יוסף והשטן

 

פרק שני

ראשל

1

במערת אביב יושבים במעגל 10 תלמידים סביב גבר אחד. קירות המערה מוארים באמצעות מנורות חזקות, שהחשמל להפעלתן נגנב מעמוד חשמל קרוב. המערה נקייה, מחוטאת היטב. לא פשפש ולא פרעוש, לא יתוש אף לא עטלף יבואו בה. עת היא ריקה מסך חשמלי בלתי נראה חוסם הכניסה אליה.

השירה הבטנית המהמהמת מוחזרת מוחזרת מקירות המערה. התלמידים נעים מצד אל צד, ידיהם שלובות. כולם מרוכזים בטקס קדמון, בהתחברות עם אבות אבותיהם מלפני עשרות אלפי שנים.

ראשל עיניה עצומות, ידיה אחוזות על ידי שתי כפות ידיים כבדות, נעה אף היא. הגבר במרכז המעגל אוחז בתודעתה בכוח רב. היא רק רואה אותו, את פניו. היא מריחה את ריחו. ריח המחזירה אל העשן הורוד שהציל חייה.

פניו כהים, חלקים לגמרי וצבועים באפור. האם אלה פניו היא שואלת את עצמה, ומייד שאלה זו מוטחת אל הרצפה. היא רועדת. היא מתבוננת בשנית, עיני הרוח בנפשה גדלות כדי לקלוט את כל מה שאפשר ממראה גבר זה, ממראה פניו. גופו עטוף בגלימה עבה שמסתירה הכל, וכפות ידיו מוסתרות בשרוולי גלימתו.

האם היא פוחדת?

הפחד לא שוכן בליבה או בגופה של ראשל. מאז מראה אביה המת ואמה המתכווצת ומתקפלת לתוך עצמה, אין בה פחד. הצל שניסה לחדור אליה מעולם לא חדר וגם לא חזר. ללא פחד היא מביטה בפני הגבר במרכז המעגל. פניו פני גבר רגיל. לא יפים ולא מכוערים. יש לו עיניים גדולות, גבות שחורות ועבות. היא לא הצליחה לזהות את צבע עיניו. אף עדין ודק, פה עם שפתיים בולטות. הראש מכוסה בכיסוי שמסתיר את שיערו.

שוב היא שואלת עצמה: האם אלה פניו? הפעם היא רואה את גל האנרגיה הנע ממנו אליה, והיא מקבלת גל זה באהבה גדולה, בידיעה שזה יהיה אבי ילדיה. היא חיפשה אותו זמן רב מדיי. סוף סוף מצאה אותו.

השירה ממשיכה ועוצמתה גוברת והולכת. המנורות מתעמעמות ועשן הקנאביס שנשרף במכיתות מתכת סביב התלמידים הפיל עליהם שלווה גדולה. זה אחר זה הם סבבו לאחור ולקחו חומר זהוב שהיה על כל מכיתה. הגבר במרכז החל לילל בקול גבוה. רוח התלמידים  נעורה ביתר שאת. הם נישאו בעיני רוחם הרחק הרחק אל מגדלי עבר, אל בתי ספר של העבר, אל רוחות אבי אבות אבותיהם, אל רוח אמם הקדמונית

מעגל התלמידים השתרע על רצפת המערה כמו עלי כותרת משוטחים בין דפי ספר. רק ראשל נשארה יושבת, דמומה ומולה הגבר, הגורו, המורה.

יוסף והשטן

  

ותיפול על פניה

ראשל ראתה את גוף אביה שרוע על הרצפה, על גבו. פניו המעונים נראו כמו מביטים בה, הישר לעיניה. עיניו בלטו מחוריהן, כלכך עז מבטן והיא לא העלתה על דעתה שמת הוא. ידיו היו כרוכות זו בזו, האמות בשתי כפות ידיו מצביעות אל מקום כלשהו על הקיר. שערות ראשו סמורות.

מצדה השמאלי, היא ראתה את אמה מתכווצת אט אט, מתקפלת לתוך עצמה, ממש כמו מכונית בגריטה. כשמה שנשאר מאמה מצא מקומות על הרצפה יצא ממנו עשן ורוד בעל ריח עדין ונעים. העשן אפף אותה מכף רגל ועד ראש. היא ניסתה להתנער ממנו, לצאת ממנו. בזווית העין היא ראתה צל שחור עולה משאריות אימה ומנסה להיכנס ולהתערבב עם הוורוד.

פחד אחז בה. פחד וגם כעס נורא וחזק מאי פעם. היא הבינה בגופה שהשחור הזה, הצל הזה, הוא האחראי למות אימה, אולי גם למות אביה. בעניין הזה לא ממש היתה בטוחה לגמרי.

עייפה התישבה על כסא הסמוך  לשולחן אביה והסתכלה בשולחן ובמה שעליו. זה היה שולחן ישן. לפי אביה הוא כבר 200 שנים במשפחה. זו הפעם הראשונה שהתבוננה בו בעיון ובמה שעליו.

את עיניה לכדו שלושה קלפי טארוט בפתיחה: מלאך – מוות- אש. מימין לקרוא או משמאל, ומה זה חשוב בכלל. השלישייה הזו הסבירה לה את הסכנות שאביה בחר ללכת בינן.

היא שמה לב שמוות במרכז.

מוות הוא מוות תמיד. היא ידעה שאצל מכשפים גדולים המוות לעולם אינו סיום כי אם התחלה, אבל היא גם ידעה שאם מוות מופיע במרכז הפריסה של שלושה קלפים, משהו מאיים נשאר. אותו צל נורא שמחפש דרך להיכנס לעשן המגן.

מתהומות נפשה, מזיכרונות שאין לה מושג מהיכן הגיעו אליה היא פרצה בצווחה צורמנית ובידיה החלה לבצע מחוות השבעה והגנה. ראשה נשען לאחור, עיניה צפו בתקרת חדר אביה, היא ראתה מפה אסטרולוגית. לא הבינה דבר וחצי דבר בה, אבל הבינה שעליה להפעילה במלוא כוחה.

סדרת הברות-השבעה מני קדם זרמה מפיה.

הצווחה נעלמה ובמקומה הגיע ניגון עדין, רגיש, הרמוני מאוד.

העשן הוורוד התגבש אט אט לשכבה קרומית שעטפה אותה ומנעה מהצל השחור להתקרב אליה. הצל סבב אותה במהירות גוברת והולכת. או אז הפך או קיבל צורת חץ ונע במהירות בלתי נתפסת בעין אליה.

המכה שחטפה היתה קשה מאוד. היא התנודדה בכיסא. הכיסא כמעט נפל כשהיא עוד עליו. זיעה פרצה מכל מקום בגופה ושיערה סמר. היא המשיכה בהשבעה ובקריאה לכוחות שיכולים להציל אותה.

אין עונה.

אין מענה.

הייאוש אחז בה. היא הרגישה שקרום ההגנה שסיפקה לה אמה לא יחזיק זמן רב מעמד. העשן הוורוד התגבש יותר ויותר והיא הרגישה איך המגע העדין שלו הופך למגע מחוספס של חומר קשה, שאולי יחנוק אותה לו יכסה את פניה.

סכנה מחוץ לה בצבע שחור, סכנה עוטפת אותה בצבע ורוד.

ראתה מחדש את פרישת הטארוט. מלאך – מוות – אש. מלאך הוא תקווה, איזון חשבה בליבה והאש מטהרת, מגרשת את הרע.

עד יום מותה ראשל לא הבינה איך ניצלה מהתופת בחדר אביה. היא זכרה, וסיפרה ליוסף בנה, שהצל השחור המפחיד לבש אט אט צורה של חיה-אדם, היא לא מסוגלת לספר לו איזו צורה.

היא זכרה שכאשר נזכרה שני הקלפים משולחן אביה וראתה צורתם, דמותם, צבעיהם בעיני רוחה הצל התרחק.

