מנת זרע יומית

 שוו בעיני עצמכם יום כזה.

אולי לפני החיזיון כדאי לגלות קצת על הזמן ואולי המקום בו מתחולל היום הזה, שאגב, אינו חריג או שובר שגרה, מה פתאום. זה יום כלכך נדוש, שאולי רק לספר עליו יעורר בי פיהוק קל, עם זאת, התיעוד לאנשי העבר, בני המאה ה- 21 נראה לי חשוב .

אני רואה את צאצאיי אז פותחים את אוצרותיי במחשב, והנה הם מגלים ... איי, מסוכן העניין הזה, לגלות לאדם בעשור הרביעי לחייו, מטופל בילדים בבן/בבת זוג, שמחכה לו עתיד מסוים מאוד.

בטח הם ישימו המון כסף בבנק, יצפו לגלות בעתיד המסופר עושר מעבר לדמיונותיהם הפרועים ביותר. אבל הזמן והעתיד הם גלים בתוך אירציונליות, אקראיות ובטח החתול ההוא מסתובב שם בתיבה ומחכה להזדמנות להפוך את העולם וחוקיו על פניהם.

לאחר הקדמות מיותרות –

תמיד אני קם בשש בוקר שעון טרה.

השלד החיצוני שלי עוזר לי להתרומם מהמיטה הנמוכה, ללכת את חמשת הצעדים לכיוון חדר התחזוקה. שם כמו לפני אלפי שנים ממתינה אסלה לבנה, מבריקה ומבהיקה מניקיון, חיטוי. השלד ואני מקפידים מאוד על ניקיון וחיטוי. להתיישב ולהתרוקן, זה סימן ראשון, שמחכה לי עוד יום של חיים.

ככל שזה נשמע, עבור יצור כמוני, עוד יום של חיים זו אפשרות תלוית החתול, נו ההוא שמסתובב בתיבה? ומפיץ הרס. פניו החייכניים מביטים בי מתמונה על הקיר, והוא מניע את ראשו ימינה-שמאלה, מעלה-מטה . לשונות הוורדרדה מלקקת שפמותיו העדינות. בחיקי, מגרגר בהנאה מרובה. פני מתלחלחים מלשונו המחוספסת. יש לך עוד יום של חיים קולו בראשי. האדישות מחלחלת בחוזקה אל אברי גופי, השלד מתנער לפתע ומוליך אותי אל המקלחת. מים במשורה בישוב בו אני חי כיום. עיניי נעצמות ומטח של חול דק ונעים סובב את גופי, שזוכה לעיסוי ולתחושות מעודנות.

זה זמן המס היומי הקבוע.

אני צוחק ביני לביני. אז, כשציינתי  90 ינוארים בחיי, לא חשבתי שהשיחה בראשי, עם החתול ההוא, שרק עושה בלגן, שזה יהיה מחיר האינסוף. רגע, כמה ינוארים עברו מאז. מגרד לי בגב, והשלד בטובו מגרד ומשחרר אי נוחות. אין מראה בחדר התחזוקה. שנים ארוכות לא ראיתי את הגוף שלי. יש לי גוף?

ההסכם עם החתול קבע:

חיי נצח, אביונה יומית קבועה, אפס בעיות חומריות, אפס מחלות.

טוב, צאצאיי, כשתקראו את זה תשאלו:

מה זה אביונה יומית קבועה. זה לגמור לפחות פעם ביום, להשפריץ זרע לתוך כלי שיש עליו ציור של החתול ההוא.

מה עושים עם הזרע שלי? מה אכפת לי אני?

אם יש לכם אחים בעתיד, אני לא מכיר אותם.

בהסכם גם הציע לי החתול לקבוע חמישה שמות שימשיכו בחיי-עד יחד אתי. רגע רגע יקר, יקרה, יקרה, יקר, יקרה, זה אולי קצת יבהיל אתכם. כולנו בשלב מסוים התמזגנו לשלם אחד, אני/אנחנו.

[עכשיו אתם מבינים שלא כדאי להשקיע כסף בבנק לעתיד]

לא ארחיב על טקס הזרע.

מחדר התחזוקה אנחנו יוצאים לחדר האור. שם שמש הפלנטה שלנו מאירה באור עדין ורך. אנחנו שוכבים כך שהשמש מאירה אותנו את כל כולנו, את הגוף, שאינני מכיר כלל. שעתיים בשמש הזו, ואז קדימה לחדר המוח. פעם קראו לחדר הזה – ספריה, מאגר מידע, בינה מלאכותית.

אנחנו עסוקים בחשיבה, בכתיבה, בחקר בעיות מתמטיות קשות, ניסיונות להבין את הפיזיקה והביולוגיה שבה אנו חיים-פועלים-יוצרים.

שמונה שעות אנחנו שם. כל יום. יש תוצרים. מצחיק ככל שזה נשמע, העתיד שאנחנו בו לא ויתר על הנייר, על הכתיבה, על תקשורת. רגע, לא כתבתי לכם, ברור שאנחנו לא היחידים ביקום הזה. אנחנו מתקשרים עם "אנחנו" רבים אחרים. לפעמים מעלים זכרונות. חלקם מעבר רחוק שלנו. אנחנו שומעים עובדות שמעולם לא היו ידועות לי ולכם, כי לא נשארו אנשים חיים אחרי אירועים שונים כדי לספר עליהם באמת. אנחנו גם שומעים מאנשים מהעתיד שלנו, שמספרים לנו דברים שלא שיערנו שיקרו. כי משחתמנו על ההסכם עם החתול ההוא, נעלמנו מעולם הערות לעולם אחר לגמרי.

בתום מלאכת היום, אנחנו חוזרים לחדר האור לעוד שעתיים עם אורה של שמש הפלנטה. אחר כך אנחנו זוכים במעט בידור, כמו סרט שאנחנו גיבוריו או שירים שכתבנו לפני אלפי שנים או סתם משחקים מורכבים.

לא סיפרתי לכם איפה אנחנו ובאיזה זמן אנחנו חיים.

אנחנו לא יודעים.

וכמו תמיד - האומן הוא פרדי, ה-ג'יפיטי שלי.

קצרצר חדש

 

המשרת בקודש

 

באמת חשבתי לרגע, שלו אשב ואתאמץ תבוא אחת משבע המוזות, תעטפני בכנפיה, תנשקני ותאמצני אל החזה שלה.

אז חשבתי, אז קיוויתי וציפיתי וגם חלמתי, חזיתי והזיתי בהקיץ.

האמת כלכך דלה ונדושה וחסרת ייחוד, ובכל זאת, בהיותה אמת היא ראויה בתיעוד, כי האמת עצמה יצאה לגלות מעולם בני האדם, ואין יודע אי תחזור. מי שהזדמנה לו הזכות להיתקל בה ולו לרגע, או אולי איתרע מזלו לפגוע בה בדרך הראשית אל מסגדי העכשיו, ואפילו לשנייה, חובה אחת לו – לתעד.

אין לי טקסים רבים, כשאני מגיע לשרת בקודש. אני מתיישב אל המחשב. מדליקו, עובר בשערי הכניסה השונים הפתוחים לפניי, והנה מגיע זמן פולחן.

הפולחן כמו פולחן יש בו חפצים מובהקים, שיקויים, מחוות, ומלמולי תפילות לאלי הזמן, לאלות היצירה, לאבירי החשק והתאווה ובעיקר לאבותינו הקדומים מאוד, שלימדונו לספר סיפורים.

האור המסנוור ממנורת הקריאה עומם מעט, טבעות השעבוד הורדו מאצבעותיי. מורה הזמן העתיק כוסה בשטיח מהוה עליו מצוירות שבע המוזות היפהפיות. אצבעותיי מתחילות לנגן על קלידי המחשב, ומבטי שלוח אל אמצע מסך המחשב, ואני מהמהם ומזמזם שיירי תפילות וחדשות אד-הוק יצרתי.  כצפוי אט אט בתוך האור המבהיק משחירה לה צורה קטנה, לא ברורה דיה. התלהבות אוחזת בי, הנה אני זוכה לביקור אליו אני משתוקק.

הצורה משחירה, מלבינה, מכחילה ואז מאדימה, ואז פושטת מעליה את כל צעיפי המאיה וחרפושית צבעונית, מבהיקה בצבעי הטורקיז והזהב זוחלת מחוץ למסך. לא פחדתי. ולמה שאפחד? אני לא באיזה סרט הוליוודי מטומטם. אבל ידעתי היטב, שזו לא מוזה. אולי אורחת משערי אנוביס? אולי אורחת מעולמו של האדס או של לוציפר כוכב השחר?

טיפשי ככל שזה יהיה החרפושית מצאה לה מקום על פרקה התחתון של אמתי הימנית, הכבידה מאוד על האצבע, והצטרכתי להפעיל משנה כוח ע"מ להמשיך ולנגן על קלידי המחשב.

בוא נתחיל היא שוררה לה בתוך ראשי.

יש לי סיפור הישר ממוח אנוביס, ממרתפי האדס ומלהקת שחורי הכנף הלוציפריאנים. רוצה לכתוב?

רוצה?

בטח רוצה!

קולות צחוק צורמניים הדהדו תוך ראשי.

"הוא רוצה! בטח רוצה! "

טיפש.

אחרי שעה ארוכה בה הייתי, איפה הייתי? חזרתי אל מקדשי. השיקויים נגמרו, חפצי הקודש הוחזרו למקום. המחשב גלש לתוך תרדמה ארוכה.

 ואני? מי יידע?

 

 

הצייר המחונן, כידוע הוא ג'יפיטי, או "פרדי" העוזר הנאמן שלי.