יוסף והשטן

  

ותיפול על פניה

ראשל ראתה את גוף אביה שרוע על הרצפה, על גבו. פניו המעונים נראו כמו מביטים בה, הישר לעיניה. עיניו בלטו מחוריהן, כלכך עז מבטן והיא לא העלתה על דעתה שמת הוא. ידיו היו כרוכות זו בזו, האמות בשתי כפות ידיו מצביעות אל מקום כלשהו על הקיר. שערות ראשו סמורות.

מצדה השמאלי, היא ראתה את אמה מתכווצת אט אט, מתקפלת לתוך עצמה, ממש כמו מכונית בגריטה. כשמה שנשאר מאמה מצא מקומות על הרצפה יצא ממנו עשן ורוד בעל ריח עדין ונעים. העשן אפף אותה מכף רגל ועד ראש. היא ניסתה להתנער ממנו, לצאת ממנו. בזווית העין היא ראתה צל שחור עולה משאריות אימה ומנסה להיכנס ולהתערבב עם הוורוד.

פחד אחז בה. פחד וגם כעס נורא וחזק מאי פעם. היא הבינה בגופה שהשחור הזה, הצל הזה, הוא האחראי למות אימה, אולי גם למות אביה. בעניין הזה לא ממש היתה בטוחה לגמרי.

עייפה התישבה על כסא הסמוך  לשולחן אביה והסתכלה בשולחן ובמה שעליו. זה היה שולחן ישן. לפי אביה הוא כבר 200 שנים במשפחה. זו הפעם הראשונה שהתבוננה בו בעיון ובמה שעליו.

את עיניה לכדו שלושה קלפי טארוט בפתיחה: מלאך – מוות- אש. מימין לקרוא או משמאל, ומה זה חשוב בכלל. השלישייה הזו הסבירה לה את הסכנות שאביה בחר ללכת בינן.

היא שמה לב שמוות במרכז.

מוות הוא מוות תמיד. היא ידעה שאצל מכשפים גדולים המוות לעולם אינו סיום כי אם התחלה, אבל היא גם ידעה שאם מוות מופיע במרכז הפריסה של שלושה קלפים, משהו מאיים נשאר. אותו צל נורא שמחפש דרך להיכנס לעשן המגן.

מתהומות נפשה, מזיכרונות שאין לה מושג מהיכן הגיעו אליה היא פרצה בצווחה צורמנית ובידיה החלה לבצע מחוות השבעה והגנה. ראשה נשען לאחור, עיניה צפו בתקרת חדר אביה, היא ראתה מפה אסטרולוגית. לא הבינה דבר וחצי דבר בה, אבל הבינה שעליה להפעילה במלוא כוחה.

סדרת הברות-השבעה מני קדם זרמה מפיה.

הצווחה נעלמה ובמקומה הגיע ניגון עדין, רגיש, הרמוני מאוד.

העשן הוורוד התגבש אט אט לשכבה קרומית שעטפה אותה ומנעה מהצל השחור להתקרב אליה. הצל סבב אותה במהירות גוברת והולכת. או אז הפך או קיבל צורת חץ ונע במהירות בלתי נתפסת בעין אליה.

המכה שחטפה היתה קשה מאוד. היא התנודדה בכיסא. הכיסא כמעט נפל כשהיא עוד עליו. זיעה פרצה מכל מקום בגופה ושיערה סמר. היא המשיכה בהשבעה ובקריאה לכוחות שיכולים להציל אותה.

אין עונה.

אין מענה.

הייאוש אחז בה. היא הרגישה שקרום ההגנה שסיפקה לה אמה לא יחזיק זמן רב מעמד. העשן הוורוד התגבש יותר ויותר והיא הרגישה איך המגע העדין שלו הופך למגע מחוספס של חומר קשה, שאולי יחנוק אותה לו יכסה את פניה.

סכנה מחוץ לה בצבע שחור, סכנה עוטפת אותה בצבע ורוד.

ראתה מחדש את פרישת הטארוט. מלאך – מוות – אש. מלאך הוא תקווה, איזון חשבה בליבה והאש מטהרת, מגרשת את הרע.

עד יום מותה ראשל לא הבינה איך ניצלה מהתופת בחדר אביה. היא זכרה, וסיפרה ליוסף בנה, שהצל השחור המפחיד לבש אט אט צורה של חיה-אדם, היא לא מסוגלת לספר לו איזו צורה.

היא זכרה שכאשר נזכרה שני הקלפים משולחן אביה וראתה צורתם, דמותם, צבעיהם בעיני רוחה הצל התרחק.

הצל התרחק. הרימה ראשה בתחינה, פיה ממלל מילות השבעה והגנה. החומר הוורוד חזר להיות עשן וריחו המתוק נישא באוויר.

ותיפול על פניה בתודה.

הוא השאיר  ירושה שלעולם לא נודעה לה.