פרק שני
ראשל
1
במערת אביב יושבים במעגל 10 תלמידים סביב גבר אחד. קירות
המערה מוארים באמצעות מנורות חזקות, שהחשמל להפעלתן נגנב מעמוד חשמל קרוב. המערה
נקייה, מחוטאת היטב. לא פשפש ולא פרעוש, לא יתוש אף לא עטלף יבואו בה. עת היא ריקה
מסך חשמלי בלתי נראה חוסם הכניסה אליה.
השירה הבטנית המהמהמת מוחזרת מוחזרת מקירות המערה.
התלמידים נעים מצד אל צד, ידיהם שלובות. כולם מרוכזים בטקס קדמון, בהתחברות עם
אבות אבותיהם מלפני עשרות אלפי שנים.
ראשל עיניה עצומות, ידיה אחוזות על ידי שתי כפות ידיים
כבדות, נעה אף היא. הגבר במרכז המעגל אוחז בתודעתה בכוח רב. היא רק רואה אותו, את
פניו. היא מריחה את ריחו. ריח המחזירה אל העשן הורוד שהציל חייה.
פניו כהים, חלקים לגמרי וצבועים באפור. האם אלה פניו היא
שואלת את עצמה, ומייד שאלה זו מוטחת אל הרצפה. היא רועדת. היא מתבוננת בשנית, עיני
הרוח בנפשה גדלות כדי לקלוט את כל מה שאפשר ממראה גבר זה, ממראה פניו. גופו עטוף
בגלימה עבה שמסתירה הכל, וכפות ידיו מוסתרות בשרוולי גלימתו.
האם היא פוחדת?
הפחד לא שוכן בליבה או בגופה של ראשל. מאז מראה אביה המת
ואמה המתכווצת ומתקפלת לתוך עצמה, אין בה פחד. הצל שניסה לחדור אליה מעולם לא חדר
וגם לא חזר. ללא פחד היא מביטה בפני הגבר במרכז המעגל. פניו פני גבר רגיל. לא יפים
ולא מכוערים. יש לו עיניים גדולות, גבות שחורות ועבות. היא לא הצליחה לזהות את צבע
עיניו. אף עדין ודק, פה עם שפתיים בולטות. הראש מכוסה בכיסוי שמסתיר את שיערו.
שוב היא שואלת עצמה: האם אלה פניו? הפעם היא רואה את גל
האנרגיה הנע ממנו אליה, והיא מקבלת גל זה באהבה גדולה, בידיעה שזה יהיה אבי ילדיה.
היא חיפשה אותו זמן רב מדיי. סוף סוף מצאה אותו.
השירה ממשיכה ועוצמתה גוברת והולכת. המנורות מתעמעמות
ועשן הקנאביס שנשרף במכיתות מתכת סביב התלמידים הפיל עליהם שלווה גדולה. זה אחר זה
הם סבבו לאחור ולקחו חומר זהוב שהיה על כל מכיתה. הגבר במרכז החל לילל בקול גבוה.
רוח התלמידים נעורה ביתר שאת. הם נישאו
בעיני רוחם הרחק הרחק אל מגדלי עבר, אל בתי ספר של העבר, אל רוחות אבי אבות
אבותיהם, אל רוח אמם הקדמונית
מעגל התלמידים השתרע על רצפת המערה כמו עלי כותרת
משוטחים בין דפי ספר. רק ראשל נשארה יושבת, דמומה ומולה הגבר, הגורו, המורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה