אמא קוראז', כאן בתמונה בתפקיד אמא קוראז ליה קניג הנהדרת, של ברכט היא אחת הדוגמות המופלאות, לענ"ד, לשרידה בכל מחיר.
ישבנו היא ואני. לפנינו ערימת ענק של תכשיטי זהב. עסקנו בהתכתם לנוזל הזהוב הזהוב ההוא, ומזיגתם לכל מיני תבניות של מוצרים משעממים וזולים. אחר כך היא חייכה אליי במלוא שיניה התותבות, שעלו לה אלפים רבים, ואמרה בהיגוי הרומני-הבוקרשטי שלה: אל תשכח שצריך לצבוע אותם בצבעים זולים נורא.
מאיפה הגיעו אלינו התכשיטים, ערימות על ערימות, לא יודע. יודע שהיא אם בת זוגי וגיסי, ושהיא תגרנית גדולה בשוק הירושלמי, שם היא מוכרת תירס. מה לה ולזהב? מה לה ולתכשיטי זהב? מה לה ולגרוזיני השמן שישן אתה במיטה? בטח הוא מביא לה זהב.
מתאים לשניהם.
אבל למה היא זימנה אותי? מה היא רוצה ממני?!
דפיקה חזקה בדלת, צעקה מוגברת מלאכותית: תפתחו משטרה. היא מחייכת מלאת שיני זהב, מצביעה על נרות הזהב הצבועים בלבן של שעווה ומתגלגלת מצחוק.
השוטר היה פחות משועשע. הוא ראה רק אותי. אזרח ישראלי, זקן. אחד שנראה בדיוק ההיפך מפושע עז רוח או מבריח זהב. רעדתי כעלה נידף, הזעתי ושמתי לב, שהלבן של הנרות מתחיל להיעלם וצהוב הזהב מנצנץ. הלב שלי נתפס ביד ענקים. [ לא לא זו של רחל, הלוואי זו של רחל].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה