כל נקביו, למעט עיניים, אוזניים ופה. רצועת אור ירוקה נדלקה תחתיי וריבוע כחול מסגרת את המקום בו עמדתי. הרחבוע נע קדימה ואני אתו, ובטרם התחלתי להתגרד זרם מים חזק שטף את כל החול ממני, ומייד אחריו זרם עדין של נוזל לא ברור, אבל מתקתק. הקול הזהיר מפני ליקוק ממושך של נוזל זה. זה חומר ניקוי ולא מזון או ממתק. 

אחרי כמה דקות בתוך הזרמי הטיהור הללו, נענו קדימה לתא סאונה שהקיז ממני את שאריות האנרגיה שהיתה בי. רגע לפני שצנחתי אפיים ארצה, הועברתי לחדר יבש, רוח חמימה. כוסות שתייה על שולחנות צד, ובגדיי וכבודתי על מדף מוגבה.

שתיתי, התלבשתי, בדקתי את הכבודה.

אחרי עשר דקות נדלקה מחדש מערכת הניווט הירוקה והקרונית נעמדה לידי. חזרתי לתוכה והיא נסעה קדימה בעקבות פס הניווט. עכשיו, בטח לא תאמינו לי, אבל התחושה שלי היתה כמו אחד המתגלגל החוצה מצינור עיכול או מתגלגל פנימה מצינור זרע או צינור ביצית. משהו בצורתו העגלגלה של מסדרון הנסיעה, שבכל כמה מטרים ספור נדלק בו אור אחר, שעל קירותיו הופיעו תמונות וסרטונים בצבעים "מרגיעים" עורר בי קלאוסטרופוביה ורצון לברוח. אבל לא היה לאן לברוח.

חצי שעה נסיעה, ואז מגיעים לכיכר גדולה, אליה מגיעות קרוניות מעשרות אם לא יותר צינורות. חלקן מורדות מפתח בתקרה הגבוהה בתוך מעין ערסל שהיה חלק ממסלול הניווט. לאט, אך שיטתי, ללא קולות, ללא רעש בדממה מוחלטת כל קרונית מצאה את דרכה החוצה מהכיכר.

הקרונית שלי נעצרה באמצע התנועה, ולפתע הפכה למעין מעלית. היא התרוממה כלפי מעלה, ככל הנראה על עמוד מתאים. ריבוע כחול מסגר את המשטח עליו עמדה הקרונית. הקרונית עלתה אט אט, הגובה היה מסחרר. האנשים למטה הפכו לנקודות שחורות, אז העדפתי להסתכל קדימה. מרחוק ראיתי פתח ורוד בצורה של דלת טראנית מהמאה ה- 20. דלת עם ידית, מנעול. דלת אנלוגית. הבנתי שאולי המטרה להרגיע אותי.

המעלית נטה עכשיו לכיוון הדלת הזו. המשטח הגיע עד אליה, וקול אמר לי - קום והכנס לאזור המגורים שלך. קמתי ונכנסתי לאזור המגורים. פתחתי את הדלת ביד, הבטתי לאחור, וראיתי את המעלית צונחת חרש למטה. לא ראיתי סביב שום דרך, מדף, משהו שימנע ממני לצאת וליפול. נבהלתי מאוד. האהפוך לאסיר כאן?

אזור המגורים היה יפה. כמי שהתרגל לחיות בסטנדרטים נמוכים מאוד במטרופוליני ענק, בטרה ובכוכבים אחרים, כמות המקום שהוקצתה לי היתה בזבזנית. חדר גדול צבוע בצבעים מרגיעים, לילך, סגול "מט" בהיר. ממנו שלוש דלתות. אחת לשירותים המרווחים, השניה לחדר שינה עם מיטת ענק, והשלישית למטבח ולאיזור אירוח. מטבח? התבלבלתי. בימינו לא מבשלים בדר"כ, האוכל מוכן עפ"י דרישה מחומרי גלם לא ידועים, אבל מהצומח בלבד, או מחיבורים כימיים מזינים ומזכירי טעמים של ראשית האבולוציה של ההומוספייאנס. מטבח, שנים אחרי אני עוד נזכר ביפחת צחוק במטבח.

היה מקרר, במקרר משקאות בצבעים שונים. קופסאות ובתוכן חומרים צבעוניים שונים. פתחתי והריחות שיצאו התקיפו את חטמי בעוצמה עזה. התישבתי לאכול, והלכתי לישון.

לילה ראשון על אטלנטיס 5.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה

500 שנים אחרי

  חמש מאות שנים נעלמו מארכיוני אוקטופוס. נסיונתיי הנואשים למצוא תיעוד, רמז, משהו עלו בתוהו. עברה בראשי המחשבה שמשפחת דלאל כנראה טרחה מאוד לה...