‏הצגת רשומות עם תוויות יוסף והשטן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יוסף והשטן. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 בפברואר 2026

עלילות יוסף והשטן, חלק ב', פרק ג'

 פרק ג

יוסף מסיר את כישוף ההימנעות ממין

 

הוא ידע שהוריו צודקים ביחס למגעיו עם בני אדם אחרים. הוא רצה עוד קצת זמן בטרם לילית תבוא ליצועו, תעורר יצריו. הוא ידע שמלחמה בה היא סכנה חמורה. הוא חשב לבקש מאביו להסיר ממנו את ההשבעה והכישוף שהטיל על עצמו.

לאחר כמה ימים של הרהורים, נגיעות חסרות תוחלת בגופו החליט יוסף, לפנות אל יעקב בבקשת עזרה.

הם נפגשו במקדש החדש, בביתם החדש. רק הוא ואביו. הרב מג סגר את הדלת והטיל עליה קסם הגנה וסגירה, כך ששמץ מהדברים שנאמרים בינו לבין בנו לא ידלוף לעולם.

הוא הכין תה מתוק ליוסף, ישב מולו ואמר:

פתח פיך פני ושא דבריך.

יוסף צחק. "איך אתה מדבר אבא?!"

יעקב הביט בו עמוקות בעיניו ואמר: בני, יחיד, האהבה הכי גדולה של חיי. למה אתה נותן לקטנות כאלה להסיט אותך ממטרתך האמיתית. פתח פיך ושא דבריך!" אל המשפט האחרון נלווה צליל עמוק, כמו יצא מבטנו של הרב מג. יוסף התכווץ מייד במקומו, וענה:

אבא, לפני כמה שנים הטלתי על עצמי קסם פרישות, קסם דחיית כל פיתוי גופני שקשור באיבר שלנו. לא יכולתי לשאת את התנהגות נורית מהכיתה וצביקי מקבוצת המתמטיקה. שניהם לא הפסיקו להימרח עליי, לעורר את איברי לחיים. קשה היה לי מאוד להימנע מהפיתויים האלה. אז הסתכלתי באחד מהספרים ומצאתי את הקסם שגורם לי להיות אדיש, לגופי להיות קר ובכך למנוע מנשים וגברים לנסות לפתות אותי."

יוסף הביט עמוק בעיני יוסף. פניו כהו והסמיקו. פיו נפתח ולשונו ליקקה את שפתיו בעצבנות. ידיו השלובות בחיקו התרוממו אלעל כמו היה משה רבינו במלחמה במדבר. אבל מייד צנחו.

"יוסף אסור לנו, אסור לנו למנוע מהגוף שלנו את הנאותיו. לא חשוב מה הן ומהיכן הן באות. מדוע בחרת בדרך הזאת?"

"בחלום ראיתי צל זדוני, דק כריס שחרחר בעיניה של נורית. הצל צחק. ובכל פעם שהרגשתי משיכה, כשגופי הגיב ואיברי הזדקף הצל גדל יותר. כשהתעוררתי בבוקר וראיתי את קרי הלילה נבהלתי מאוד. התשוקה פרעה אותי, פגעה באש שבה בחיי, במחשבותיי ובלימודיי. אבא פחדתי ואני עוד מפחד. תמיד הוא היה שם, הצל הדקיק הזה. חשבתי שהוא הפרעה בראייה וחשבתי שזה יעבור. החלומות הם חלומות. אלה לא היו חלומות נבואה, אבא. אבל החלטתי שאני לא רוצה הפרעות נוספות. אני לא רוצה שהכלי בו נשמתי נמצאת יהיה המטרה של אנשים. כי כולם רצו רק את הכלי, את הגוף. לא אותי ואת נפשי."

פני יעקב נפלו.

הוא הבין שניסיונותיהם עלו בתוהו. ראשל והוא לא הצליחו להגן על בנם. גופו רעד כי הוא הבין שהרע מצא מקום בבנם. הוא הבין שההקרבה של הוריו והורי ראשל אולי היתה לריק. העציב אותו שבנו ויתר על החיים, על התשוקה, על האהבה.

הוא שלח הודעה נפשית לראשל, בה מסר לה שהצל הצליח לחדור לנפש בנם. מה עליהם לעשות?

