פרק שני, חלק 2
אלה תולדות יעקב
יעקב בא מן הים. כמו אפרודיטה, הוא נולד מקצף הגלים, כמו
אליק בא מן הים ומת כשאר בני האדם.
הוריו היו זוג תימנים שחיו מניקוי בתים, חצרות, רחובות
ולא היו להם ילדים. אביו שוטט על חוף הים של עכו, ראה סל ובו יצור מצווח. כבת
פרעה, הוא לקח את הסל ואת הילד. בביתם החליטו הזוג לנסוע לכמה חודשים לעיר אחרת,
בה לא מכירים אותם ולרשום את התינוק כילדם.
לתדהמתם הם גילו שהתינוק נימול ובכך חסכו גם ברית מילה.
לשמחתם הוא היה כהה כמותם, והם לא דקדקו בעובדה שאפו היה שרוע מעט ולא
"יהודי" במפגיע. מה אכפת להם?
אחח, כמה שמחה הילד הסב להם.
אביו שאלתיאל קרחני התמלא באור פנימי. בחברותא שלו בצפת,
אליה חזר עם רעייתו ראומה יפת התואר, אמרו: משנולד לו בן נולדו חייו מחדש.
הוריו גם מצאו עבודה אחרת. העוני כבר לא התאים להם כדרך
חיים. החברותא בצפת גם חשבה שהבן של שאלתיאל הוא מתנה אלוהית על שנות הצדיקות,
המסירות, עבודת השם. הם לא ידעו ששאלתיאל גם חבר חשוב בקבוצת כשפים וקוסמים המגיעה
עד אור כשדים בחלקה האחד ובחלקה השני עד מכשפיו של פרעה.
בערוב ימי שאלתיאל, כשכבר נותר בודד לגמרי שאלו יעקב מה
עשית כמכשף" כקוסם"? יעקב סיים חניכות אצל משרתו של הרב-מג, שאותו איש
לא פגש מעולם. הוא עמד בפני היציאה לדרך ממנה אף איש ואף אישה לא חזרו. לדרך הקמת
היחד, קבוצת הכוח שלו. הוא רצה לדעת מאביו מה צופן לו הגורל. "אינכם משנים
מזג אוויר, אינכם מפסיקים מלחמות, אינכם מביאים שלום. מה אתם עושים?"
שאלתיאל חייך וצחק בקול רם.
הנה עוד יש הפתעות החיים כשאני כבר על ערש דווי. קרוב
למותי, קרוב לפגישה עם כל רוחות קודמיי.
"בני האהוב. אנחנו נלחמים ברע. בכל דרך ובכל
צורה". התבונן עמוק בעיני יעקב ונבהל. הוא ראה את העתיד. במהירות הוא ניסה
לארוג קסם הגנה לבנו או אולי לנינו או לעוד עשרה דורות קדימה. לא עמד בו כוחו.
עצוב הוא הוא הפסיק.
מי ידע שיעקב אינו בנו של שאלתיאל ואינו בנה של ראומה.
אף אחד לא ידע. אף אחד מכל אותם גברים חכמים, רגישים
המעמיקים חקר לתוך נפש האדם. אף לא אישה, אף לא מכשפה או קוסמת זיהו שיעקב איננו
בן שאלתיאל. האף השטוח לא היה סיבה לסימני שאלה, לבירורים.
הקול קול שאלתיאל, הצבע צבעה של ראומה, התלתלים תלתלי
הוריו וקומתו כקומת הוריו.
מתו הורי יעקב.
ראשונה נפטרה אימו האהובה. הוא לא הספיק או לא רצה לשאת
אישה ולא זכתה ראומה יותר בחייה למגע לחי תינוק, לחיוך מלא תום ואהבה. לשמחה סתם
כי הגוף מרגיש טוב, הרוח שמחה בעלעל מסתולל באוויר.
יעקב ספד לה ובכה על מותה זמן ארוך. אביו בכה וספד גם
הוא. לא הועילו נשיונות חברי החברותא להשיאו מחדש. יש לי יעקב, מה לי אישה? הוא
בחר בנזירות, בהיעדר אהבה עם אישה למען בנו ולמען עתיד בנו.
כבר מילדותו של יעקב שם שאלתיאל לב לכך שיש בילד כוחות
נפש עצומים. שיש בכוחו להניע חפצים בחלל, לגרום לאירועים קטנים. ילד חזק שילדים
אחרים נהו אחריו. לא ראש לפושעים או לפרחחים היה יעקב. הוא סלד מאלימות, הוא כעס
על ניבולי פה. הוא חי בעולם הצלילים הטהור של ראומה ושאלתיאל.
שאלתיאל פנה לאחד מחבריו הסמויים מהעין, הקוסמים. "היש
לו עתיד לבני, ליעקב?"
השבוע בו אירחו את הקוסם לא יישכח במהרה. יעקב נזכר בשעות המדיטציה
הארוכות:
בוקר יום ראשון. בוקר שקט, חיוור וקריר. בוקר של תחילת
ספטמבר בצפת. האוויר נקי וזך ותפילות המקובלים, קבוצות הצוותא השונות ממלאים ברחשן
את האוויר, כמעט כציוצי הציפורים.
גבר נמוך ורשה, לבוש בשחור, על ראשו מגבעת שחורה כמנהג
תלמידי הישיבות בבני ברק ישב אל ארוחת הבוקר עם הוריו. "תכיר יעקב" אמר
אביו "זה זוהר, חבר שלי מתקופת הילדות. הוא בא לבקר אותנו, והוא בא לבקר
אותך."
הדרך בה אביו ביטא "אותך" עוררה ביעקב ריגשה,
עצבנות קלה. הוא הפך לחסר מנוחה. ראומה שמה לב, אבל מבט משאלתיאל אסר עליה לנסות
לנחם או לעזור ליעקב.
יעקב לא זוכר מה קרה אחר כך, כי כשהוא חזר לעולם הוא ראה
את זוהר מביט בו בהתפעלות גדולה. הוריו מלאי חיוך של גאווה וסיפוק.
זוהר נשאר כל השבוע בביתם. פעמיים אביו וזוהר לקחו אותו
להרים סובבי צפת, אל מקומות שהגישה אליהם קשה מכל. הם הגיעו לעין זוהר, בו רקד החבר
של אבא בעירום מלא, שר שירים אל השמיים, מרים גלי מים אלעל. יעקב נאלם. לא שאל
שאלה, לא חיפש תשובה.
יעקב זוכר שזוהר נתן לו קופסה קטנה, וכשנתן אותה מלמל
כמה מלים. מאז ועד רגע הגילוי הקופסה טמונה היתה בבגדיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה