מסיפורי העץ אובות, פטה מורגנה

 פטה מורגנה

 

אחת מעוזרותיה הנאמנות ביותר של האלה היא פטה מורגנה. דמות ערמומית חסרת גוף אך בעלת תושייה ויכולת להלביש על עצמה מלבושים מגוונים במיוחד.

רבות מהפיות החוקרות את נוזל החיים של אובות חוקרות קשרי האלה עם שאר האלים והאלות, העוזרים הסרים למרותה. האלה עצמה אישרה לאובות לזמן קבוצה מצומצמת של ילדות בעלות יכולות רוחניות ורגשיות יחידות במינן, כאלו שיכולות להעמיק חקר בנוזל החיים, באלה ובחייה הארוכים. אחד הנושאים שמעניינים קבוצת עילית זו הוא: המחסום בינו לבין העולם האם הוא תולדה של עיוות המציאות, של חזיון שווא כמו אותה האש על הסנה במדבר. היתכן, שאלה הפיה בינה את הפיה מאיה, שמחסומו של אובות תלוי בפטה מורגנה?

מאיה התעניינה מאוד במה רואות הילדות כשהן מגיעות לאותו גבול בין מציאות לבין העץ אובות.

היא שאלה את הפיות שפגשה לאורך השנים שאלה זו "מה ראית כשהגעת לעץ אובות?"

תשובות  מוזרות מאוד, כי אף אחת לא דמתה לרעותה.

אחת מהתשובות ריגשה את מאיה במיוחד.

מורז, פיה שהגיעה בגיל שלוש לאובות, אחרי שהוברחה משיירת של סוחרי עבדים סיפרה לה:

אני זוכרת שישבתי בתוך סל גדול, צועקת לאמי ולאבי שיבואו להציל אותי. היה חם, הסל הטלטל ימינה ומשאלה ללא הרף. הקאתי, ובכיתי וצעקתי יותר, עד שנרדמתי.

התעוררתי כשהרגשתי מכה בגבי, חזקה ולא נעימה. פתחתי את עיניי, וראיתי שיירה של גמלים מתרחקת באופק. רק אני לבד באמצע שום מקום. היה לילה. ראיתי את הכוכבים ושביל רחב עמוס באורות מנצנצים באמצע השמיים. מראה קסם.

כל הכאבים עזבו אותי. נעמדתי ורציתי נורא לגעת במראה הקסום הזה. עמדתי על קצות אצבעותיי ונפלתי.  התאוששתי וההתבוננתי סביבי. חושך. לא ראיתי דבר, אבל הרגשתי את החול תחת כפות רגליי. נהייה לי קר מאוד. לא לבשתי כלום. עירומה לגמרי.

פחדתי כלכך כך, אבל אז איזה קול עדין בראשי נשמע, קול ששר. לא היו מלים, היו צלילים מלטפים, שהזכירו לי את אמא. בכיתי כי אהבתי מאוד את אמי. לא ידעתי לאן היא הלכה, למה היא עזבה אותי. גם היום, כשאני חיה על אובות כבר עשרות רבות של שנים אין לי מושג לאן נעלמה, למה היא נטשה אותי. הכאב עדיין חזק. הקול הגיע ממקום מסוים. הפניתי ראשי אל מקור הקול. לא ראיתי כלום, אבל המתיקות וההבטחה בקול גרמו לי להתחיל ללכת לכיוון ממנו מגיעים אותם צלילים קוסמים.

הלכתי, השמש זרחה בינתיים. ראיתי את זהב האדמה, השמש התחילה לחמם, בהתחלה זה מצא חן בעיניי, אבל לאט לאט הרגשתי את הזיעה, ואז את הצמא, ואז אם החום הנורא בכפות הרגליים, את הצריבה, את הכוויה. נפלתי על ברכיי וזחלתי על ארבע. לא בכיתי ולא צעקתי. מה כבר ילדה בת שלוש יכולה לעשות בלב המדבר?

או אז הרגשתי הקלה. האדמה פחות חמה, קרירה ונעימה. יש דשא עליה. עצים מסביב. לא רחוק היתה בריכה קטנה. זחלתי אליה במהירות רבה, הכי מהר שיכולתי. הכנסתי ראשי אליה ושתיתי מים. אבל את יודעת מאיה, שלא שתיתי מים, שתיתי חול. פניי התמלאו בשלפוחיות. אבל עבורי היתה בריכה של מים טעימים. בריכה אליה יכולתי להכניס את גופי, לשטוף את הכאבים, להירגע.

כשיצאתי מהבריכה, כבר הייתי ללא גוף יותר.

הפער הנורא בין המציאות לבין האשליה של מורז הטריד מאוד את מאיה. הסיפור גילה לה דרך איומה למות, דרך בה הילדה המסכנה חונקת עצמה למוות מרצון, מטילה מומים בגופה מרצון, הזו אכזריותה של פטה מורגנה או אכזריות האלה?

היא השקיעה את ראשה עמוק יותר בתוך נוזל החיים מחטטת ומחפשת תשובות לאימה שהתגלתה לה בסיפורה של מורז.

מדוע האלה חושבת שיש מקום לאכזריות בתהליך המעבר מהחיים אל עולמו של העץ אובות? מיהו הכוח שקבע אכזריות זו, האלה או פטה מורגנה?

 

 

 

 

 

ימאיה, פיית המים

 הסיפור על ימאיה, פיית המים

הפיות אצל אובות תמיד מוטרדות בחקר סוגי האנרגיות בעולם. מדי פעם צצה אצלן, על הענפים, בגבהים שונים איזו פיה שמשקפת אנרגיה ייחודית מאוד.

כזו היתה ימאיה. כמו אחיותיה הרבות, היא הובאה לאובות בילדותה. ההיסטוריוניות יודעות לספר שכוחה בלט במגע עם נוזל החיים של אובות, היא אנרגיית המים במדבר היבש.

כשחלפה דרך המחסום בין החיים ובין אובות עלה נד מים אדיר סביב לאובות. אובות רעד. הענפים זעו ונעו במהירות לא צפויה. הפיות עפו מענפיו, מבתי הזיתים הקטנטנים. כולן פרשו כנפיים ושרו בקולן הצלול, המרכך, המרגיע את שיר המים:

שאו מים קולכם ברמה

שאו גליכם אל על

האלה הבוראת מושיטה ידיה

נהרותיכם זורמים אל תוך אצבעותיה

למה לך כי תפחד אובות

למה לכן אחיותיי, בנות אובות

לפחד

הירגע מים אדירים

נוח נד מים

חזרו למקומכם

מאגר חיי אובות

מעל קולן של הפיות נישא צליל דק ועדין מאין כמותו, מילותיו לעד חקוקות בנוזל החיים של אובות:

מים אדירים

גזלן וגנב אובות העץ

מן המים הרחוקים הביאני אל המדבר הצחיח

עץ אכזר אוכל נשמות

ואתם, מים אדירים

מה לכם כי תרעשו, תצעקו

לא לכם ולא לי הכוח

הקול הדק והעדין השתלט על קול מקהלת הפיות. האלה אספה את ידיה שואבות המים. המדבר נרגע, נד המים נעלם, והשמש האכזרית ייבשה את האדמה סביב לאובות. ולא נודע כי עלו המים אי פעם.

חבורת פיות מים הצטרפה אל ימאיה. כולם יושבות וחיות על הענף הבשרני ומלא נוזל החיים של אובות.

באחד הימים הרחוקים ההם, ימאיה רקדה על הענף ושרה לה. חברותיה הצטרפו אליה. נוזל החיים עצר זרימתו באובות. ההיסטוריוניות שלומדות מנוזל החיים, שכותבות בו את תולדות אובות הראשונות ששמו לב. עייפות השתלטה עליהן, שמחת החיים נגוזה. הן נפלו כעלים יבשים מאובות אל האדמה. אחריהן פיות נוספות נפלו. ימאיה וחברותיה המשיכו בריקודן מלא אור השמש. מה להן וליובש באובות?

האלה נבהלה.

גם היא חשה ביובש המשתלט על ברואה האדיר. עיניה נעצמו. שתי ידיה הושטו ובבת אחת שפכו מים על אובות. הרוקדות נרטבו וחדלו מריקודן.

נוזל החיים חזר לנוע באובות. הפיות חזרו לענפיו בעזרת הרוקדות שירדו מטה מטה והרימו פיה אחר פיה אל ענפי אובות.

טוב זה לא היה פשוט כלכך. מה לימאיה ולסידורי הפיות על אובות? מה לה ולגילן של אחיותיה? להסדרי הכוח? להתמחויות כוחות הפיות?

סדר העולם התהפך. סדר החיים על אובות התהפך. האלה מרטה שערותיה, ההיסטוריוניות כעסו, צעקו ולבסוף, משעייפו נצמדו אל נוזל החיים ולמדו ממנו את סוד הסדר.

הן שרו,

שירן הדריך את הפיות חזרה לענפן, לבתיהם הנקיים.

וימאיה

ימאיה חיה שנים ארוכות על אובות. משתמו ימיה על העץ, נפער בור עמוק ליד אובות, בור מלא מים כהים, קרים וריחם ריח מיטיב. ימאיה צנחה למים.

הבור נסגר, והיא נעה, שרה, צוחקת ורוקדת בנוזל החיים של אובות. עד היום.

 

 

 

 

הפיה מן הים

 זו מן הים הרחוק

כל מבט בצבר פיותיו על ענפיו מבהיר לאובות שהוא לא זוכר כלום. נוזל החיים שלו, בו רשומות ומתועדות כל הפיות שהגיעו אליו אי פעם עובר בין צבירי מוחו המפוזרים במקומות שונים בו, ואובות מתקשה ליצור זרם אחד מתוך רבבות הזרמים שבנוזל חייו.

ובכלל, שאלה שיקסטה פעם, אחת ממנהיגות עדת הפיות בענפים האמצעיים בו, מי באמת יודע וזוכר אותנו? מה יקרה כשאובות ייעלם מן העולם? לאן אנחנו נלך? או נמריא, או נצלול?

לפעמים, כשבטעות אחת מהפיות נושרת לאדמה עם זית שבשל וכבר כבד לאובות לשאתו, זכרון קיומה תלוי רק באחיותיה. לפעמים האומללה נאכלת ונבלעת בבטן החיות שמגיעות לאכול את פריו של אובות, לנקות את סביבתו, לנקות אותו מטפיליו הרבים, מעורו היבש והמתקלף.

וזו מן הים, מי מכיר אותה בכלל?

קראו לה בתזים. מן הים היא באה ואל אובות עץ הזית הגיעה.

מאין באה ולאן הלכה?

האם חזרה אל הים?

האם חזרה אל הים הגדול?

האם נדדה אל המדבר הגדול?

האם נעה בבטני הנוודים אל עולמות אחרים?

ההיסטוריוניות אשר צמודות אל נוזל החיים סיפרו את סיפורה הקצר של אומללה זו. בזימה באה מן הים, לפני עידנים, כשבני אדם עוד הפליגו רק על זרמי מעמקים. משפחה אחת גדולה, הרבה מבוגרים הרבה ילדים הושלכה אל חוף.

משפחה אחת, הרבה ילדים נדדה עד שמצאו מקום קרוב לאובות, ולא ידעו סכנתו כי רבה. ידעו שיש להיזהר מציפורי טרף, מחיות מדבר ומנחשים גדולים.\עץ היפה, הירוק-כסוף מילא עיניהם בחלומות על גדולה, על עתיד מפואר.

בתזים אשר על המים, על נוזל החיים.

מן הים היא באה עם משפחתה. אובות פיתה אותה אליו. והיא תינוקת בת שלוש תמימה ושמחה עזבה מאהל הוריה והלכה אל אובות. אל העץ הירוק-כסוף, אל הכוח והשמחה שהבטיח לה.

משהפכה לפיה גם הפכה למוצאת נתיבי המים במדבר, בעולמות העמוקים תחת פני  האדמה.

ההיסטוריונית ממלאת גרונה בקולה של בתזים, שאיננה:

"לא עוזרות מילות הכישוף שלמדתי מאובות. האדמה יבשה. נהרות המים מצאו אפיקים אחרים לזרום בהם. האלה הבוראת מסבה  פניה מאובות. היא כועסת עליו.

חלמתי חלום ובו ראיתי את האלה גדולה, מלאה בצבעי החיים. פניה העדינים זועפים, עיניה יורקות צבעי כחול, ירוק, טורקיז ומדי פעם גם נחושת בם. זחלתי אליה בזהירות ונגעתי בנעליה היפות. היא התכופפה והרימה אותי. בעיניה הגדולות טבעתי לגמרי.

אובות פיתה אותך, ילדה קטנה. אובות חיפש מוצא אל הים. מוצא אל מים רבים, מוצא מהמדבר. למה את מתאמצת עבור אובות? ולא רק אותך פיתה, אובות, בני האהוב, שאסור לו לנדוד בעולם.

נבהלתי. הבנתי שחיי וחיי כל חברותיי בסכנה, כי האלה אולי תשמיד את אובות. אתו גם אנחנו נושמד. בכיתי. לא התחננתי, לא התפללתי, לא ביקשתי כלום. רק בכיתי.

בתוך הבכי נולד השיר שאני שרה תמיד, שיר שפותח את ערוצי החיים לאובות, נהרות של מים הבאים אליו."

ההיסטוריונית שתקה.

איפה בתזים? הרהרה ההיסטוריונית. חלק של תשובה עלה בה. אבל מכת פחד נוראה הכתה בליבה וכמעט הרגה אותה.