"אבא" קולו של יוסף ניפץ את התקשורת הנפשית השברירית בין יעקב לראשל, "אבא, תעזור לי להסיר את הכישוף והקסם שהטלתי על עצמי. לא טרחתי לקרוא, אז, את דרכי ביטול הכישוף. הספר החזרתי למקומו, ואין לי מושג היכן הוא עכשיו. אני חושב שהספר גילה את עצמו לפניי. זה משהו שאמא ואתה עשיתם? שאולי סבא? אולי רב-מג קודם?"

יעקב פקח עיניו לרווחה. כמה דמעות התגלגלו במורד לחייו. אחר כך חיוך של ייאוש עלה של שפתיו. הוא חידש את הקשר עם ראשל. יוסף הביט בפני אביו, בדמעות ובהיאטמות הפנים לגמרי. הוא ידע שזה סימן לכך שהרב מג משוחח עם מישהו. הוא קיווה שאביו לא מספר לאמו. הבושה בערה בו.

"אבא, אתה לא מדבר עם אמא, נכון? אל תשפיל אותי. אל תבייש אותי. אבא, בבקשה".

יעקב לגם מכוס התה. התרווח על כסאו. רמז בראשו ליוסף שישתה גם הוא קצת. הוא הביט בפני בנו יפה התואר. בשיער השחור הקצוץ דק, בגבות המקושתות מעל עיניו השחורות. באף החזק במרכז הפנים, השפתיים הרחבות מעט והסנטר באמצעו יש שקע קטנטן. הוא הביט באצבעות ידיו של יוסף. ארוכות. חזקות מאוד. "כפות ידיים של מאהב." אמרה לו ראשל בהבזק של רגע. והוסיפה: "היופי הזה ברח מהעולם? היופי הזה חנק את עצמו?"

"יוסף, בני האהוב. תאר לי איך ביצעת את הכישוף, אל תשכח אף פרט!" יוסף מסמיק. "אבל אמא אתך והיא מקשיבה. זה משהו רק של גברים. אבא, בבקשה."

"ספר לי יוסף מה עשית?"

יוסף סיפר –

מצאתי כישוף שפתח במשפט "איבר מוזר לו לאדם: מרעיבו שבע; משביעו רעב"

תחת משפט זה הופיעו הוראות טקס הכנה להשבעה עצמה, יוסף לא אהב את ההוראות, אבל לא היתה לו ברירה.

לפני כל דבר היכנס לאמבטיה מלאה במים חמים.   התפשט והבט היטב היטב בגופך.  גע בגופך מהראש ועד כפות הרגליים, אל תדלג על האיבר

                                                                                                                                                     i.     דאג לרוקן איברך מעסיסו

 ii.     משעשית זאת, שכב לך במי האמבטיה והשבע  כוח הבריאה לבוא לעזרתך.

                                                       iii.     "דעי גאיה אם כל חי שאני פרוש. שאינני יוצר, אינני בורא

                                                 iv.     דעי גאייה אם כל חי, שאני רוצה להיות רגיל ככל אדם אחר

                                                                                 v.     בואי גאיה, בואי רוח העולם והחיים, הצילי אותי.

                                                               vi.     חמש פעמים עליך לחזור על השבעה זו, הכל יסתדר.

וכך עשיתי. למה אמא צריכה לשמוע על "ריקון העסיס

עכשיו גם אמא יודעת איך הגוף שלי נראה עירום, היא ראתה איך בצעתי בגופי פעולות אלה.. איפה אקבור את עצמי? "

יעקב נרעש מאוד מחרדתו של יוסף. הוא חיבקו חזק חזק ואמר לו: "בני, בני. אימך לא ראתה את שאסור לראות. שבועת המכשפות ושבועת האימהות מנעה ממנה גם לדמיין. היא רק שמעה אותך אומר ומספר, ואנחנו צריכים לבטל את הכישוף. לצורך כך עלינו לעשות פעולות דמות אבל אחרות."

במלים אלו קם יעקב, הקים את יוסף ושניהם יצאו מהמקדש.

חדר האמבטיה כבר חיכה ליוסף. ראשל היא שהבינה לפני יעקב מה צריך לעשות והכינה את חדר האמבטיה.

"היכנס לשם יוסף. וחזור על ההשבעה הזו. בזמן שאתה חוזר עליה חמש פעמים התפשט לגמרי. אחוז איברך בידך, גע בו, ואז היכנס לתוך האמבטיה. בסוף ההשבעה, כשכולך מכוסה במים החמימים והקדושים, יחזור אליך כוח הגברא שלך."

זו השבועה:

"איבר בריא לי, רעב הוא ואינו שבע. שבע ורעב הוא"

יוסף מילא את הוראות אביו.

