יוסף והשטן

 פרק שני, חלק 2 

אלה תולדות יעקב

 

יעקב בא מן הים. כמו אפרודיטה, הוא נולד מקצף הגלים, כמו אליק בא מן הים ומת כשאר בני האדם.

הוריו היו זוג תימנים שחיו מניקוי בתים, חצרות, רחובות ולא היו להם ילדים. אביו שוטט על חוף הים של עכו, ראה סל ובו יצור מצווח. כבת פרעה, הוא לקח את הסל ואת הילד. בביתם החליטו הזוג לנסוע לכמה חודשים לעיר אחרת, בה לא מכירים אותם ולרשום את התינוק כילדם.

לתדהמתם הם גילו שהתינוק נימול ובכך חסכו גם ברית מילה. לשמחתם הוא היה כהה כמותם, והם לא דקדקו בעובדה שאפו היה שרוע מעט ולא "יהודי" במפגיע. מה אכפת להם?

אחח, כמה שמחה הילד הסב להם.

אביו שאלתיאל קרחני התמלא באור פנימי. בחברותא שלו בצפת, אליה חזר עם רעייתו ראומה יפת התואר, אמרו: משנולד לו בן נולדו חייו מחדש.

הוריו גם מצאו עבודה אחרת. העוני כבר לא התאים להם כדרך חיים. החברותא בצפת גם חשבה שהבן של שאלתיאל הוא מתנה אלוהית על שנות הצדיקות, המסירות, עבודת השם. הם לא ידעו ששאלתיאל גם חבר חשוב בקבוצת כשפים וקוסמים המגיעה עד אור כשדים בחלקה האחד ובחלקה השני עד מכשפיו של פרעה.

בערוב ימי שאלתיאל, כשכבר נותר בודד לגמרי שאלו יעקב מה עשית כמכשף" כקוסם"? יעקב סיים חניכות אצל משרתו של הרב-מג, שאותו איש לא פגש מעולם. הוא עמד בפני היציאה לדרך ממנה אף איש ואף אישה לא חזרו. לדרך הקמת היחד, קבוצת הכוח שלו. הוא רצה לדעת מאביו מה צופן לו הגורל. "אינכם משנים מזג אוויר, אינכם מפסיקים מלחמות, אינכם מביאים שלום. מה אתם עושים?"

שאלתיאל חייך וצחק בקול רם.

הנה עוד יש הפתעות החיים כשאני כבר על ערש דווי. קרוב למותי, קרוב לפגישה עם כל רוחות קודמיי.

"בני האהוב. אנחנו נלחמים ברע. בכל דרך ובכל צורה". התבונן עמוק בעיני יעקב ונבהל. הוא ראה את העתיד. במהירות הוא ניסה לארוג קסם הגנה לבנו או אולי לנינו או לעוד עשרה דורות קדימה. לא עמד בו כוחו. עצוב הוא הוא הפסיק.

מי ידע שיעקב אינו בנו של שאלתיאל ואינו בנה של ראומה.

אף אחד לא ידע. אף אחד מכל אותם גברים חכמים, רגישים המעמיקים חקר לתוך נפש האדם. אף לא אישה, אף לא מכשפה או קוסמת זיהו שיעקב איננו בן שאלתיאל. האף השטוח לא היה סיבה לסימני שאלה, לבירורים.

הקול קול שאלתיאל, הצבע צבעה של ראומה, התלתלים תלתלי הוריו וקומתו כקומת הוריו.

מתו הורי יעקב.

ראשונה נפטרה אימו האהובה. הוא לא הספיק או לא רצה לשאת אישה ולא זכתה ראומה יותר בחייה למגע לחי תינוק, לחיוך מלא תום ואהבה. לשמחה סתם כי הגוף מרגיש טוב, הרוח שמחה בעלעל מסתולל באוויר.

יעקב ספד לה ובכה על מותה זמן ארוך. אביו בכה וספד גם הוא. לא הועילו נשיונות חברי החברותא להשיאו מחדש. יש לי יעקב, מה לי אישה? הוא בחר בנזירות, בהיעדר אהבה עם אישה למען בנו ולמען עתיד בנו.

כבר מילדותו של יעקב שם שאלתיאל לב לכך שיש בילד כוחות נפש עצומים. שיש בכוחו להניע חפצים בחלל, לגרום לאירועים קטנים. ילד חזק שילדים אחרים נהו אחריו. לא ראש לפושעים או לפרחחים היה יעקב. הוא סלד מאלימות, הוא כעס על ניבולי פה. הוא חי בעולם הצלילים הטהור של ראומה ושאלתיאל.

שאלתיאל פנה לאחד מחבריו הסמויים מהעין, הקוסמים. "היש לו עתיד לבני, ליעקב?"

השבוע בו אירחו את  הקוסם לא יישכח במהרה. יעקב נזכר בשעות המדיטציה הארוכות:

בוקר יום ראשון. בוקר שקט, חיוור וקריר. בוקר של תחילת ספטמבר בצפת. האוויר נקי וזך ותפילות המקובלים, קבוצות הצוותא השונות ממלאים ברחשן את האוויר, כמעט כציוצי הציפורים.

גבר נמוך ורשה, לבוש בשחור, על ראשו מגבעת שחורה כמנהג תלמידי הישיבות בבני ברק ישב אל ארוחת הבוקר עם הוריו. "תכיר יעקב" אמר אביו "זה זוהר, חבר שלי מתקופת הילדות. הוא בא לבקר אותנו, והוא בא לבקר אותך."

הדרך בה אביו ביטא "אותך" עוררה ביעקב ריגשה, עצבנות קלה. הוא הפך לחסר מנוחה. ראומה שמה לב, אבל מבט משאלתיאל אסר עליה לנסות לנחם או לעזור ליעקב.

יעקב לא זוכר מה קרה אחר כך, כי כשהוא חזר לעולם הוא ראה את זוהר מביט בו בהתפעלות גדולה. הוריו מלאי חיוך של גאווה וסיפוק.

זוהר נשאר כל השבוע בביתם. פעמיים אביו וזוהר לקחו אותו להרים סובבי צפת, אל מקומות שהגישה אליהם קשה מכל. הם הגיעו לעין זוהר, בו רקד החבר של אבא בעירום מלא, שר שירים אל השמיים, מרים גלי מים אלעל. יעקב נאלם. לא שאל שאלה, לא חיפש תשובה.

יעקב זוכר שזוהר נתן לו קופסה קטנה, וכשנתן אותה מלמל כמה מלים. מאז ועד רגע הגילוי הקופסה טמונה היתה בבגדיו.

 

יוסף והשטן

  

ותבוא אל חדרו

 

דלת חדרו של שמעון היתה מעוטרת במרכזה בעין ימין אחת, גדולה, שצבעה כחול עמוק מני חקר, כמעמקי האוקיינוס. עין תמיד פקוחה, תמיד צופה אל הבא עדיה. עין שלא עפעפה ולא מצמצה.

דבורה למדה זה מכבר להתעלם מהמבט הישיר אל עיניה ואל נפשה, נקשה על הדלת והוכנסה לחדרו.

היא וראשל עמדו מול הדלת הסגורה, מוכנות לקיים את מצוות האב. דבורה, על אף שידעה שהאב רוצה את בתו, תאב ומשתוקק אליה הבינה היטב שאין בכוחה להתנגד, שהתנגדות שלה תסיט מהלכים בעולמות העליונים, בהם הסתופף שמעון, מהם שאב עוצמה וכוח.

ראשל, רועדת בכל גופה, עיניה דומעות מריח המרקחת שהכינה אמה על מנת להגן עליה, פוכרת כפות ידיה החשופות זו בזו ללא הרף, רוקעת ברגליה היחפות על הרצפה הקרה. גם היא הבינה בחושיה העמוקים ביותר שאינה יכולה להתנגד לציווי האב.

ותנקוש בחוזקה על דלת חדרו.

ותדפוק בשנית בעוצמה רבה יותר.

ותבט באימה חדת הפנים, שלובת הזרועות שפיה ממלמל שברי הברות וצלילים שלא מהעולם הזה.

ותדע ראשל שנפל דבר בעולם.

פני אימה החווירו פתע, היא התנודדה על רגליה ובקושי רב הצליחה להתייצב ולא ליפול. העין במרכז הדלת נעצמה ואז נעלמה לה.

דלת החדר נפתחה בסערה, אל תוך החדר היא נפתחה. המחזה שנגלה לשתיהן היה קשה מנשוא. שמעון מוטל על האדמה, על צידו.  אש מתחילה לשרף את שולי גלימותיו. ידיו מושטות לפנים, כפותיהן כלפי מעלה. על הכפות שני סימני כוויה, שדבורה זיהתה ישר כסימני השטן.

החרדה שאחזה בה בדבורה כמעט המיתה אותה. היא ידעה שראשל היא התשלום בעסקה שחתם שמעון עם השטן. שום הקלה לא היתה בה משהבינה שראשל לעולם לא תישא בחובה את זרע אביה. היא חשבה שדווקא בין כל האפשרויות שעומדות בפני ראשל, ילדת קורבן, נשיאת זרע אביה היתה הטובה ביותר.

היא נעמדה בפתח החדר, מחזיקה היטב את יד שמאל של ראשל. קפאה לפתע כאשת לוט, רק חייה היו בה וחזיון חייה מאז ומעולם עלה בה.

היא ראתה את רגע הפריית ביצית אמה ע"י זרע אביה. ראתה עכשיו את הצל שהתחמק לתוך רגע ההפריה הזה. ראתה איך התפתחה בבטן אמה, מוגנת מכל רע, אבל הצל עטף שלייתה ולא הניח לה.

אמה ילדתה בצער ובייסורים רבים. משיצאה לבסוף אל העולם שחיכה לה, הלכה אמה לעולמה. המיילדת שהוזמנה לטפל בה ובאימה חיבקה אותה, והצל במהירות נכנס בגוף המיילדת. אשה באמצע חייה. אלמנה ללא ילדים. האשה הזו גידלה אותה. זו אמא שלי חשבה דבורה כל חייה עד לרגע זה.

הידיעה הזו הרעידה כל נימה בגופה של דבורה. פניה החווירו לגמרי, משהבינה שהייתה כלי, מיכל לאותו צל, עד שבא אל שמעון בעלה. ידיה נעו במהירות בניסיון נואל למנוע מהצל הזה להיכנס אל ראשל. היא ראתה את ילדותה נטולת הפחד, את הכשרתה במסדר המיילדות הקוסמות, כי ידעו שיש בה ממידות הקסם, שזכתה במגע של העל טבעי. טבעי היה לה להתחתן עם שמעון, רב המג החדש במקום זה אשר שידכם. בשמחה באה אל יצועו -משכבו, בשמחה הרתה את בתו היחידה. ללא צער הבינה שנסגר רחמה לעד.

היא נפלה על פניה, מותשת, מזיעה, אולי מוחה נשרף? אולי חייה נלקחו ממנה?

חזיון עתידי צף מולה, ובשארית כוחותיה ניסתה באמצעיה המוגבלים לשנות את כיוונו.

היא ראתה את נכדה, ששמו ייקרא יוסף.

היא ראתה את הצל בא בו.

היא ראתה עוד ועוד, וככל שראתה יותר, שקעו פניה פנימה אל תוך גולגולתה, עד שיצאה נשמתה.