נקמה

 נקמה

מדי פעם מגיעה פיה חדשה לאובות. לא תמיד יודעים מהיכן הגיעה, ולא תמיד יודעות הפיות מדוע הגיעה פיה זו דווקא.

אחת הפיות שהותירו רושם עז על שוכנות אובות, שנים אחרי שכבר נעלמה לה בכוכי הקבורה בתחתיתה של ארץ היתה אִילָאפָּה.

כשהגיעה כבר היתה בת ארבע, תינוקת די מבוגרת יחסית לתינוקות שהגיעו זוחלות, חסרות מודעות לסכנות סביבן לאובות, חצו את חומת האשליה והאנרגיה שהפרידה בינו לעולם והגנה עליו ועל פיותיו.

שערה היה אדום ועיניה ירוק בהיר כצבע עלים בשמש.

היא הגיעה הולכת על רגליה.

אף חיה לא רדפה אחריה, אף נחש לא ניסה ללכוד אותה ולציפורי הטרף היו עניינים במקומות אחרים.

בנוזל החיים של אובות היתה עדות של פיה שראתה אותה בעת שחצתה את הגבול בין שם לכאן.

"היא באה כולה אש ולהבה. שערה אסוף ושזור היטב לראשה. חרוזי טורקיז וירקן ואחלמה עיטרו את מקלעת שיערה. עירומה מכל. יחפה. חזקה ולא עייפה. אבל עיניה שירו ברקי זעם ללא הרף הם שלכדו את תשומת לבי. פחדתי שהנה מגיעה שעתו של אובות. שהנה סופנו שתמיד נמצא בעתיד קיומנו וקיומו של אובות מתממש."

אִילָאפָּה הצטרפה לפיות על העץ.

מקומה נקבע גבוה בצמרתו של אובות, לבל, כך טוענות ההיסטוריוניות, תמצא לה חברות ועמיתות ותפיץ את רעל הנקמה בהן.

סִימִינְג, פיה שחרחרה ועדינה כמו פרפר עת יצא מגלימת הגולם היתה חברתה היחידה. והיא סיפרה לעץ, לפיותיו ולאלה:

" אִילָאפָּה באה ממקום רחוק, שאיננו יודעים עליו דבר וחצי דבר. איך אובות מצא אותה, הוא יספר לנו אם ירצה. האלה לא עונה לשאלותיי, וגם  מותה של אִילָאפָּה מוזר וחריג."

אִילָאפָּה סיפרה לי שהוריה היו ציידים במישורי העשב הגדולים. שם אדם יכל להסתתר בין גבעולי העשב, אבל גם חיות טרף ואחרות הסתתרו בעשב.

"חיינו תמיד בידיעה שכל צעד לכל כיוון יכול להסתיים בנשיכה בצוואר ומוות. חלב אמי היה חמוץ בגלל לחץ החיים והמוות. אבי רזה היה כדי שיוכל לרוץ מהר. עשרה ילדים היו להוריי. אולי אחרי שנעלמתי מהן נולדו עוד, אינני יודעת. באחד מהלילות בהם ישנו בקושי כי חיות הטרף שאגו וצעקו ויללו לשמיים, האש בגלל הרוח כמעט כבתה ולא נדלקה שוב היה לי חלום. ראיתי עץ ענק בחלומי. ראיתי את העץ פוער את פיו ובולע את שני אחיי חיים. אחזה בי צמרמורת, וצעקתי צעקה גדולה. רצתי אחרי שני אחיי אל העץ ונתקלתי במחסום גמיש, שהעיף אותי אחורה. נסיתי עוד פעם ואחר כך עוד פעם, ללא הועיל. שרתי בלבי תפילה לאלת הנקם, השנאה, הזדון וההרס קוֹטְלִיקוֹ. הראי לי את הדרך לנקמה. הראי לי את הדרך להחזיר את אחיי לחיים. והיא הראתה לי, האלה הגדולה מכולן את הדרך.

עוד באותו הלילה הרגשתי שאני נעה בין עולמות שונים ומוזרים. זרמים של אויר קר ואויר חם, אור שמש ואור ירח וכוכבים ליטפו אותי. נעתי בתוך מים ובין דיונות ענק של חול. הזעם שאחז בי לא נחלש ולא פסק לרגע.

וכשהתעוררתי עמדתי במרחק מעץ ענק דומה לעץ שבלע את אחיי. בלי לחשוב, כשבלבי זרם עז של אש, שנאה, רצון לשרוף הלכתי אל העץ ונבלעתי בו."

שקט שרר לאחר הסיפור של סִימִינְג. שנים רבות הפיות חשבו והרהרו בסיפור זה. האלה נעלמה, אובות לא השיב דבר. נוזל חייו המשיך לנוע במעגליו המחזוריים. פיות באו ופיות הלכו, עד השריפה הגדולה.

ברק אש חדר את הגנותיו של אובות. אִילָאפָּה על ענפה רקדה, שרה וזימנה אנרגיות הרסניות ככל אשר יכלה. חברותיה לענף הצליחו בשארית כוחן לעופף למטה אל מקום מבטחים.

קוֹטְלִיקוֹ אל האש תני בי אש

ראי את העץ אשר בלע את אחיי

ראי את העץ אשר בלע אותי

קוֹטְלִיקוֹ אלת המוות האהוב

את אחיי לא מצאתי, אותך מצאתי

שרפי את העץ, שרפי אותי

כל הפיות שמעו השבעה זו. חלקן נזכרו בסיפור של אִילָאפָּה והצטמררו והחלו לשיר השבעה שתביא את הגשם, את המים מצנני כל. האלה, בוראת אובות הראתה עצמה במלוא הדרה מעל העץ ובידה מביאה ודוחפת גושי ענני גשם.

הגשם ירד. האש שככה. אִילָאפָּה נמצאה על ענף הזית בו חיה שנים רבות.

הפיות כיסו אותה ברדיד שירים, חלומות, מתארי אור וצל ובעיקר בצבעי אדום וירוק בהיר כעלה בשמש.

זהו סיפורה של נקמה. זה סיפורה של אִילָאפָּה

 

ימאיה, פיית המים

 הסיפור על ימאיה, פיית המים

הפיות אצל אובות תמיד מוטרדות בחקר סוגי האנרגיות בעולם. מדי פעם צצה אצלן, על הענפים, בגבהים שונים איזו פיה שמשקפת אנרגיה ייחודית מאוד.

כזו היתה ימאיה. כמו אחיותיה הרבות, היא הובאה לאובות בילדותה. ההיסטוריוניות יודעות לספר שכוחה בלט במגע עם נוזל החיים של אובות, היא אנרגיית המים במדבר היבש.

כשחלפה דרך המחסום בין החיים ובין אובות עלה נד מים אדיר סביב לאובות. אובות רעד. הענפים זעו ונעו במהירות לא צפויה. הפיות עפו מענפיו, מבתי הזיתים הקטנטנים. כולן פרשו כנפיים ושרו בקולן הצלול, המרכך, המרגיע את שיר המים:

שאו מים קולכם ברמה

שאו גליכם אל על

האלה הבוראת מושיטה ידיה

נהרותיכם זורמים אל תוך אצבעותיה

למה לך כי תפחד אובות

למה לכן אחיותיי, בנות אובות

לפחד

הירגע מים אדירים

נוח נד מים

חזרו למקומכם

מאגר חיי אובות

מעל קולן של הפיות נישא צליל דק ועדין מאין כמותו, מילותיו לעד חקוקות בנוזל החיים של אובות:

מים אדירים

גזלן וגנב אובות העץ

מן המים הרחוקים הביאני אל המדבר הצחיח

עץ אכזר אוכל נשמות

ואתם, מים אדירים

מה לכם כי תרעשו, תצעקו

לא לכם ולא לי הכוח

הקול הדק והעדין השתלט על קול מקהלת הפיות. האלה אספה את ידיה שואבות המים. המדבר נרגע, נד המים נעלם, והשמש האכזרית ייבשה את האדמה סביב לאובות. ולא נודע כי עלו המים אי פעם.

חבורת פיות מים הצטרפה אל ימאיה. כולם יושבות וחיות על הענף הבשרני ומלא נוזל החיים של אובות.

באחד הימים הרחוקים ההם, ימאיה רקדה על הענף ושרה לה. חברותיה הצטרפו אליה. נוזל החיים עצר זרימתו באובות. ההיסטוריוניות שלומדות מנוזל החיים, שכותבות בו את תולדות אובות הראשונות ששמו לב. עייפות השתלטה עליהן, שמחת החיים נגוזה. הן נפלו כעלים יבשים מאובות אל האדמה. אחריהן פיות נוספות נפלו. ימאיה וחברותיה המשיכו בריקודן מלא אור השמש. מה להן וליובש באובות?

האלה נבהלה.

גם היא חשה ביובש המשתלט על ברואה האדיר. עיניה נעצמו. שתי ידיה הושטו ובבת אחת שפכו מים על אובות. הרוקדות נרטבו וחדלו מריקודן.

נוזל החיים חזר לנוע באובות. הפיות חזרו לענפיו בעזרת הרוקדות שירדו מטה מטה והרימו פיה אחר פיה אל ענפי אובות.

טוב זה לא היה פשוט כלכך. מה לימאיה ולסידורי הפיות על אובות? מה לה ולגילן של אחיותיה? להסדרי הכוח? להתמחויות כוחות הפיות?

סדר העולם התהפך. סדר החיים על אובות התהפך. האלה מרטה שערותיה, ההיסטוריוניות כעסו, צעקו ולבסוף, משעייפו נצמדו אל נוזל החיים ולמדו ממנו את סוד הסדר.

הן שרו,

שירן הדריך את הפיות חזרה לענפן, לבתיהם הנקיים.

וימאיה

ימאיה חיה שנים ארוכות על אובות. משתמו ימיה על העץ, נפער בור עמוק ליד אובות, בור מלא מים כהים, קרים וריחם ריח מיטיב. ימאיה צנחה למים.

הבור נסגר, והיא נעה, שרה, צוחקת ורוקדת בנוזל החיים של אובות. עד היום.

 

 

 

 

הפיה מן הים

 זו מן הים הרחוק

כל מבט בצבר פיותיו על ענפיו מבהיר לאובות שהוא לא זוכר כלום. נוזל החיים שלו, בו רשומות ומתועדות כל הפיות שהגיעו אליו אי פעם עובר בין צבירי מוחו המפוזרים במקומות שונים בו, ואובות מתקשה ליצור זרם אחד מתוך רבבות הזרמים שבנוזל חייו.

ובכלל, שאלה שיקסטה פעם, אחת ממנהיגות עדת הפיות בענפים האמצעיים בו, מי באמת יודע וזוכר אותנו? מה יקרה כשאובות ייעלם מן העולם? לאן אנחנו נלך? או נמריא, או נצלול?

לפעמים, כשבטעות אחת מהפיות נושרת לאדמה עם זית שבשל וכבר כבד לאובות לשאתו, זכרון קיומה תלוי רק באחיותיה. לפעמים האומללה נאכלת ונבלעת בבטן החיות שמגיעות לאכול את פריו של אובות, לנקות את סביבתו, לנקות אותו מטפיליו הרבים, מעורו היבש והמתקלף.

וזו מן הים, מי מכיר אותה בכלל?

קראו לה בתזים. מן הים היא באה ואל אובות עץ הזית הגיעה.

מאין באה ולאן הלכה?

האם חזרה אל הים?

האם חזרה אל הים הגדול?

האם נדדה אל המדבר הגדול?

האם נעה בבטני הנוודים אל עולמות אחרים?

ההיסטוריוניות אשר צמודות אל נוזל החיים סיפרו את סיפורה הקצר של אומללה זו. בזימה באה מן הים, לפני עידנים, כשבני אדם עוד הפליגו רק על זרמי מעמקים. משפחה אחת גדולה, הרבה מבוגרים הרבה ילדים הושלכה אל חוף.

משפחה אחת, הרבה ילדים נדדה עד שמצאו מקום קרוב לאובות, ולא ידעו סכנתו כי רבה. ידעו שיש להיזהר מציפורי טרף, מחיות מדבר ומנחשים גדולים.\עץ היפה, הירוק-כסוף מילא עיניהם בחלומות על גדולה, על עתיד מפואר.

בתזים אשר על המים, על נוזל החיים.

מן הים היא באה עם משפחתה. אובות פיתה אותה אליו. והיא תינוקת בת שלוש תמימה ושמחה עזבה מאהל הוריה והלכה אל אובות. אל העץ הירוק-כסוף, אל הכוח והשמחה שהבטיח לה.

משהפכה לפיה גם הפכה למוצאת נתיבי המים במדבר, בעולמות העמוקים תחת פני  האדמה.

ההיסטוריונית ממלאת גרונה בקולה של בתזים, שאיננה:

"לא עוזרות מילות הכישוף שלמדתי מאובות. האדמה יבשה. נהרות המים מצאו אפיקים אחרים לזרום בהם. האלה הבוראת מסבה  פניה מאובות. היא כועסת עליו.

חלמתי חלום ובו ראיתי את האלה גדולה, מלאה בצבעי החיים. פניה העדינים זועפים, עיניה יורקות צבעי כחול, ירוק, טורקיז ומדי פעם גם נחושת בם. זחלתי אליה בזהירות ונגעתי בנעליה היפות. היא התכופפה והרימה אותי. בעיניה הגדולות טבעתי לגמרי.

אובות פיתה אותך, ילדה קטנה. אובות חיפש מוצא אל הים. מוצא אל מים רבים, מוצא מהמדבר. למה את מתאמצת עבור אובות? ולא רק אותך פיתה, אובות, בני האהוב, שאסור לו לנדוד בעולם.

נבהלתי. הבנתי שחיי וחיי כל חברותיי בסכנה, כי האלה אולי תשמיד את אובות. אתו גם אנחנו נושמד. בכיתי. לא התחננתי, לא התפללתי, לא ביקשתי כלום. רק בכיתי.

בתוך הבכי נולד השיר שאני שרה תמיד, שיר שפותח את ערוצי החיים לאובות, נהרות של מים הבאים אליו."

ההיסטוריונית שתקה.

איפה בתזים? הרהרה ההיסטוריונית. חלק של תשובה עלה בה. אבל מכת פחד נוראה הכתה בליבה וכמעט הרגה אותה. 

יש גם פיות ממין זכר

 היכן מסתתרים פיות ממין זכר?

על אובות, באחד הענפים התחתונים, העתיקים כלכך ששכחו מתי נוצרו חיה קהילת ההיסטוריוניות.

זו קבוצה מוזרה של פיות שהגיעו אל אובות כשהיו בנות 6 או 7, ולא כמרבית הפיות, ילדות בנות שנה עד שלוש שנים.

אלה הפיות שמקפידות לרקום בתוך תאיו של אובות את סיפורי נביטתו, את ראשית תודעת היותו חי, ומי הפכו לאבי הפיות, הילדות שנגזלו מבתיהן, אוהליהן, משפחותיהן ושבטיהן.

אצל אובות אין פיות ממין זכר.

זכור היטב המקרה, שנרשם בכאב רב, בכעס רב בין זרמי החיים של אובות על הילד היפה שהגיע אליו.

על ארבעותיו זחל התינוק. שערו שחור ומתולתל, אבו חד ועדין, עיניו שחורות ועורו שחור אף הוא. הפיות התרגשו. ענפי אובות אף הם נעו מעט.

קול שקט ומצמית בקע מבין ענפי אובות: לך!

ריח רע עלה מאובות, הרוח הסתחררה סביב אובות, מרימה ענני אבק וקולה שורק.

התינוק המשיך לזחול. לא מבין את סימני האזהרה.

ואז צץ אותו נחש גדול, נחש החונק טרפו ובולעם. לא היה לתינוק סיכוי. אבות אטם את הראות סביבו, עלא את עצמו ואת פיותיו בכלא אטום לכל מראה וצליל, שמא קולו בכיו של הילד יקרע את ליבו.

לאן הולכים התינוקות ממין זכר, שאלה הפייה העתיקה ביותר על הענף התחתון. מאות שנים היא חוקרת ודורשת בנושא.

היא העלתה חזיון מול עיניה לאחר שצמה ימים רבים ואז אכלה מהפטריות שחיות בין שורשי אובות.

בחזיונה ראתה עץ ענק כמו אובות.

והנה הפכה לתינוקת בת שלוש או ארבע. זוחלת לה עיוורת לעולם. חום וקור מצליפים בה. והיא רואה מרחוק את העץ הגדול והיפה. עץ שמבטיח הגנה.

זחילתה מואצת.

קולות שורקים באוזניה, אש באוויר, ציפורים מוזרות מתקרבות בטפרים שלופים לעיניה.

נשיכה חזקה בגבה, גוף נכרך בה.

אט אט נשימתה פוסקת. הכרתה מתערפלת. תמונות של שמש, פני אימא ואבא זהו.

המומה ודמומה נפלה על הענף. הרחב.

ריחות הזיתים שעולים מאובות מחיים נשמתה וגופה חסר הממשיות. כנפיה מתיישרות והי מעופפת סביב חברותיה וידיה נעות בכעס רב.

חיי פייה אינם כחיי אדם.

שנים לאחר שחזרה ממסעה החיזיון הצליחה הפיה העתיקה לכנס כמה מאחיותיה ולחדור אל לב ליבו של אובות.

לבו של אובות אינו כלב אדם או חיה או רמש.

הפיות ישבו זו ליד זו, שרו, התפללו ואכלו מזיתי הבוסר של אובות.

עץ בעל נוף מפואר, כסוף וירוק הופיע לפניהן.

"מה אתן רוצות"? הזעם והכעס וחוסר המנוחה עלו בשאלה והפחידו אותן.

"אני רוצה לדעת לאן הולכים תינוקות בנים שמאבדים דרכם? האם אלה שבאים לכאן הם מזון לנחשי המדבר?"

העץ כמו חייך חיוך ללא שמחה, "למות מנחש מלא רחמים יותר מלמות בפי להקת טורפים."

"למה אתה לא מקבל פיות בנים לשירותך?"

"ככה זה. אף פעם לא שאלתי את עצמי למה. אף פעם לא הטרדתי את הבוראת שלי בשאלה הזו. לא יודע. אני חייב למנוע מבנים להגיע אליי, אני חייב לדאוג שמותם יהיה מלא חסד."

קבוצת הפיות נרעדה.

"אז למה נתת לנו לראות את גורלו של התינוק היפה? רצית שנעזור לך, שנצליח לערער סדר העולמות?"

העץ נעלם.

הקבוצה נשארה מהורהרת על הענף הנמוך.

הפיה הוותיקה רשמה בתוך נוזל חייו של אובות את השיחה ואת הסיבות לה. העץ נרעד פעם ופעמיים,.

אז הרימה לרגע את ראשה, גירדה את פדחתה העדינה והוותיקה וידעה שיומה קרב לסופו וחייה מסתיימים. הבנה עמוקה מני חקר נולדה בה, אבל לעולם לא תוכל לחלוק אותה עם חברותיה או לכותבה בנוזל חייו של אובות.

 

הגוף מתכלה.

הנשמה עוברת לעץ שלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

ילדתאל ובן שחר הנפיל

 הסיפור על בן שחר הנפיל וילדתאל

 

עץ אובות זוכר את פיותיו, הנשמות האבודות שמצאו מקלט בין ענפיו, שלמדו לשיר ולזמר כמלאכי עליון, כסירנות.

אחת שהוא זוכר היא ילדת אל שנלחמה בנפיל ויכלה לו.

--

ילדתאל, צאצאית למשפחת חייזרים שנחתה על ארץ לפני עידנים איבדה דרכה והגיעה בדרך לא דרך אל עץ הזית אובות.

שם כקודמותיה הרבות ובאחרות שתגענה אחריה, היא נותקה מגופה וחיה על ענף גבוה מאוד, ענף שכמעט נוגע בעננים.

לא כשאר הפיות שמוצאן מהאזור, צאצאי פלנטת ארץ, ילדתאל התקשתה לקבל את ההיפרדות מהגוף. היא סירבה לחיות כנשמה נטולת גוף על ענף של עץ. כישוריה הרבים, שהועצמו על ידי בנות הקהילה לא שעשעו אותה, לא היו סיבה למשחק או להתרגעות באור השמש עם זריחה או בשקיעה.

כנפי השפירית העדינות שלה לא נעו ולא זעו. היא ישבה על הענף, לא זעה ולא נעה, ורק שאלה נפשה למות. היא זוכרת את הוריה, את אחיה. היא זוכרת את החללית בה הגיעו לכאן. את המכה שקיבלה עת החללית התנגשה בהר.

מאז היא לא זוכרת דבר. היא חיה בתוך ריחות הזית, בתוך צלילי שירת אחיותיה. הכל זר ומוזר ומעורר דחייה.

היא לא יכלה למות.

פיות חיות את מכסת ימיהן גם אם אינן אוכלות או שותות. כמה שנים חיה פיה? מי יידע? יש שחושבים שהיא לעולם לא מתה ויש שחושבים שהיא חיה כחיי העץ בו היא חיה. אובות עצמו לא ידע את התשובה, ואם ידע מעולם לא נתן אותה לאף פיה. האמת שפיות הגיעו ונעלמו מהעץ.

שאחת הגיעה אחת הלכה לה.

לאן הן הלכו?

האגדה מספרת שישנו נפיל אחד שטורף את הפיות. הוא חי ליד אובות ותפקידו הוא לאזן את כמות הפיות על ענפי אובות. הנפיל, צאצאו של אוראל המלאך ובת אדם יפהפייה שנשבתה בקסמיו, ומתה עת בנה פרץ מתוך בטנה, חזק, צרחן ולא זקוק לאף אחת או אחד שידאג לו.

בן שחר קראו לו המקומיים, שמעולם לא ראו אותו, רק ראו את דמותו מסתירה את אור השמש, הריחו את גופו עת פסע לידם, שמעו את רטינותיו, שירותיו, וניסו בכל כוחם להגן על בנותיהם מפניו, כי יצרו גדול היה.

גם בן שחר, יצור גבוה, עז קול ומבט, התגלגל אל אובות. רעב ויגע מנדודיו, ראה את  העץ הגבוה מולו. הרגיש שלעץ יש נשמה ויש כוח רב. הוא רצה את הכוח הזה. אובות ניסה להגן על ילדותיו, פרש את מסכי ההסוואה מפני הנפיל המאיים, שנע ונד כמו קין וכמו גילגמש מחפש את מקומו.

ילדתאל התעוררה מחרגונה לפתע. ריח מוכר עלה באפה. זכרון החללית ואחיה הכה בה. האמנם בן שחר אחיה הוא? ואם לא אחיה אולי צאצא של אחיה? היא פרשה את כנפיה היפות ועופפה לכיוונו של בן שחר.

קומת הנפיל כקומת אובות, פניו עדינים, עיניו טורקיז. שערו האדום פרוע וסתור. כתפיו רחבות, מותניו צרות וכפות רגליו גדולות. הוא לא הפחיד אותה. היא ראתה את ידיו נשלחות אל אובות. היא שמעה את אחיותיה מיללות בפחד. "תשירו" היא צעקה להן "תשירו".

הן שרו. קסם עתיק לכד בתוכו את הנפיל. עיניו נעצמו. הוא התיישב על ישבנו, רגליו פשוקות לצדדים, נטול הגנה. ריחות של עונג, תקווה עלו באפו, צלילים ששמע רק בבטן אמו, בטרם בקע ממנה והרגה באכזריות נעו סביבו במהירות, קושרים את ידיו ורגליו.

רק אז העזה ילדתאל לרדת אל הענק.

היא נגעה בידיה ברקתו הימנית ואחר כך ברקתו השמאלית. ואז במרכז מצחו. תמונות התגשמותו ליצור בבטן אימו עלו בה. קולו של אחיה המפתה את אם בן שחר נשמעו באוזניה, חזקים, אלימים, צורמים.

היא ראתה את אחיה.

יפה, מתוק לעיניים. ראשו מגיע עד לעננים, מבטו שלוח אל העתיד. אבל היא גם ראתה את נפשו של אחיה, את הכעס והשנאה לארץ בה נפלה החללית, ליצורים שראו בו אל, לתשוקתו שלעולם לא תבוא על סיפוקה, כי אין מבנות מינו על ארץ.

כמה ילדים יש לאורל? כמה ילדות?

ילדתאל שרה.

היא עופפה סביב ראש הנפיל ושרה. קושרת אותו בכבלים חזקים מכל מתכת שיש. קושרת אותו אל אובות, אל המקום הזה.

בשירה היא הבטיחה לענק הנודד מנוחה, תקווה, שמחה, מקום.

המקום ליד אובות.

אליו באות פיות באחרית ימיהן, לשיר לו שירים ולחזק את הכבלים שטוותה ילדתאל.

 

ספיר הפיה ממושב זימרת

 הרגע בו הפכה לפיה

 

ספרי ההיסטוריה של ממלכת הפיות החיות על עץ הזית במושב זימרת לא מספרים באמת מתי הופכת ילדה אבודה לפיה. זה לא סיפור עצוב, אפילו תחילתו לא ממש שמחה.

--

עץ הזית הזקן, שיש אומרים שהוא כבר בן ארבעת אלפים שנים מכיר את כל תהפוכות הזמן. הוא חי הרבה לפני הפרעונים, כשעוד כל מיני יצורים על שניים התהלכו בו. בראה אותו האלה פרבאטיה בעת שמחה, בעת הוללות, בעת בה האמינה שיצוריי האדם שדומים לה כלכך ימשיכו להיות יצורים תמימים, שמחים, החיים מהצומח והפורח ושותים מי מעינות שבראו אחיה הגדולים.

עץ הזית שקרא לעצמו אובות צמח וגדל אט אט. ואסף אליו כל נדכה וסובל מכל מין וסוג. מלחמה בין השוכנים בין ענפיו ערערה אותו לגמרי, ובזעמו דחה את כולם, עד האחרון. אלף שנים לא הגיע אליו אף יצור חי. סביבו פרחו וקמלו פרחים, צמחים, עצים. חיות גדולות וקטנות סבבוהו, ואף לא אחת נגעה בו, ולו לרגע.

עד אותו היום בו שמע בכי של יצורה קטנטנה, זוחלת על ארבעותיה. קרוב אליה היה נחש גדול. לשונו הצליפה באוויר טועמת את טעם הילדה. הוא התנשא על גחונו, ראשו רכון אל מרכז גוף הילדה הבוכייה. בכייה, דמעותיה, חוסר מודעותה לסכנה האורבת לה פרעו את חומת הבידוד של אובות. בבת אחת היא נמשכה אליו, נעלמה מן העולם.

זו היתה אדיטיה. הראשונה לכולן.

אובות גידל את רוחה בחמלה רבה. את גופה הוא טמן עמוק בין שורשיו. אדיטיה הראשונה, אדיטיה ממסדת מסדר הפיות. אדיטיה מלמדת הקורא וכתוב. אדיטיה מעניקת הקסמים.

--

הפיות על אובות הן נשים אנושיות, נשים שמפנזיות, נשים אלות, נשים מכוכבים רחוקים. מי שזוכה להגיע קרוב אל אובות ישמע זמרה עדינה, רחוקה, על סף השמע.

--

ספיר היתה ילדונת חמודה ילידת מושב זימרת. ספיר קראו לה כי עיניה בהקו ורטטו כספיר. הכחול העמוק, הקשה בפנים של ילדה קטנטנה ועדינה עורר חרדת-מה אצל הוריה.

בהיותה בת שנתיים הלכה-זחלה אל אובות. במושב יודעים ומכירים את אובות. הם יודעים שהוא עץ עתיק, שלו רצה היה מגלה וחושף צפונות עבר. אבל הוא עץ בשבילם. ספיר שמעה את שירת הפיות העולה ממנו, ואליה זחלה, כאותם פתיים שפותו על ידי הסירנות.

אובות הריח והרגיש בהתקרבות הקטנטנה אליו. הוא תמיד עומד על המשמר, כי כך מגיעות אליו הדיירות המזמרות, אלו שקלותן, יופיין וכוחן מגן עליו אלפי שנים. הוא לא עשה דבר. הוא התבונן. הפיות על ענפיו המשיכו לשיר כדרכן תמיד. האוויר התגבש סביב אובות. הילדה זחלה והתקרבה. עיוורת וחירשת לסכנות האורבות לה בדרכה אל אובות. כלב חוצות חולה, מכונית ממהרת, סוס שברח מהאורווה הטיפולית.

משהגיעה עד גבולו החיצוני של אובות, ראתה כמו מסך שקוף. מה ילדה כמוה יודעת? דבר בה, בעברה, בעבר של הוריה לא הכין אותה ליופי, לצלילים, לקסם ולפיתוי שנערמו זה על זה מול עיניה על הווילון השקוף שאפף את אובות.

היא שלחה יד קדימה, ואז יד שנייה. הראש הגיע אחריהן, ואחריו הגוף כולו.

כך הופכים לפיה.

--

השמועות אומרות ללא הרף:

נחטפה על ידי בדווים, נחטפה ע"י חייזרים, היא שפחה אי שם.