משנכנס לאמבטיה, משהתכסה כולו במים הרגיש איך כוח אדיר, בלתי מרוסן נדלק בו, מתעורר. בזווית עינו הוא ראה את הצל הדקיק. אבל זה הכל. ולא ידע יוסף שאמו ואביו עמדו מאחורי הדלת והוסיפו השבעות, וזימנו כוחות פרא, שיצילו את בנם, את יחידם אשר אהבו, את יוסף.

 

 

 

יום ראשון, 23 בנובמבר 2025

יוסף והשטן, פרק 4, יעקב וראשל

 פרק רביעי

קול חתן וקול כלה

 

מערת אביב. מערת קדומים בה שרו ורקדו כוהנות האלה וכוהני האל. נביאי איננא ונביאי יהווה. אלפי שנים של זרמי אנרגיה ממעמקים וממרומי משנותיהם של האלים והאלות.

מאז החלו גברים ונשים ללמוד את שפת כבילת כוחות-העל הללו לצרכיהם, קוסמים ומכשפות, הפכה המערה למקום בו הטעינו בעצמם אנשים אלה במשאבי כוח בלתי רגילים. הם ידעו להזמין את רוחות הגשם ולכבול מלאכי שמיים כדי שיפעלו בחיים, במציאות וישנו אותה.

מסורת ארוכה מבעלת האוב מעין דור מובילה למערת אביב. אליהו ואלישע היו מראשוני הקוסמים שידעו דרך כבילת מלאכים והחייאת המתים. מסורת ארוכת ימים, עתיקה כבני האדם, ומותרת רק לקוסמים ורבי מג שמגיעים לסוף חייהם.

במערת אביב ישב יעקב במרכז מעגל. סביבו מעגל של 10 תלמידים מעריצים. ביניהם יושבת ראשל. בתוך עצמה היא נמצאת. בודדה מאוד וחזקה מאוד. המהומי התלמידים, זרמי הכוח שפעפעו דרכו ויצאו אל המערה. סודות  מסוכנים נגלו לו, ולרגע חד ובהיר כאור השמש הבין, אותם סודות נגלים בו זמנית גם לראשל.

מי יידע לב גבר ולב אישה?

מי יידע לב מג ולב מכשפה רבת עוצמה"

מי יידע אם אינם גלגול של יעקב ורחל?

מי יידע מטרות הצל שארב בפינות המוארות חזק של המערה ואינו נראה?

מי יידע מיהו הצל?

המהום התלמידים שכך לאט והפך להמייה כמעט בלתי נשמעת של קולות. יעקב התכנס לתוך עצמו בכוח רב וראשל שחררה את כל האנרגיות שלה שזרמו עם תנועת הקולות העדינה אל יעקב. הם השתלבו עד בלי הכר בזרמי האוויר, האור, התשוקה והתאווה. הם באו אל אוזני יעקב, אל אפו, אל פיו ואל עיניו. הוא שאף ונשף במרץ רב ופקח עיניו והביט בראשל.

היא ישבה מולו. מכוסה היטב למעט ראשה, כפות ידיה וכפות רגליה. עיניה חייכו אליו בתשוקה פרועה. אצבעות ידיה נעו והתוו סימנים חדים ומכשפים. אף מג ואף גבר לא יעמוד בפני תשוקה קדושה, הנגררת מהאדמה, מהצמחים, מהחיות ומבני האדם. אפילו אלים לא יצליחו לעמוד בה, והמלאכים יעלו וירדו בהתלהבות ובשירה ממקום משכנם אל מערת אביב ובחזרה.

ראשל ראתה את יעקב מביט בה, גופה נרעד כי ידעה שהוא גורלה. עיניו מלאו באור, בשמחה ובתשוקה. מול שמחה זו ומול תשוקה זו אף מכשפה, תהא הגדולה מכולן תוכל לעמוד. איננא עצמה נבהלת כשהיא פוגשת תשוקות כאלה, תשוקות דומוזי.

עיניים נפגשו והעולם התכונן למפץ הפגישה שלהם.

שני יתומים עתירי כוח, צינורות בין שמים לארץ, בין מלאכים ואלים לכוחות האדמה המים, האוויר והאש. יעקב ורחל.

שניהם קמו בו זמנית.

התלמידים פרשו להם מהמערה. כל אחד נושא בנפשו זכרון הכוחות שנפגשו כשהם היו במערה.

יעקב וראשל נותרו לבד עיוורים לגמרי לצל שארב בסבלנות לשניהם, לסדק או לחריץ בהגנה של שניהם.

"אני יעקב" אמר לה, והשפיל עיניו

"אני ראשל" אמרה לו והשפילה עיניה.

ידיהם נפגשו.

אצבעותיהם בתיאום התוו סימני הגנה, סימני הרחקת הרע. יחד הם הרחיקו כל רוח רעה, מלאך שחת או שד משחית. עיניהם אחוזות אלה באלה. יחד החלו לשיר מזמור זימון של כל הזמנים.

"אין לי אחות" היא אמרה לו.

אין לי אח" הוא אמר לה.

יחד הם חזרו "אין לי הורים, אין לי אחים או אחיות"

הם חזרו שוב ושוב על משפט זה.

שירם השתנה, התפתח, קולם השתנה ללא הרף.

לא ידוע כמה זמן יעקב וראשל היו במערה.

לא ידוע מתי הם יצאו ממנה וחזרו לצפת.

לא ידוע אל איזה מג, קוסם, מכשפה או אפילו רב מקובל הם פנו כדי שיקדש את חיבורם המושלם.

חברי הקבוצה מהמערה לאחר שנה קיבלו הודעה שהם מוזמנים לברית של יוסף, בנם של יעקב וראשל.

אף אחד לא הרגיש את עקצוץ הצל בנייר ההזמנה או רעד התווים הדיגיטליים בנייד שלהם. גם יעקב וגם ראשל שבויים באושרם לא ראו, לא שמעו ולא ידעו שבצד בצד אורב להם הצל. הצל שהרג את הורי ראשל, הצל שאחראי על מות הורי יעקב.

לצל יש סבלנות עילאית.

מבריאת העולם הזה ועד רגע זה הוא נמצא, משוטט, מחפש את החלש או את החזק. הכאוס שבו מתפרץ אל העולם והורס.

יעקב וראשל דאגו להגן על עצמם.

הם דאגו גם לבנם.

הם לא ידעו, וכי איך יכלו לדעת, שהמוהל שהזמינו כבר נלכד ברשת הצל?

לא ברוב פאר ולא ברוב הדר. בצניעות ובעוני רב הובא יוסף בבריתו של אבי סבו, אברהם.

בבית כנסת אלמוני, רחוק מעין מרבית בני האדם התקבצו כעשרה גברים וכעשר נשים. הם שרו שירי השבעה, הם הזמינו את המלאכים להגן על הרך הנולד. הם השביעו את כוחות האדמה לדאוג לחיי התינוק, לחיי יוסף.

יעקב היה הסנדק של בנו.

המוהל בקושי רב הצליח לשלוח קצה קצהו של צל אל דמו של התינוק.

שמחת עניים היא שמחה גדולה וכנה. אין בה יוהרה, אין בה העמדת פנים וגם אין בה מתנות. הכיבוד היה במשורה, למעט יין למוהל ולהרדמת התינוק לא היה אף משקה, רק מים. האהבה שזרמה בין כל המשתתפים מילאה אותם הרבה יותר מכל מזון או משקה.

שוב נשארו יעקב וראשל לבד.

התלמידים, הנשים עזבו והלכו, כל אחד לקצווי עולם אחרים, נושאים את זכרון המערה ואת זכרון האהבה והכוח בברית של יוסף.

הם הלכו ימה ונגבה צפונה וקדמה, כמו שהשיר מספר לנו.

שניים מהם פגש יוסף בדרכו אל היעד הנורא של חייו.

יום שני, 10 בנובמבר 2025

יוסף והשטן, פרק 2, חלק 3 "ויפול על פניו"

  

ויפול על פניו

 

משהגיע יעקב אל בית הספר הגבוה לקוסמים, למכשפים, לאסטרולוגים וגם לנביאים הוא כבר ידע מה תהא דרכו בעולם.

הוא התקבל בכבוד רב בשערי בית הספר זה, שלא היה אלא דירת חדר עלובה בפאתי צפת, שהזוהמה ברחוב או ליצר דיוק בסמטה בה נמצאה דירה זו עוררה מיאוס. רק חולדות ומיני חיות שחיו מלכלוך שרצו בה.

המורה שקיבל את פניו אמר לו: איזה הגנה יש לנו, אהה??

ואז הוסיף: כבוד גדול לנו לפגוש את בן שאלתיאל ובן ראומה. נשמתם סועדת עכשיו מבשר הלוויתן, שהובטח לכל צדיק וצדיקה. ואם תרצה עזרה מהם אין בעיה. אנחנו גם יודעים לשאול את המתים שאלות, לקבל הכוונה ולתכנן חיינו לעתיד.

סכנה גדולה אפפה את יעקב. הוא לא ידע עליה וגם המדריך לא זיהה אותה מעולם. גם כשמת המדריך שנים אחרי שנולד יוסף ויצא לדרכו האחרונה לא ידע מהי אותה סכנה.

יעקב התחיל ללמוד את דרכי המקובלים, דרכי הקוסמים הגדולים. "לא לך כישופי מכשפות או ניבוי עתידים. גם אסטרולוגיה איננה חיונית. רק זיקוק הנשמה, טעינתה בכוחות שלא מכאן, וגם מכאן" אמר לו המדריך באחד השיעורים.

"אנחנו מזמנים את הרוח, את אור השמש, את כוחה של האדמה. אנחנו קוראים למלאכים לבוא, אנחנו מגרשים כוחות מסוכנים."

וההרצאה המשיכה:

"כוחות מסוכנים אינם שדים, מפלצות. מהם אין בנו פחד. כוחות מסוכנים הם מלאכים שנוטים לשנות את הכבילה שלהם, מלאכים שמתאהבים בבני/בנות אדם, מלאכים שמואסים בחיים שלהם. כן, יעקב, החיים על האדמה שלנו מעניינים הרבה יותר. אנחנו אוכלים, אנחנו מזדווגים. יש מלחמות, כאבי לב, תשוקות, אהבות. הרשימה ארוכה יוסף, והמלאכים יודעים. עלינו הקוסמים לדעת איך לרסן מלאכים אלה.

כוחות מסוכנים הם גם כוחות של הכוכב עליו אנחנו חיים. כוח המים הטורף ואוכל מכל הבא ליד, כוחן של סופה וסערה לעקור עצים, לשבור מבנים. כוח השמש השורף ומכלה כל חי. על כוחות אלה עלינו לשלוט. תמיד."

בשנתו הראשונה למד יוסף להכיר את עולם הכוחות של האדמה, של הכוכב עליו אנחנו חיים. המורה שלח אותו ללמוד פיזיקה, כימיה באוניברסיטה הקרובה. יעקב גאון. כולם מסכימים על כך. אבל הוא מעולם לא התבלט בחבורת בני אדם. מעולם לא התקרב אל חבר או חברה ללימודים. הוא למד בשתיקה. רק כשהגיע חזרה לבית הספר האמיתי למד איך בעזרת כיווני נפש וגוף מסוימים הוא יכול לשלוט בכוחות אלה.

המורה לימד אותו את הצום ככלי להעצמת כוח הנפש, הוא לימד אותו את כוחן של מלים, כוח חלקי מלים לשליטה על סערות ענק או סופות מטיחות גלים באדמה. הנזירות המינית של יעקב היתה כוח עזר לו. כוחות הפריון וההולדה שלא באו לפורקנם תועלו לתנועת היד הקלה, שנוספה ללחש שליטה ברוח, או לעיצוב תנועת הגלים.

כמה וכמה פעמים הוא זימן רוח שתעיף את הזוהמה בסמטה, הזמין גלי ים שיציפו את הסמטה וינקו אותה. השליטה במים וברוח עוררה בו שמחה רבה. הוא הבין לעומק ממש את הפיזיקה שלמד. הוא היה גאון. ההבנות שלו עמוקות היו משל כל תלמיד אחר, וכבר פנו אליו כמה חוקרים שרצו אותו כעוזר. הוא סירב.

למד על המלאכים.

למד איך לשלוט בהם.

למד לזמן אותם כשיש צורך.

חייו נעו בין לימודים בבית הספר האמיתי לבין האוניברסיטה. בודד לגמרי. שמח בבדידותו.

יעקב לא למד את תורת הרוקחות הקסומה, אפילו למד כימיה. המורה ומנהלי המורה החליטו שיעקב לעולם לא יתעסק ב"חומר". לא יבעיר מדורות, לא ירקח מרקחות. יעקב זומן להיות במעגל הפנימי והגבוה ביותר של הקוסמים. לכך הוא הוכשר. לא בזכות אביו ולא בזכות אמו, אלא בזכותו. יעקב היה גאון.

