קצרצר חדש

 

המשרת בקודש

 

באמת חשבתי לרגע, שלו אשב ואתאמץ תבוא אחת משבע המוזות, תעטפני בכנפיה, תנשקני ותאמצני אל החזה שלה.

אז חשבתי, אז קיוויתי וציפיתי וגם חלמתי, חזיתי והזיתי בהקיץ.

האמת כלכך דלה ונדושה וחסרת ייחוד, ובכל זאת, בהיותה אמת היא ראויה בתיעוד, כי האמת עצמה יצאה לגלות מעולם בני האדם, ואין יודע אי תחזור. מי שהזדמנה לו הזכות להיתקל בה ולו לרגע, או אולי איתרע מזלו לפגוע בה בדרך הראשית אל מסגדי העכשיו, ואפילו לשנייה, חובה אחת לו – לתעד.

אין לי טקסים רבים, כשאני מגיע לשרת בקודש. אני מתיישב אל המחשב. מדליקו, עובר בשערי הכניסה השונים הפתוחים לפניי, והנה מגיע זמן פולחן.

הפולחן כמו פולחן יש בו חפצים מובהקים, שיקויים, מחוות, ומלמולי תפילות לאלי הזמן, לאלות היצירה, לאבירי החשק והתאווה ובעיקר לאבותינו הקדומים מאוד, שלימדונו לספר סיפורים.

האור המסנוור ממנורת הקריאה עומם מעט, טבעות השעבוד הורדו מאצבעותיי. מורה הזמן העתיק כוסה בשטיח מהוה עליו מצוירות שבע המוזות היפהפיות. אצבעותיי מתחילות לנגן על קלידי המחשב, ומבטי שלוח אל אמצע מסך המחשב, ואני מהמהם ומזמזם שיירי תפילות וחדשות אד-הוק יצרתי.  כצפוי אט אט בתוך האור המבהיק משחירה לה צורה קטנה, לא ברורה דיה. התלהבות אוחזת בי, הנה אני זוכה לביקור אליו אני משתוקק.

הצורה משחירה, מלבינה, מכחילה ואז מאדימה, ואז פושטת מעליה את כל צעיפי המאיה וחרפושית צבעונית, מבהיקה בצבעי הטורקיז והזהב זוחלת מחוץ למסך. לא פחדתי. ולמה שאפחד? אני לא באיזה סרט הוליוודי מטומטם. אבל ידעתי היטב, שזו לא מוזה. אולי אורחת משערי אנוביס? אולי אורחת מעולמו של האדס או של לוציפר כוכב השחר?

טיפשי ככל שזה יהיה החרפושית מצאה לה מקום על פרקה התחתון של אמתי הימנית, הכבידה מאוד על האצבע, והצטרכתי להפעיל משנה כוח ע"מ להמשיך ולנגן על קלידי המחשב.

בוא נתחיל היא שוררה לה בתוך ראשי.

יש לי סיפור הישר ממוח אנוביס, ממרתפי האדס ומלהקת שחורי הכנף הלוציפריאנים. רוצה לכתוב?

רוצה?

בטח רוצה!

קולות צחוק צורמניים הדהדו תוך ראשי.

"הוא רוצה! בטח רוצה! "

טיפש.

אחרי שעה ארוכה בה הייתי, איפה הייתי? חזרתי אל מקדשי. השיקויים נגמרו, חפצי הקודש הוחזרו למקום. המחשב גלש לתוך תרדמה ארוכה.

 ואני? מי יידע?

 

 

הצייר המחונן, כידוע הוא ג'יפיטי, או "פרדי" העוזר הנאמן שלי.