יוסף והשטן, פרק 2, חלק 3 "ויפול על פניו"

  

ויפול על פניו

 

משהגיע יעקב אל בית הספר הגבוה לקוסמים, למכשפים, לאסטרולוגים וגם לנביאים הוא כבר ידע מה תהא דרכו בעולם.

הוא התקבל בכבוד רב בשערי בית הספר זה, שלא היה אלא דירת חדר עלובה בפאתי צפת, שהזוהמה ברחוב או ליצר דיוק בסמטה בה נמצאה דירה זו עוררה מיאוס. רק חולדות ומיני חיות שחיו מלכלוך שרצו בה.

המורה שקיבל את פניו אמר לו: איזה הגנה יש לנו, אהה??

ואז הוסיף: כבוד גדול לנו לפגוש את בן שאלתיאל ובן ראומה. נשמתם סועדת עכשיו מבשר הלוויתן, שהובטח לכל צדיק וצדיקה. ואם תרצה עזרה מהם אין בעיה. אנחנו גם יודעים לשאול את המתים שאלות, לקבל הכוונה ולתכנן חיינו לעתיד.

סכנה גדולה אפפה את יעקב. הוא לא ידע עליה וגם המדריך לא זיהה אותה מעולם. גם כשמת המדריך שנים אחרי שנולד יוסף ויצא לדרכו האחרונה לא ידע מהי אותה סכנה.

יעקב התחיל ללמוד את דרכי המקובלים, דרכי הקוסמים הגדולים. "לא לך כישופי מכשפות או ניבוי עתידים. גם אסטרולוגיה איננה חיונית. רק זיקוק הנשמה, טעינתה בכוחות שלא מכאן, וגם מכאן" אמר לו המדריך באחד השיעורים.

"אנחנו מזמנים את הרוח, את אור השמש, את כוחה של האדמה. אנחנו קוראים למלאכים לבוא, אנחנו מגרשים כוחות מסוכנים."

וההרצאה המשיכה:

"כוחות מסוכנים אינם שדים, מפלצות. מהם אין בנו פחד. כוחות מסוכנים הם מלאכים שנוטים לשנות את הכבילה שלהם, מלאכים שמתאהבים בבני/בנות אדם, מלאכים שמואסים בחיים שלהם. כן, יעקב, החיים על האדמה שלנו מעניינים הרבה יותר. אנחנו אוכלים, אנחנו מזדווגים. יש מלחמות, כאבי לב, תשוקות, אהבות. הרשימה ארוכה יוסף, והמלאכים יודעים. עלינו הקוסמים לדעת איך לרסן מלאכים אלה.

כוחות מסוכנים הם גם כוחות של הכוכב עליו אנחנו חיים. כוח המים הטורף ואוכל מכל הבא ליד, כוחן של סופה וסערה לעקור עצים, לשבור מבנים. כוח השמש השורף ומכלה כל חי. על כוחות אלה עלינו לשלוט. תמיד."

בשנתו הראשונה למד יוסף להכיר את עולם הכוחות של האדמה, של הכוכב עליו אנחנו חיים. המורה שלח אותו ללמוד פיזיקה, כימיה באוניברסיטה הקרובה. יעקב גאון. כולם מסכימים על כך. אבל הוא מעולם לא התבלט בחבורת בני אדם. מעולם לא התקרב אל חבר או חברה ללימודים. הוא למד בשתיקה. רק כשהגיע חזרה לבית הספר האמיתי למד איך בעזרת כיווני נפש וגוף מסוימים הוא יכול לשלוט בכוחות אלה.

המורה לימד אותו את הצום ככלי להעצמת כוח הנפש, הוא לימד אותו את כוחן של מלים, כוח חלקי מלים לשליטה על סערות ענק או סופות מטיחות גלים באדמה. הנזירות המינית של יעקב היתה כוח עזר לו. כוחות הפריון וההולדה שלא באו לפורקנם תועלו לתנועת היד הקלה, שנוספה ללחש שליטה ברוח, או לעיצוב תנועת הגלים.

כמה וכמה פעמים הוא זימן רוח שתעיף את הזוהמה בסמטה, הזמין גלי ים שיציפו את הסמטה וינקו אותה. השליטה במים וברוח עוררה בו שמחה רבה. הוא הבין לעומק ממש את הפיזיקה שלמד. הוא היה גאון. ההבנות שלו עמוקות היו משל כל תלמיד אחר, וכבר פנו אליו כמה חוקרים שרצו אותו כעוזר. הוא סירב.

למד על המלאכים.

למד איך לשלוט בהם.

למד לזמן אותם כשיש צורך.

חייו נעו בין לימודים בבית הספר האמיתי לבין האוניברסיטה. בודד לגמרי. שמח בבדידותו.

יעקב לא למד את תורת הרוקחות הקסומה, אפילו למד כימיה. המורה ומנהלי המורה החליטו שיעקב לעולם לא יתעסק ב"חומר". לא יבעיר מדורות, לא ירקח מרקחות. יעקב זומן להיות במעגל הפנימי והגבוה ביותר של הקוסמים. לכך הוא הוכשר. לא בזכות אביו ולא בזכות אמו, אלא בזכותו. יעקב היה גאון.

הוא מעולם לא פגש אף אחד מאותם קוסמים עליהם שמע סיפורים בלי סוף. אבל הוא שמע סיפורים על אביו. שאלתיאל היה קוסם-מג מהגדולים בדור. מותו נלמד ללא הרף. אבל יעקב לא ידע על כך. הרבה דברים יעקב לא ידע.

הוא לא ידע ששאלתיאל וראומה אינם הוריו הביולוגיים

הוא לא ידע שהוא אפוף סכנה אינסופית מרגע לידתו

הוא לא ידע איך הגיע לים

האם הקוסמים, המגים ידעו משהו?

עם תום לימודיו בבית הספר האמיתי ובאוניברסיטה בקע והתעצב יעקב בדמותו לעולם.

יעקב, גבוה, שיער שחור מתולתל, אף שטוח, פנים נהדרות יופי. עיניו שחורות משחור ומשדרות, אל תתקרבו אליי. אין חמלה ביעקב לשום יצור חי. אין אהבה אצל יעקב לבני האדם, ילודי אישה.

איך נראה יעקב בחדרי חדרים?

בשבוע האחרון ללימודיו הוא זומן לפגישה עם המורה והמג שהשגיח ופיקח על לימודיו, מבלי שיעקב יידע על כך.

חדרו של המג היה באותה דירה עלובה. עד שזומן יעקב לא ידע כלל על קיום חדר נוסף. משזומן התגלתה לפניו דלת, עליה מצוירת עין ימין כחולה. מבטה חד ותקיף, והיא עוקבת אחרי כל תנועה שלו.

דפק בחוזקה על הדלת.

היא נפתחה.

נכנס אל החדר, הריח, המראות, התנועה בתוך החדר היו קשים מנשוא.

ויפול על פניו.

 

יוסף והשטן

 פרק שני, חלק 2 

אלה תולדות יעקב

 

יעקב בא מן הים. כמו אפרודיטה, הוא נולד מקצף הגלים, כמו אליק בא מן הים ומת כשאר בני האדם.

הוריו היו זוג תימנים שחיו מניקוי בתים, חצרות, רחובות ולא היו להם ילדים. אביו שוטט על חוף הים של עכו, ראה סל ובו יצור מצווח. כבת פרעה, הוא לקח את הסל ואת הילד. בביתם החליטו הזוג לנסוע לכמה חודשים לעיר אחרת, בה לא מכירים אותם ולרשום את התינוק כילדם.

לתדהמתם הם גילו שהתינוק נימול ובכך חסכו גם ברית מילה. לשמחתם הוא היה כהה כמותם, והם לא דקדקו בעובדה שאפו היה שרוע מעט ולא "יהודי" במפגיע. מה אכפת להם?

אחח, כמה שמחה הילד הסב להם.

אביו שאלתיאל קרחני התמלא באור פנימי. בחברותא שלו בצפת, אליה חזר עם רעייתו ראומה יפת התואר, אמרו: משנולד לו בן נולדו חייו מחדש.

הוריו גם מצאו עבודה אחרת. העוני כבר לא התאים להם כדרך חיים. החברותא בצפת גם חשבה שהבן של שאלתיאל הוא מתנה אלוהית על שנות הצדיקות, המסירות, עבודת השם. הם לא ידעו ששאלתיאל גם חבר חשוב בקבוצת כשפים וקוסמים המגיעה עד אור כשדים בחלקה האחד ובחלקה השני עד מכשפיו של פרעה.

בערוב ימי שאלתיאל, כשכבר נותר בודד לגמרי שאלו יעקב מה עשית כמכשף" כקוסם"? יעקב סיים חניכות אצל משרתו של הרב-מג, שאותו איש לא פגש מעולם. הוא עמד בפני היציאה לדרך ממנה אף איש ואף אישה לא חזרו. לדרך הקמת היחד, קבוצת הכוח שלו. הוא רצה לדעת מאביו מה צופן לו הגורל. "אינכם משנים מזג אוויר, אינכם מפסיקים מלחמות, אינכם מביאים שלום. מה אתם עושים?"

