בחדרו של האב
שמעון ישב על כורסה מצועצעת, רפודה היטב בכרית ישיבה
ובכרית מעט שטוחה למסעד הכיסא. פניו היו קודרים מאוד. אצבעותיו נכרכו זו בזו ללא
הרף, ומדי פעם קירב אגודל ימין לאגודל שמאל וההיפך.
סדרת מלמולים והשבעות זרמה מפיו. החרדה אחזה בו בכל
כוחה. בטנו התכווצה ולבו פעם במהירות רבה. הוא הזיע. הוא פחד. הוא פחד. חזיון מותו
היה ברור לו היטב. בהיותו בן עשרים וחמש, כשסיים את פרקו בהעלאת רוחות מתים,
סיאנסים, השבעת שדים שונים זכה לחזון מותו.
הרבה שנים עברו מאז, והמדריך שלו, לוי הצפתי כבר הלך
לעולמו, ונותרו הוא וחזונו בודדים בעולם.
בחזונו, הוא סיפר למנטור שלו:
ראיתי את עצמי יושב בחדר שלי. חדר המוגן בכשפי הגנה
חזקים מאוד. אף אחד לא בא אלי החדר הזה, רק זו שתהיה זוגתי וזיווגי. זה יומי
האחרון. אני קורא לבתי הצעירה, ששמה ראשל, להגיע לחדרי.
היא מגיעה. עטופה מכף רגל ועד ראש בשמלה רחבה מבד כבד.
רק ראשה, כפות ידיה וכפות רגליה מבצבצות . היא נקייה. אני מריח את כשפי ההגנה שאמה
הטילה סביבה. בצרידת אצבע אני מסלק את כל ההגנות. היא נותרת מולי חשופה, פגיעה.
אני מכריח אותה להתקרב אליי.
גופי מתעורר לקראתה.
בנקודה הזו הוא החל לגמגם. דמעות ירדו מעיניו. הצילני
רבי, קרא בקול לוי, רבי הצילני מכור המצרף. הצל את זרעי הקדוש בל יטומא. לוי הצפתי
הביט בו בדממה מרוכזת.
הניף את ידו, ושמעון נפל מעולף וללא הכרה ארצה.
החזון מתגשם מול עיניו ברגעים אלה.
ראשל בדרך לחדרו. הוא התאמץ מאוד לעורר באמה חרדות ממנו ומתאוותו"
לראשל כדי לקדם את פני הרעה. מחשבות קשות שוטטו בראשו. ביקרו בכל המקומות
המסוכנים, הרעידו את כל הזיכרונות. עיניו הוצפו בדמעות ולבו כאב ושרף בתוכו.
"אינני יכול להתאבד, אינני יכול למות בטרם יתמלא
החזון ויוגשם". קולו בקע מבין שפתיו, רוק וריר נזלו מפיו. ידיו רעדו כלכך חזק
שנאלץ לאחוז במסעדי הכורסה . מהר הוא חזר על תלמודו מעברו כחניך, כמג, כרב מג
וחיפש את אותן מילים שיצליחו לשנות רוע הגזרה.
נעמד רועד ומטושטש על רגליו.
בכפות ידיים רועדות, לבנות וחסרות אונים יצר את סימן
ההגנה החזק והמסוכן מכולם. הוא זימן אליו את השטן, את אבי השדים כולם. הוא החליט
לכרות ברית עם השטן. קח את חיי והצל את חיי בתי, ראשל.
קול דפיקות על הדלת הרעידו אותו. שירת השולמית באה והלכה
בראשו והוא גם שר אותה בקולי קולות: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא דּוֹלֵג
עַל הֶהָרִים מְדַלֵּג עַל הַגְּבָעוֹת". לכי מני שולמית, לכי מני צעירת
הבנות, לכי מני שרחמה משתוקק לזרעי, לכי, לכי! "
ובעודו צועק, מייבב, קורא לרחמים נצבט לבו בו, כאב אדיר
אחז בו ועיניו חדלו מלראות.
דממה מנחמת אחזה בו ולקחה אותו אתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה