מאג'י
"היה פעם מבול" פתחה מאג'י בסיפורה.
מים ירדו מהשמיים בלי הפסקה. בכל מקום. ביום ובלילה הם ירדו. השמש לא
זרחה, רוח לא היתה. רק זרמי מים ישרים שנופלים הישר לאדמה.
המים מלאו את בארות נוזל החיים והעמידו בסכנה רבה את ארכיון העץ אובות,
את זכרונות כל הפיות שחיו בו, את מה שלמדו, את מה שהסתירו, ואת נוכחותה האינסופית
של האלה.
הגשם מהל את נוזל החיים במים, הפריד ודילל קשרים עמוקים והנוזל החיים
אט אט עלה וכמעט עבר את שפתי הבארות.
כמו כל הפיות שמספרות סיפורים לפיות החדשות כמו הוותיקות, כמו כל היסטוריונית
שנושאת במהותה את הזכרון, את תמצית נוזל החיים, היא הפסיקה. רצתה לראות את תגובות
המאזינות.
חלקן פרש כנפיים, שרעדו מחרדה, אחרות עטפו עצמן בכנפיהן. כמה בודדות
סתמו אוזניהן, ושתיים קמו והלכו, למה להן להדאיג את עצמן. עכשיו אין מבול.
מאג'י חייכה בינה לבינה.
כמה טיפשות פיות אלה. חייה הארוכים של מאג'י לימדוה היטב שדבר אינו
בטוח וקיים תמיד. מעניין מהו תפקידן של השתיים שקמו והלכו, שאלה את עצמה.
" העץ אובות נרעד כולו עת המים החלו להרקיב את שורשיו. עת חום
המדבר נעלם לו ופינה עצמו לקור המים המחלחלים. מאות פיות יצאו אל פתחי הבארות,
בידן דליים קטנטנים. לא כדי לשאוב ולשפוך את מהים. אלא כדי לאוספם ולשמרם בחדריהן
לעת צרה ומצוקה. דלי אחר דלי שאב מים, נוזלי חיים, זכרונות, ידיעות, שמות של פיות.
והדליים הועברו במהירות אל בתי הפיות, אל הזיתים בהם חיו.
"אבל" הוסיפה מאג'י "הגשם לא הפסיק, ונראה לרגע שאובות
יטבע וירקיב בתוך אשדי המים שהתאספו גם סביבו, סביב גזעו. הפיות פצחו בשירת הכשף,
שירה עתיקה שבכוחה להשפיע על מזג האוויר. "
בטח אתן רוצות לדעת היכן היתה האלה?" הפסיקה מאג'י את סיפורה.
"אתן רגילות מסיפורים רבים, שהאלה תמיד נחלצת לעזרת בנה, העץ אובות, לעזרתנו,
הילדות הקטנות שנחטפו מעולם החיים. היכן היא היתה?"
מחשבות רבות התרוצצו בראשה של מאג'י. לא פעם אף לא פעמיים היא מספרת
סיפור נושן זה. היא גם שמעה אותו לפני מאות שנים, כשהיא עצמה היתה רק פיה-ילדה.
היא הרגישה איך היא מצטמררת מהזיכרון שלה כפיה בזמן היגוד הסיפור. איך החליטה אז
להגן על נוזל החיים, על עולם וותיק ועתיק מני חקר. עד עכשיו ומאות שנים לפניה לא
בא מבול. הסכנה הזו רחוקה לה מאוד, כך חושבות כולן. האמנם?
יורד גשם פעם בכמה שנים.
גשם שהפיות שרות עליו בשמחה. גשם שהעץ אובות מסיר הגנתו כדי שתוכלנה
לרחוץ בו, לרקוד בו, לשטוף את בתיהן מבחוץ, להיות חדשות.
"היכן היתה האלה?" חזרה בקול חזק יותר מאג'י. "אל
תדאגנה, היא באה בסוף. באה כשכמעט טבענו באמת. פתע היא הופיעה במלוא כוחה מבעד
לענני הגשם, חיפתה על העץ אובות, בנתה תעלות ניקוז ודאגה לירידת מפלס המים."
מאג'י כועסת ונרעשת מהסיפור שהיא מספרת. פניה מזיעים. הפיות שמות לב שהיא הופכת לזרזיף
של מים, נעלמת לה בין עליו של העץ אובות, גולשת אט אט לתוך נוזל החיים. אחת מהן,
חסרת עכבות צועקת:
"איפה היתה האלה"?
מאג'י חוזרת לדמותה, מכחכחת בגרונה, עייפה וזקנה מאוד. "אני רוצה
להפסיק להיות. חיי ארוכים מדיי. די לי."
"אבל, איפה היתה האלה?"
מאג'י שמה לב שהפיות חרדות. הביטחון שלהן באלה, בהגנה של האלה התערער
לו. "מה קרה הפעם?" היא שואלת את עצמה. מדוע הפיות חרדות כלכך?
קולות הרעמים, מראות הברקים תופסים אותה לא מוכנה.
הפיות מתגודדות סביבה ומצטופפות. הפחד מציף אותן.
הפחד מציף את העץ אובות מבארות נוזלי החיים ועד העלה הגבוה ביותר
באמירו. גופו האדיר רוטט בעדינות. הוא מזרים את נוזל החיים במהירות לכל ענפיו ולכל
עליו ולכל זיתיו.
החרדה משתקת את הפיות, מרביתן לא מסוגלות לשיר יותר.
מאג'י מוצאת את קולה, בתוך סערת הבהלה, האימה והחרדה היא מצאה אותו.
היא שתתה מעט מנוזל החיים והתחילה לשיר. שיר שקט, רגוע, שיר השבעה ושיר ערש.
הדממה ירדה על העץ אובות. השקט עטף את הפיות, שלחן אל חדריהן לישון.
מאג'י המירה עצמה למים ונזלה לנוזל החיים, לעד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה