יוסף והשטן, פרק 4, יעקב וראשל

 פרק רביעי

קול חתן וקול כלה

 

מערת אביב. מערת קדומים בה שרו ורקדו כוהנות האלה וכוהני האל. נביאי איננא ונביאי יהווה. אלפי שנים של זרמי אנרגיה ממעמקים וממרומי משנותיהם של האלים והאלות.

מאז החלו גברים ונשים ללמוד את שפת כבילת כוחות-העל הללו לצרכיהם, קוסמים ומכשפות, הפכה המערה למקום בו הטעינו בעצמם אנשים אלה במשאבי כוח בלתי רגילים. הם ידעו להזמין את רוחות הגשם ולכבול מלאכי שמיים כדי שיפעלו בחיים, במציאות וישנו אותה.

מסורת ארוכה מבעלת האוב מעין דור מובילה למערת אביב. אליהו ואלישע היו מראשוני הקוסמים שידעו דרך כבילת מלאכים והחייאת המתים. מסורת ארוכת ימים, עתיקה כבני האדם, ומותרת רק לקוסמים ורבי מג שמגיעים לסוף חייהם.

במערת אביב ישב יעקב במרכז מעגל. סביבו מעגל של 10 תלמידים מעריצים. ביניהם יושבת ראשל. בתוך עצמה היא נמצאת. בודדה מאוד וחזקה מאוד. המהומי התלמידים, זרמי הכוח שפעפעו דרכו ויצאו אל המערה. סודות  מסוכנים נגלו לו, ולרגע חד ובהיר כאור השמש הבין, אותם סודות נגלים בו זמנית גם לראשל.

מי יידע לב גבר ולב אישה?

מי יידע לב מג ולב מכשפה רבת עוצמה"

מי יידע אם אינם גלגול של יעקב ורחל?

מי יידע מטרות הצל שארב בפינות המוארות חזק של המערה ואינו נראה?

מי יידע מיהו הצל?

המהום התלמידים שכך לאט והפך להמייה כמעט בלתי נשמעת של קולות. יעקב התכנס לתוך עצמו בכוח רב וראשל שחררה את כל האנרגיות שלה שזרמו עם תנועת הקולות העדינה אל יעקב. הם השתלבו עד בלי הכר בזרמי האוויר, האור, התשוקה והתאווה. הם באו אל אוזני יעקב, אל אפו, אל פיו ואל עיניו. הוא שאף ונשף במרץ רב ופקח עיניו והביט בראשל.

היא ישבה מולו. מכוסה היטב למעט ראשה, כפות ידיה וכפות רגליה. עיניה חייכו אליו בתשוקה פרועה. אצבעות ידיה נעו והתוו סימנים חדים ומכשפים. אף מג ואף גבר לא יעמוד בפני תשוקה קדושה, הנגררת מהאדמה, מהצמחים, מהחיות ומבני האדם. אפילו אלים לא יצליחו לעמוד בה, והמלאכים יעלו וירדו בהתלהבות ובשירה ממקום משכנם אל מערת אביב ובחזרה.

ראשל ראתה את יעקב מביט בה, גופה נרעד כי ידעה שהוא גורלה. עיניו מלאו באור, בשמחה ובתשוקה. מול שמחה זו ומול תשוקה זו אף מכשפה, תהא הגדולה מכולן תוכל לעמוד. איננא עצמה נבהלת כשהיא פוגשת תשוקות כאלה, תשוקות דומוזי.

עיניים נפגשו והעולם התכונן למפץ הפגישה שלהם.

שני יתומים עתירי כוח, צינורות בין שמים לארץ, בין מלאכים ואלים לכוחות האדמה המים, האוויר והאש. יעקב ורחל.

שניהם קמו בו זמנית.

התלמידים פרשו להם מהמערה. כל אחד נושא בנפשו זכרון הכוחות שנפגשו כשהם היו במערה.

יעקב וראשל נותרו לבד עיוורים לגמרי לצל שארב בסבלנות לשניהם, לסדק או לחריץ בהגנה של שניהם.

"אני יעקב" אמר לה, והשפיל עיניו

"אני ראשל" אמרה לו והשפילה עיניה.

ידיהם נפגשו.

אצבעותיהם בתיאום התוו סימני הגנה, סימני הרחקת הרע. יחד הם הרחיקו כל רוח רעה, מלאך שחת או שד משחית. עיניהם אחוזות אלה באלה. יחד החלו לשיר מזמור זימון של כל הזמנים.

"אין לי אחות" היא אמרה לו.

אין לי אח" הוא אמר לה.

יחד הם חזרו "אין לי הורים, אין לי אחים או אחיות"

הם חזרו שוב ושוב על משפט זה.

שירם השתנה, התפתח, קולם השתנה ללא הרף.

לא ידוע כמה זמן יעקב וראשל היו במערה.

לא ידוע מתי הם יצאו ממנה וחזרו לצפת.

לא ידוע אל איזה מג, קוסם, מכשפה או אפילו רב מקובל הם פנו כדי שיקדש את חיבורם המושלם.

חברי הקבוצה מהמערה לאחר שנה קיבלו הודעה שהם מוזמנים לברית של יוסף, בנם של יעקב וראשל.

אף אחד לא הרגיש את עקצוץ הצל בנייר ההזמנה או רעד התווים הדיגיטליים בנייד שלהם. גם יעקב וגם ראשל שבויים באושרם לא ראו, לא שמעו ולא ידעו שבצד בצד אורב להם הצל. הצל שהרג את הורי ראשל, הצל שאחראי על מות הורי יעקב.

לצל יש סבלנות עילאית.

מבריאת העולם הזה ועד רגע זה הוא נמצא, משוטט, מחפש את החלש או את החזק. הכאוס שבו מתפרץ אל העולם והורס.

יעקב וראשל דאגו להגן על עצמם.

הם דאגו גם לבנם.

הם לא ידעו, וכי איך יכלו לדעת, שהמוהל שהזמינו כבר נלכד ברשת הצל?

לא ברוב פאר ולא ברוב הדר. בצניעות ובעוני רב הובא יוסף בבריתו של אבי סבו, אברהם.

בבית כנסת אלמוני, רחוק מעין מרבית בני האדם התקבצו כעשרה גברים וכעשר נשים. הם שרו שירי השבעה, הם הזמינו את המלאכים להגן על הרך הנולד. הם השביעו את כוחות האדמה לדאוג לחיי התינוק, לחיי יוסף.

יעקב היה הסנדק של בנו.

המוהל בקושי רב הצליח לשלוח קצה קצהו של צל אל דמו של התינוק.

שמחת עניים היא שמחה גדולה וכנה. אין בה יוהרה, אין בה העמדת פנים וגם אין בה מתנות. הכיבוד היה במשורה, למעט יין למוהל ולהרדמת התינוק לא היה אף משקה, רק מים. האהבה שזרמה בין כל המשתתפים מילאה אותם הרבה יותר מכל מזון או משקה.

שוב נשארו יעקב וראשל לבד.

התלמידים, הנשים עזבו והלכו, כל אחד לקצווי עולם אחרים, נושאים את זכרון המערה ואת זכרון האהבה והכוח בברית של יוסף.

הם הלכו ימה ונגבה צפונה וקדמה, כמו שהשיר מספר לנו.

שניים מהם פגש יוסף בדרכו אל היעד הנורא של חייו.