בריאת העץ אובות

 ותברא האלה את העץ אובות

 

כיצד בא העץ אובות לעולם? אין זה סיפור שההיסטוריוניות אוהבות לספר.

האלה בראה את אובות על באר מים חיים.

בבוראה אותו שרה לו את השיר:

במדבר תכה שורש

בני היפה, החזק

במדבר תנווה ולא תעזוב לעד

בני היפה, החזק

על בארות מים הושבתיך

בני היפה , החזק

הכה שורש עד לב עולם

בני החזק, היפה

מימיך לא יתמו עד תום הזמן

בני היפה, החזק

שרה בקול חלש ובקול חזק. מרעידה את מיתרי העולם, את לבות האלים חבריה, מאהביה ושונאיה.

זרע זית מארץ יוון הביאה בכפה העדינה. זרע עץ עתיק, ששכח מזמן מתי היה על האדמה. זרע מעץ ששמניו סכו בשר נסיכות, ראשי מלכים וקיבות אלים.

אתה הוא בני

אתה הוא כל עולמי

מותך מותי.

הרבה פעמים תהו ההיסטוריוניות של העץ אובות, למה במדבר?

למה באמצע ארץ לא נושבת, מלאת שריפות, בצורות, חום עז.

גשם כמעט אין

הרוח לוהטת ומוצצת כל שמץ של חיות ולחות

דווקא שם בלב המאפליה הזו, שם בראה האלה את אובות מזרע זית מעץ זית מיוון ששכח כבר מי הוא.

דוממת עמדה האלה מעל הבאר

שמטה הזרע לתוך הבאר

הרימה שתי כפות ידיה אלעל

ואחר כך הפכה אותן הישר אל באר המים אליה הושמט זרע העץ אובות.

לידת העץ אובות קלה היתה להפליא.

לא היה עליו לצאת מרחם ולא היה על האלה להרות אותו.

לא יצא מאף חלק מגופה ולא ביקשה את עזרת רוחות, הגשמים או העפר בבריאת העץ שלה, בנה, אובות.

ההיסטוריוניות של העץ אובות, אלה המורשות להשקיע תודעתן עמוק עמוק בתוך נוזל החיים של אובות מסרבות תמיד לשתף את סיפור בריאת העץ אובות.

נוזל החיים שומר כל אירוע

נוזל החיים של העץ אובות זוכר את כל פיותיו

הוא זוכר את אלה שגורשו ממנו

אבל הוא שותק, לעד שותק.

פיותיו מדברות, שרות. מגינות עליו מציפורים, משדים, מאלים יריבים ומאלות אחיות, שרק רוצות לשחק עם הבן שלה, העץ אובות.

מדי פעם נפלטת לאחת הפיות פיסת מידע חיונית וחשובה, ובמהלך אלפי השנים למדו הפיות את סיפור לידת אובות בקווים כלליים.

האלה הישירה כפות ידיה אל באר החיים ומתוך הבאר עלה חוטר עץ זית, עדין, רך כלכך, חדש.

שורשים חזקים נשלחו אל כל פינות קירות הבאר ונקבו בהן חורים. חותרים אל לב האדמה ממנה יבואו חומרי הגדילה והצמיחה של אובות.

שירת האלה התגברה והיא זימנה אליה את להקת נערותיה, אלה אשר על ביתה, בגדיה, גופה וקיומה במישור הרוח ובמישור החומר. קולותיהן הצטרפו לקול האלה. כל העולם נעטף בשירה המרגיעה, המנחמת, הבוראת והיוצרת הזו של האלה.

חוטר עץ הזית גבה, התרחב והתמלא בעלים ירוקים וכסופים.

ריחו נישא למרחוק ועדרי חיות באו לסעוד ממנו, להשיב לעצמם חיים. כי החיים קוראים לחיים.

ההיסטוריוניות שקוראות את פרקי חייו הראשונים סובלות בכל גופן את כאבי התלישה והקריעה של ענפיו, עליו היפים. עוד לא הצליח לגדל פרחים, עוד לא זכה להנאת ההאבקה, עוד לא יצר פירות. כאביו היו קשים מנשוא.

קולו עלה אל האלה.

זעמה היה רב בתחילה, אבל בהכירה את מחזור החיים והמוות כעסה היה מופנה אל עצמה. הדי רק לברוא? ומה עם הבריאה לאחר שסיימת? האם נתתי לבריאתי כלים לשרוד?

ותשיר האלה את שירת המגן של האלים.

ותכסה את בנה בעולם צלילים עמוק ומגן מכל חיה.

וינוח אובות, וירפא אובות, ויולד אובות את פרחיו. ויבואו הדבורים, הפרפרים, החרקים אוהבי הצו ויאבקו את אובות, ובעבור כמה חודשים צצו נאות זיתים על ענפיו.

וישמח אובות, ויגאה בעצמו.

ותשיר אמו את שיר הבריאה.

ושקט בא לעולם.

 

 

 

 

הפיה מן הים

 זו מן הים הרחוק

כל מבט בצבר פיותיו על ענפיו מבהיר לאובות שהוא לא זוכר כלום. נוזל החיים שלו, בו רשומות ומתועדות כל הפיות שהגיעו אליו אי פעם עובר בין צבירי מוחו המפוזרים במקומות שונים בו, ואובות מתקשה ליצור זרם אחד מתוך רבבות הזרמים שבנוזל חייו.

ובכלל, שאלה שיקסטה פעם, אחת ממנהיגות עדת הפיות בענפים האמצעיים בו, מי באמת יודע וזוכר אותנו? מה יקרה כשאובות ייעלם מן העולם? לאן אנחנו נלך? או נמריא, או נצלול?

לפעמים, כשבטעות אחת מהפיות נושרת לאדמה עם זית שבשל וכבר כבד לאובות לשאתו, זכרון קיומה תלוי רק באחיותיה. לפעמים האומללה נאכלת ונבלעת בבטן החיות שמגיעות לאכול את פריו של אובות, לנקות את סביבתו, לנקות אותו מטפיליו הרבים, מעורו היבש והמתקלף.

וזו מן הים, מי מכיר אותה בכלל?

קראו לה בתזים. מן הים היא באה ואל אובות עץ הזית הגיעה.

מאין באה ולאן הלכה?

האם חזרה אל הים?

האם חזרה אל הים הגדול?

האם נדדה אל המדבר הגדול?

האם נעה בבטני הנוודים אל עולמות אחרים?

ההיסטוריוניות אשר צמודות אל נוזל החיים סיפרו את סיפורה הקצר של אומללה זו. בזימה באה מן הים, לפני עידנים, כשבני אדם עוד הפליגו רק על זרמי מעמקים. משפחה אחת גדולה, הרבה מבוגרים הרבה ילדים הושלכה אל חוף.

משפחה אחת, הרבה ילדים נדדה עד שמצאו מקום קרוב לאובות, ולא ידעו סכנתו כי רבה. ידעו שיש להיזהר מציפורי טרף, מחיות מדבר ומנחשים גדולים.\עץ היפה, הירוק-כסוף מילא עיניהם בחלומות על גדולה, על עתיד מפואר.

בתזים אשר על המים, על נוזל החיים.

מן הים היא באה עם משפחתה. אובות פיתה אותה אליו. והיא תינוקת בת שלוש תמימה ושמחה עזבה מאהל הוריה והלכה אל אובות. אל העץ הירוק-כסוף, אל הכוח והשמחה שהבטיח לה.

משהפכה לפיה גם הפכה למוצאת נתיבי המים במדבר, בעולמות העמוקים תחת פני  האדמה.

ההיסטוריונית ממלאת גרונה בקולה של בתזים, שאיננה:

"לא עוזרות מילות הכישוף שלמדתי מאובות. האדמה יבשה. נהרות המים מצאו אפיקים אחרים לזרום בהם. האלה הבוראת מסבה  פניה מאובות. היא כועסת עליו.

חלמתי חלום ובו ראיתי את האלה גדולה, מלאה בצבעי החיים. פניה העדינים זועפים, עיניה יורקות צבעי כחול, ירוק, טורקיז ומדי פעם גם נחושת בם. זחלתי אליה בזהירות ונגעתי בנעליה היפות. היא התכופפה והרימה אותי. בעיניה הגדולות טבעתי לגמרי.

אובות פיתה אותך, ילדה קטנה. אובות חיפש מוצא אל הים. מוצא אל מים רבים, מוצא מהמדבר. למה את מתאמצת עבור אובות? ולא רק אותך פיתה, אובות, בני האהוב, שאסור לו לנדוד בעולם.

נבהלתי. הבנתי שחיי וחיי כל חברותיי בסכנה, כי האלה אולי תשמיד את אובות. אתו גם אנחנו נושמד. בכיתי. לא התחננתי, לא התפללתי, לא ביקשתי כלום. רק בכיתי.

בתוך הבכי נולד השיר שאני שרה תמיד, שיר שפותח את ערוצי החיים לאובות, נהרות של מים הבאים אליו."

ההיסטוריונית שתקה.

איפה בתזים? הרהרה ההיסטוריונית. חלק של תשובה עלה בה. אבל מכת פחד נוראה הכתה בליבה וכמעט הרגה אותה.