שאלתיאל חייך וצחק בקול רם.

הנה עוד יש הפתעות החיים כשאני כבר על ערש דווי. קרוב למותי, קרוב לפגישה עם כל רוחות קודמיי.

"בני האהוב. אנחנו נלחמים ברע. בכל דרך ובכל צורה". התבונן עמוק בעיני יעקב ונבהל. הוא ראה את העתיד. במהירות הוא ניסה לארוג קסם הגנה לבנו או אולי לנינו או לעוד עשרה דורות קדימה. לא עמד בו כוחו. עצוב הוא הוא הפסיק.

מי ידע שיעקב אינו בנו של שאלתיאל ואינו בנה של ראומה.

אף אחד לא ידע. אף אחד מכל אותם גברים חכמים, רגישים המעמיקים חקר לתוך נפש האדם. אף לא אישה, אף לא מכשפה או קוסמת זיהו שיעקב איננו בן שאלתיאל. האף השטוח לא היה סיבה לסימני שאלה, לבירורים.

הקול קול שאלתיאל, הצבע צבעה של ראומה, התלתלים תלתלי הוריו וקומתו כקומת הוריו.

מתו הורי יעקב.

ראשונה נפטרה אימו האהובה. הוא לא הספיק או לא רצה לשאת אישה ולא זכתה ראומה יותר בחייה למגע לחי תינוק, לחיוך מלא תום ואהבה. לשמחה סתם כי הגוף מרגיש טוב, הרוח שמחה בעלעל מסתולל באוויר.

יעקב ספד לה ובכה על מותה זמן ארוך. אביו בכה וספד גם הוא. לא הועילו נשיונות חברי החברותא להשיאו מחדש. יש לי יעקב, מה לי אישה? הוא בחר בנזירות, בהיעדר אהבה עם אישה למען בנו ולמען עתיד בנו.

כבר מילדותו של יעקב שם שאלתיאל לב לכך שיש בילד כוחות נפש עצומים. שיש בכוחו להניע חפצים בחלל, לגרום לאירועים קטנים. ילד חזק שילדים אחרים נהו אחריו. לא ראש לפושעים או לפרחחים היה יעקב. הוא סלד מאלימות, הוא כעס על ניבולי פה. הוא חי בעולם הצלילים הטהור של ראומה ושאלתיאל.

שאלתיאל פנה לאחד מחבריו הסמויים מהעין, הקוסמים. "היש לו עתיד לבני, ליעקב?"

השבוע בו אירחו את  הקוסם לא יישכח במהרה. יעקב נזכר בשעות המדיטציה הארוכות:

בוקר יום ראשון. בוקר שקט, חיוור וקריר. בוקר של תחילת ספטמבר בצפת. האוויר נקי וזך ותפילות המקובלים, קבוצות הצוותא השונות ממלאים ברחשן את האוויר, כמעט כציוצי הציפורים.

גבר נמוך ורשה, לבוש בשחור, על ראשו מגבעת שחורה כמנהג תלמידי הישיבות בבני ברק ישב אל ארוחת הבוקר עם הוריו. "תכיר יעקב" אמר אביו "זה זוהר, חבר שלי מתקופת הילדות. הוא בא לבקר אותנו, והוא בא לבקר אותך."

הדרך בה אביו ביטא "אותך" עוררה ביעקב ריגשה, עצבנות קלה. הוא הפך לחסר מנוחה. ראומה שמה לב, אבל מבט משאלתיאל אסר עליה לנסות לנחם או לעזור ליעקב.

יעקב לא זוכר מה קרה אחר כך, כי כשהוא חזר לעולם הוא ראה את זוהר מביט בו בהתפעלות גדולה. הוריו מלאי חיוך של גאווה וסיפוק.

זוהר נשאר כל השבוע בביתם. פעמיים אביו וזוהר לקחו אותו להרים סובבי צפת, אל מקומות שהגישה אליהם קשה מכל. הם הגיעו לעין זוהר, בו רקד החבר של אבא בעירום מלא, שר שירים אל השמיים, מרים גלי מים אלעל. יעקב נאלם. לא שאל שאלה, לא חיפש תשובה.

יעקב זוכר שזוהר נתן לו קופסה קטנה, וכשנתן אותה מלמל כמה מלים. מאז ועד רגע הגילוי הקופסה טמונה היתה בבגדיו.