הוא מעולם לא פגש אף אחד מאותם קוסמים עליהם שמע סיפורים בלי סוף. אבל הוא שמע סיפורים על אביו. שאלתיאל היה קוסם-מג מהגדולים בדור. מותו נלמד ללא הרף. אבל יעקב לא ידע על כך. הרבה דברים יעקב לא ידע.

הוא לא ידע ששאלתיאל וראומה אינם הוריו הביולוגיים

הוא לא ידע שהוא אפוף סכנה אינסופית מרגע לידתו

הוא לא ידע איך הגיע לים

האם הקוסמים, המגים ידעו משהו?

עם תום לימודיו בבית הספר האמיתי ובאוניברסיטה בקע והתעצב יעקב בדמותו לעולם.

יעקב, גבוה, שיער שחור מתולתל, אף שטוח, פנים נהדרות יופי. עיניו שחורות משחור ומשדרות, אל תתקרבו אליי. אין חמלה ביעקב לשום יצור חי. אין אהבה אצל יעקב לבני האדם, ילודי אישה.

איך נראה יעקב בחדרי חדרים?

בשבוע האחרון ללימודיו הוא זומן לפגישה עם המורה והמג שהשגיח ופיקח על לימודיו, מבלי שיעקב יידע על כך.

חדרו של המג היה באותה דירה עלובה. עד שזומן יעקב לא ידע כלל על קיום חדר נוסף. משזומן התגלתה לפניו דלת, עליה מצוירת עין ימין כחולה. מבטה חד ותקיף, והיא עוקבת אחרי כל תנועה שלו.

דפק בחוזקה על הדלת.

היא נפתחה.

נכנס אל החדר, הריח, המראות, התנועה בתוך החדר היו קשים מנשוא.

ויפול על פניו.

 

יום שישי, 31 באוקטובר 2025

יוסף והשטן

 

פרק שני

ראשל

1

במערת אביב יושבים במעגל 10 תלמידים סביב גבר אחד. קירות המערה מוארים באמצעות מנורות חזקות, שהחשמל להפעלתן נגנב מעמוד חשמל קרוב. המערה נקייה, מחוטאת היטב. לא פשפש ולא פרעוש, לא יתוש אף לא עטלף יבואו בה. עת היא ריקה מסך חשמלי בלתי נראה חוסם הכניסה אליה.

השירה הבטנית המהמהמת מוחזרת מוחזרת מקירות המערה. התלמידים נעים מצד אל צד, ידיהם שלובות. כולם מרוכזים בטקס קדמון, בהתחברות עם אבות אבותיהם מלפני עשרות אלפי שנים.

ראשל עיניה עצומות, ידיה אחוזות על ידי שתי כפות ידיים כבדות, נעה אף היא. הגבר במרכז המעגל אוחז בתודעתה בכוח רב. היא רק רואה אותו, את פניו. היא מריחה את ריחו. ריח המחזירה אל העשן הורוד שהציל חייה.

פניו כהים, חלקים לגמרי וצבועים באפור. האם אלה פניו היא שואלת את עצמה, ומייד שאלה זו מוטחת אל הרצפה. היא רועדת. היא מתבוננת בשנית, עיני הרוח בנפשה גדלות כדי לקלוט את כל מה שאפשר ממראה גבר זה, ממראה פניו. גופו עטוף בגלימה עבה שמסתירה הכל, וכפות ידיו מוסתרות בשרוולי גלימתו.

האם היא פוחדת?

הפחד לא שוכן בליבה או בגופה של ראשל. מאז מראה אביה המת ואמה המתכווצת ומתקפלת לתוך עצמה, אין בה פחד. הצל שניסה לחדור אליה מעולם לא חדר וגם לא חזר. ללא פחד היא מביטה בפני הגבר במרכז המעגל. פניו פני גבר רגיל. לא יפים ולא מכוערים. יש לו עיניים גדולות, גבות שחורות ועבות. היא לא הצליחה לזהות את צבע עיניו. אף עדין ודק, פה עם שפתיים בולטות. הראש מכוסה בכיסוי שמסתיר את שיערו.

שוב היא שואלת עצמה: האם אלה פניו? הפעם היא רואה את גל האנרגיה הנע ממנו אליה, והיא מקבלת גל זה באהבה גדולה, בידיעה שזה יהיה אבי ילדיה. היא חיפשה אותו זמן רב מדיי. סוף סוף מצאה אותו.

השירה ממשיכה ועוצמתה גוברת והולכת. המנורות מתעמעמות ועשן הקנאביס שנשרף במכיתות מתכת סביב התלמידים הפיל עליהם שלווה גדולה. זה אחר זה הם סבבו לאחור ולקחו חומר זהוב שהיה על כל מכיתה. הגבר במרכז החל לילל בקול גבוה. רוח התלמידים  נעורה ביתר שאת. הם נישאו בעיני רוחם הרחק הרחק אל מגדלי עבר, אל בתי ספר של העבר, אל רוחות אבי אבות אבותיהם, אל רוח אמם הקדמונית

מעגל התלמידים השתרע על רצפת המערה כמו עלי כותרת משוטחים בין דפי ספר. רק ראשל נשארה יושבת, דמומה ומולה הגבר, הגורו, המורה.

יום רביעי, 8 באוקטובר 2025

בחדר האב [יוסף והשטן]

 בחדרו של האב

 

שמעון ישב על כורסה מצועצעת, רפודה היטב בכרית ישיבה ובכרית מעט שטוחה למסעד הכיסא. פניו היו קודרים מאוד. אצבעותיו נכרכו זו בזו ללא הרף, ומדי פעם קירב אגודל ימין לאגודל שמאל וההיפך.

סדרת מלמולים והשבעות זרמה מפיו. החרדה אחזה בו בכל כוחה. בטנו התכווצה ולבו פעם במהירות רבה. הוא הזיע. הוא פחד. הוא פחד. חזיון מותו היה ברור לו היטב. בהיותו בן עשרים וחמש, כשסיים את פרקו בהעלאת רוחות מתים, סיאנסים, השבעת שדים שונים זכה לחזון מותו.

הרבה שנים עברו מאז, והמדריך שלו, לוי הצפתי כבר הלך לעולמו, ונותרו הוא וחזונו בודדים בעולם.

בחזונו, הוא סיפר למנטור שלו:

ראיתי את עצמי יושב בחדר שלי. חדר המוגן בכשפי הגנה חזקים מאוד. אף אחד לא בא אלי החדר הזה, רק זו שתהיה זוגתי וזיווגי. זה יומי האחרון. אני קורא לבתי הצעירה, ששמה ראשל, להגיע לחדרי.

היא מגיעה. עטופה מכף רגל ועד ראש בשמלה רחבה מבד כבד. רק ראשה, כפות ידיה וכפות רגליה מבצבצות . היא נקייה. אני מריח את כשפי ההגנה שאמה הטילה סביבה. בצרידת אצבע אני מסלק את כל ההגנות. היא נותרת מולי חשופה, פגיעה.

אני מכריח אותה להתקרב אליי.

גופי מתעורר לקראתה.

בנקודה הזו הוא החל לגמגם. דמעות ירדו מעיניו. הצילני רבי, קרא בקול לוי, רבי הצילני מכור המצרף. הצל את זרעי הקדוש בל יטומא. לוי הצפתי הביט בו בדממה מרוכזת.

הניף את ידו, ושמעון נפל מעולף וללא הכרה ארצה.

החזון מתגשם מול עיניו ברגעים אלה.

ראשל בדרך לחדרו. הוא התאמץ מאוד לעורר באמה חרדות ממנו ומתאוותו" לראשל כדי לקדם את פני הרעה. מחשבות קשות שוטטו בראשו. ביקרו בכל המקומות המסוכנים, הרעידו את כל הזיכרונות. עיניו הוצפו בדמעות ולבו כאב ושרף בתוכו.

"אינני יכול להתאבד, אינני יכול למות בטרם יתמלא החזון ויוגשם". קולו בקע מבין שפתיו, רוק וריר נזלו מפיו. ידיו רעדו כלכך חזק שנאלץ לאחוז במסעדי הכורסה . מהר הוא חזר על תלמודו מעברו כחניך, כמג, כרב מג וחיפש את אותן מילים שיצליחו לשנות רוע הגזרה.

נעמד רועד ומטושטש על רגליו.

בכפות ידיים רועדות, לבנות וחסרות אונים יצר את סימן ההגנה החזק והמסוכן מכולם. הוא זימן אליו את השטן, את אבי השדים כולם. הוא החליט לכרות ברית עם השטן. קח את חיי והצל את חיי בתי, ראשל.

קול דפיקות על הדלת הרעידו אותו. שירת השולמית באה והלכה בראשו והוא גם שר אותה בקולי קולות: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא דּוֹלֵג עַל הֶהָרִים מְדַלֵּג עַל הַגְּבָעוֹת". לכי מני שולמית, לכי מני צעירת הבנות, לכי מני שרחמה משתוקק לזרעי, לכי, לכי! "

ובעודו צועק, מייבב, קורא לרחמים נצבט לבו בו, כאב אדיר אחז בו ועיניו חדלו מלראות.

דממה מנחמת אחזה בו ולקחה אותו אתה. 

יום שבת, 4 באוקטובר 2025

יוסף והשטן, התחלה

 יוסף והשטן

ראשל נצר לרשב"י חיה עם הוריה העניים המרודים באחת מסמטאות העיר צפת. רחוקים מקברו של הצדיק הגאון שהרעיד עולמות והציל ניצוצות אומללים מכור המצרף.

אחיה ואחותה זה מכבר עזבו את בית הוריהם, והיא הקונה נשארה בדד בדד עם אביה ואמה. גם אביה, זרע קדוש לרשב"י הלך לעולמו, והיא נשארה לבד עם אמה. ילדה בת 13 על סף מעברה לעולם האחריות ולידת ילדים.

טרם מותו, עליו ידע אביה זמן רב מראש, הוא זימן אותה אליו, לחדרו. לחדר זה נכנסה רק אמה לשעת הייחוד הקדושה עם כניסת השבת ותלמידו האהוב של אביה אבן-אל.  ראשל רעדה מפחד. מה לה ולחדר אביה? אין היא רעייתו ואין היא תלמידתו. בזיכרונה היא נשאה תמונה לא ברורה לגמרי של פני אביה מביטים בה מתוך הילה מלאת אור, מלאת תקווה. כמה צלילים שנאמרו אז זכורים לה: שכינה, רחל, מחברת העולמות.

היא ידעה שעליה לרחוץ בשרה היטב. לאסוף שערה ולנקות פניה מכל סימן צבע. בגדה היה חלוק רחב שהסתיר מתאר גופה. רק כפות ידיה, כפות רגליה וראשה נראו.

אמה היתה שם לעזור לה. הוי אמא קדושה היא היתה מאותן שידעו דרך אל נשמות המתים, מאותן שידעו איך להסב תוצאה אל גורמיה, וביטולה. קוסמת חזקה.. הסתם נישאה לשמעון צאצאו של הקוסם הגדול מכולם, רשב"י? רק שנים אחר כך, משנולד בנה יוסף הבינה מדוע הוריה בחרו בעוני המרוד, בסמטה הכי ענייה ועלובה בצפת לחיות. אבל לא נקדים מאוחר למוקדם.

דבורה היה שמה. שם שזכתה בו במסדר המכשפות. שם בעל עוצמה, בעל היסטוריה של אלפי שנים, שם שגם ההוא הרב-מג לעד חי ולא מת העריץ. בנות המסדר טוענות שהוא העניק לה, לדבורה, את השם.

אמה של ראשל פעלה בזריזות ובמהירות. הכינה קסם הגנה על בתה מפני כל פעילות כופרת ומסוכנת וקסם פתיחת כל פתחי הרוח, הנפש והנשמה לכוחות הטבע האדירים, לכוחות העל טבעיים ששמעון ייתן לבתה. היא ידעה שזה יקרה, אבל גם ידעה שתאב הוא לבתו הקטנה.

בקשיים רבים היא הצליחה להגן עליה מפני הטורף החזק.

בחדר פנימי, שראשל לא הכירה מעולם המתינה לה אמה. מולה היתה מדורה קטנטנה, עליה סיר שחור מעשן. ממנו עלו אדים, בעלי ריחות נעימים. אמה מלמלה סדרת מלים חסרת תוכן.

היא זימנה את ראשל אליה בתנועות כף יד חזקות: "בואי, בואי! אל תפחדי!" ראשל מבוהלת מאוד\ רעדה בתוך הגלימה הכבדה שהייתה עליה. כפות ידיה הקטנות רעדו ורעדו.

אמה התיזה עליה טיפות מלאות ריח משכר מהסיר, והמשיכה למלמל ללא הרף. ראשה הסתחרר, עיניה נעצמו והיא חשה שהיא נופלת, אך לא על הקרקע כי אם על איזה מזרון רך.

כשהתעוררה היא היתה בחדרו של אביה.

 

 


 

מסיפורי העץ אובות - מאג'י

  מאג'י   "היה פעם מבול" פתחה מאג'י בסיפורה. מים ירדו מהשמיים בלי הפסקה. בכל מקום. ביום ובלילה הם ירדו. השמש לא זרחה...