יום רביעי, 18 ביוני 2025

אסקפיזם - למה לא?!

 

לכל אחד מלאך יש בשמיים

הומאז' לשיקסטה, דוריס לסניג

 

"כן לא; כן לא" קצה העיפרון הלעוס נע ימינה שמאלה. למעלה ולמטה. קדימה ואחורה. ו-רון שקוע בשרעפיו צריך להחליט. בבלי לשים לב קצה העיפרון הוכנס לפיו, ונלעס במרץ רב.

היכן אתה רון? שואל רכילאל, מנסה להציץ לתוך המוח הזה.

הוא נרעד מכל תנועת עיפרון, מכל לעיסה שלו. היכן ייפול העיפרון? היכן ייעצר? ימין, שמאל, למעלה או למטה? קדימה, אחורה? רבות המחשבות בלב מלאך. מלאך זוטר עם שם נורא, שגורלו תלוי בגורל עפרונו של רון.

רכילאל הנמצא בשום מקום, בשום זמן, בשום ממד שבני אדם מכירים. ממד המלאכים הוא שום מקום, שום זמן בו הם הווים ואינם, שוב הווים ושוב אינם וחוזר חלילה. מה לרכיאל ולרון?

מן המפורסמות הוא שלכל מלאך יש יצור חי תחת השגחתו. מותו של היצור הוא אינותו של מלאך. היווצרות יצור חדש הווה מלאך חדש.

מחשבותיו של רון טסות למיליארדי כיוונים בו זמנית. רון, רזה, ילדותי, כמעט ללא שיער על גופו הוא תמצית של אלפי שנות רבייה אנושית מבוקרת. בין אבותיו אדם, נוח, שלושת האבות, בית דוד, בית ישראל, קיסרי סין, רומא, יפן, דיקטטורים ידועי שם ורוצחים גדולים, מנהיגי מהפיכות, רפורמטורים גדולים, פילוסופים. לרגע הוא נעצר; מבטו משתהה על כדור זכוכית בצבע כחול עמוק, במרכזו נקודת זהב פועמת.

אופק האפשרויות נעצר בבת אחת. בחלל נשמע קול עצירה חורקני, הבלמים כמעט נקרעו. רכילאל, חרד לגמרי, מעביר באין קיום שלו תולדות הוויתו מאז יש חיים בכלל ביקום. "היותו" השקוף, הנוזל כמדוזה, כלהק צרעות מתפרע, כנחיל נמלי כידן, כסופח חומר מאי שם, כהופך לחפץ. "היותו" העכשווי אכזר, מכאיב וקשה מכל "היותו" שהיה. רון הוא מכונה ביולוגית שתוכננה לתפוס אותו, ברגע הפסקת "היותו".

רון מניע את ראשו הקירח, ידיו הדקות מוציאות את העיפרון מפיו. העיפרון חוזר להיטלטל בין אצבעותיו. כן? לא? מפיו יוצאות הברות קצוצות, לא שלמות. אנ- י – ר-ו-צה – ל-חי-יות.

רון חוזר אל כדור הזכוכית. עיניו נלכדות בנקודת הזהב. גנטיקת ארוכת שנים, מתוכננת מתעוררת לחיים. "הגיע הזמן!" נשמע קול בראשו. "תחליט! תחליט! תחליט!"

אצבעותיו הדקות והחיוורות מפסיקות תנועתן. העיפרון נעצר באמצע התנועה. הזמן עומד מלכת. "תחליט!" נשמע קול צווחה חזק. "תחליט!"

רכילאל מרגיש איך החומר חודר ל"היותו". הוא שומע את השאגה: "תחליט!" וכל "היותו" נרעד. היות על קצה הלהב, על החוד המסוכן. סביב היותו היו עוד כמה "היותם". כולם שומעים את הלא-קול, הלא-היות-הלא כלום כופה עצמו על רון: "תחליט!"

סופה של הביולוגיה, כדברי ימי כל הפלנטות והכוכבים בהם יש חיים, לנצח את "היותם!"

מיהו שאחראי על "היותו"? מיהו שהצליח לתכנן גנטיקה מושלמת כלכך, כדי לרתום "היותו" לשירות החומר.

עפרונו של רון נשמט, נפל ארצה ללא קול. עין הזהב בכדור הזכוכית אכלה את מוחו.

רכילאל זקף את "היותו" הכי גבוה שיכול ונעלם מקצה להב הסכין.


 

ציור נוצר ע"י AI

יום שישי, 13 ביוני 2025

אני חיה!!


זה גורלן של מכשפות עתיקות יומין, שאינן אוכלות ילדים או מוצצות דם ילדות. אלה מכשפות שחיות להן בסבכי היער, בתחתיות פלגים קטנים וסמויים מעין אדם.

זו הגר, מכשפה שאין היא יודעת בת כמה היא. גופה קורס פנימה לתוך עצמו, וזיכרונה נשבר למכיתות אור שבורחות ונעלמות עם אור השמש וזרימת הפלג אחרי הגשם הראשון.

"אני חיה!" הזדקפה למלוא אורכה, מבליטה חזה גדול, ישבן צנום ופנים שהאף בם קטן וסולד. "אני חיה" ומייד כרעה על ארבעותיה והחלה אוספת את מכיתות הזיכרון שלה.

הנה אחת שהעלתה חלודה ונתקעה בשורש סוף. "שמי הגר. אני מצרייה. אבי מכשף פרעוני, אמי מומחית למעבר לחיים אחרי." החיוך הענק שעלה פניה הבטיח לה שהיא חיה.

והנה אחת זהובה מאור השמש. רכנה לעברה, ליטפה אותה בעדינות בידה, אחר כך שפשפה קצת בקצה צעיפה האדום. "כך מזמנים את רוח הבוקר לגרש ציפור מקינה ולגנוב את ביציה". קצה שריר נע בזווית עינה המאורכת, שצבע אישונה זהב וניצוצות אור אדום בו.

והנה עוד אחת, לבנה לגמרי. המגע שלה של עור צפרדע לא נעים. היא נרתעת ממנה ופיה מתעגל מבחילה. אבל המכיתה הזו נדבקת לשמלתה, ואין לה ברירה. "סלחי לי אימא כי בגדתי בך. לימדתי בן אנוש לחש וקסם אסור. אך קללה הוטלה בה, קללת אמא-אלה. חיי נצח של מכשפת פלג אבודה."

העצב השתרר בתוכה. וכמו קסם ישן, מכיתות שונות של זיכרון, בצבעים שונים החלו מתקבצות סביבה. ירוקות, וחומות, חלודות, זהבהבות, אפורות וגם כחולות. הן טיפסו במעלה צווארה עמוק תחת עורה אל ראשה.

בצווחה היא ניסתה להימלט, אך קללת אם האלות שטפה אותה.


 

ציור, פרדי ה- ב"מ

יום שבת, 7 ביוני 2025

בחייהם ובמותם

  

בחייהם ובמותם / אריק חבי"ף

 

"זו לא חוכמה" אמר יהונתן "תמיד תמיד תוכל לקבל אותי, כשתרצה, אהוב לבי"

ישבנו בחדר הקטן שלו, בדירה תל אביבית שחולקה לתאים קטנים, כמו מלונות השינה בטוקיו. מיטה צרה שבקושי הכילה אותו. ארון קטנטן שהכיל את לבניו, מתלה בגדים, כירה חשמלית, קומקום חשמלי. מזל גדול שהיה לו חלון גבוה, אמנם כמו בבית כלא אך ללא סורגים, דרכו השמש זרחה כל בוקר.

בן מלך יהונתן. בן מלך מעיירה בדרום. תערובת מופלאה של מערב ומזרח [מרוקו-אוקראינה]. אהבתי אותו אהבת נפש. והוא אהב אותי מאוד.

תרצה כוס תה אהובי? חייך אליי, ועיניו הזהובות מלאו אור, "תרצה לנשק אותי אהובי?" ידיו השחומות והחזקות אחזו בי.

"לא", עניתי, "לא. אני רוצה שלא תלך למילואים, ובטח לא אצל האוגדונר."  החיוך שלו הרס אותי לגמרי.

"דויקו בוא אליי!" נלפתתי בגופו היפה והחם. "דויקו" וצליל קולה של אמי הספרדייה הירושלמית זה  20 דורות, צלצל ברכות באוזניי הצמאות. "דויקו".

----

בבוקר קמתי לבד ממיטתנו. על הכר היה פתק בכתב ידו המרושל, "האוגדונר התקשר, יצאתי". דמעות עירפלו ראייתי. ארזתי חפציי, ויצאתי אל מפקדת האוגדה. יהונתן ואביו. האלוף ואלוף המשנה.

משהגעתי, לא היה זכר לשניהם. ביררתי אצל ברוריה הרל"ש, "אהה" היא אמרה בשוויון נפש, הסיטה קווצת שיער ג'ינג'י לוהב אל מאחורי אוזנה, "הם כבר על החפ"ק. שני הממזרים האלה". הוסיפה בבת צחוק, "והאוגדונר צריך לפגוש את הרמטכ"ל היום. איזה אהבל, הוא מסרב להגיע לפגישה."

האדישות שלה קרעה אותי לגמרי. "תרגע ג'ינג'י. שום דבר לא יקרה לנתי שלך."  יותר מפעם ביקשתי ממנה לקרוא לו יהונתן.

---

סביבי החוויר הכל, אחר כך השחיר. אפילו שער הזהב של ברוריה החוויר והשחיר. ברקע נשמעו צפצופים, קריאות בהולות בקשר. הטלפון צרח באימה, וברוריה כמעט התעלפה, "הוא בא הנה, הרמטכ"ל", וכמו לא סיימה לדבר נשמע קול הליקופטרים, לפתע כל הטלפונים צלצלו, וכבר אזהרות נצרחות מהמכשירים. "אל תתנו לטלוויזיה להיכנס".

רצתי כמו מטורף אל חניית רכבי החירום. קפצתי על קומנדקר שכמעט נסע. ככה, ללא שום הגנה. גופי בלבד אתי להגנתי, וקולו באוזניי: 

"דויקו".



 

אסקפיזם - למה לא?!

  לכל אחד מלאך יש בשמיים הומאז' לשיקסטה, דוריס לסניג   "כן לא; כן לא" קצה העיפרון הלעוס נע ימינה שמאלה. למעלה ולמטה. קדימה ואח...