הצל התרחק. הרימה ראשה בתחינה, פיה ממלל מילות השבעה והגנה. החומר הוורוד חזר להיות עשן וריחו המתוק נישא באוויר.

ותיפול על פניה בתודה.

הוא השאיר  ירושה שלעולם לא נודעה לה.

 

יוסף והשטן, התחלה

 יוסף והשטן

ראשל נצר לרשב"י חיה עם הוריה העניים המרודים באחת מסמטאות העיר צפת. רחוקים מקברו של הצדיק הגאון שהרעיד עולמות והציל ניצוצות אומללים מכור המצרף.

אחיה ואחותה זה מכבר עזבו את בית הוריהם, והיא הקונה נשארה בדד בדד עם אביה ואמה. גם אביה, זרע קדוש לרשב"י הלך לעולמו, והיא נשארה לבד עם אמה. ילדה בת 13 על סף מעברה לעולם האחריות ולידת ילדים.

טרם מותו, עליו ידע אביה זמן רב מראש, הוא זימן אותה אליו, לחדרו. לחדר זה נכנסה רק אמה לשעת הייחוד הקדושה עם כניסת השבת ותלמידו האהוב של אביה אבן-אל.  ראשל רעדה מפחד. מה לה ולחדר אביה? אין היא רעייתו ואין היא תלמידתו. בזיכרונה היא נשאה תמונה לא ברורה לגמרי של פני אביה מביטים בה מתוך הילה מלאת אור, מלאת תקווה. כמה צלילים שנאמרו אז זכורים לה: שכינה, רחל, מחברת העולמות.

היא ידעה שעליה לרחוץ בשרה היטב. לאסוף שערה ולנקות פניה מכל סימן צבע. בגדה היה חלוק רחב שהסתיר מתאר גופה. רק כפות ידיה, כפות רגליה וראשה נראו.

אמה היתה שם לעזור לה. הוי אמא קדושה היא היתה מאותן שידעו דרך אל נשמות המתים, מאותן שידעו איך להסב תוצאה אל גורמיה, וביטולה. קוסמת חזקה.. הסתם נישאה לשמעון צאצאו של הקוסם הגדול מכולם, רשב"י? רק שנים אחר כך, משנולד בנה יוסף הבינה מדוע הוריה בחרו בעוני המרוד, בסמטה הכי ענייה ועלובה בצפת לחיות. אבל לא נקדים מאוחר למוקדם.

דבורה היה שמה. שם שזכתה בו במסדר המכשפות. שם בעל עוצמה, בעל היסטוריה של אלפי שנים, שם שגם ההוא הרב-מג לעד חי ולא מת העריץ. בנות המסדר טוענות שהוא העניק לה, לדבורה, את השם.

אמה של ראשל פעלה בזריזות ובמהירות. הכינה קסם הגנה על בתה מפני כל פעילות כופרת ומסוכנת וקסם פתיחת כל פתחי הרוח, הנפש והנשמה לכוחות הטבע האדירים, לכוחות העל טבעיים ששמעון ייתן לבתה. היא ידעה שזה יקרה, אבל גם ידעה שתאב הוא לבתו הקטנה.

בקשיים רבים היא הצליחה להגן עליה מפני הטורף החזק.

בחדר פנימי, שראשל לא הכירה מעולם המתינה לה אמה. מולה היתה מדורה קטנטנה, עליה סיר שחור מעשן. ממנו עלו אדים, בעלי ריחות נעימים. אמה מלמלה סדרת מלים חסרת תוכן.

היא זימנה את ראשל אליה בתנועות כף יד חזקות: "בואי, בואי! אל תפחדי!" ראשל מבוהלת מאוד\ רעדה בתוך הגלימה הכבדה שהייתה עליה. כפות ידיה הקטנות רעדו ורעדו.

אמה התיזה עליה טיפות מלאות ריח משכר מהסיר, והמשיכה למלמל ללא הרף. ראשה הסתחרר, עיניה נעצמו והיא חשה שהיא נופלת, אך לא על הקרקע כי אם על איזה מזרון רך.

כשהתעוררה היא היתה בחדרו של אביה.