שיזוקה

 שיזוקה היא שמתה צעירה

יש שנים ארוכות בהן דבר לא קורה בנופו של עץ אובות. אלה שנות העמקת הידע, השבחת נוזל החיים ופרידה מפיות עתירות שנות חיים.

צריך לדעת שפיות חיות על אובות מאות שנים. הפיות חסרות גוף חומר, יש להן גוף קסם שבורא אובות עבורן על פי הוראות האלה שבראה אותו.

לפעמים פיה נעלמת לה מעולמות עץ אובות ומקהילות בהן היא חברה מגיל צעיר, כך נעלמה לה שיזוקה, פיה שהגיעה אל אובות באחת התקופות הרגועות מאוד בחייו.

אפוני מגדולות ההיסטוריוניות שפעלו בעץ אובות כמעט אלף שנים אהבה לספר את סיפור חייה ומותה של שיזוקה.

--

השמש שזרחה היתה צהובה כעלי החלמונית היפה. היא היתה עטורה סביבה בצבעים חיוורים אבל בולטים, אפור וסגול וכחול. צבע נחושת וצבע של דם.

האוויר היה נעים, מריח ריחות לילה שעבר ללא שפיכות דמים, לילה בו אף טורף לא טרף ואף חיה לא נטרפה. הכל הבטיח עוד יום מופלא בעולם ובוודאי בממלכתו של עץ אובות.

פיות הבוקר התעוררו מוקדם כציפורי השיר, ופצחו ברינת הבוקר. קולותיהן נדדו ברחבי המדבר מביאים מזור לחולים, לסובלים ולפצועים. הפיות הצופות מעלה ואל מעבר לגבולות עץ אובות היו רגועות והוסיפו קולן לקול משכימות קום. טל הלילה נאסף מעליו, מענפיו ומגזעו ורוסס בעדינות על מאות, אולי אלפי, הפיות שחיו בו. השמחה היתה רבה.

אפוני אהבה בנקודה הזו לשיר בקולה העדין, לעטוף את המאזינות באותה תחושה של שמחה, של בטחון בעתיד ובחיים, במחשבה שדבר לא ישתנה, שהעולם נעצר לו לרגע קט, נח, אוסף כוחות. ומשידעה שכולן מכושפות היטב בצליל קולה הרעידה אותו, עיבתה אותו, האפילה אותו היטב. רעד עבר בין ההמקשיבות. רעד של פחד, רעד של ציפייה ואולי תענוג-מה.

ליד העץ עמדה רועדת ילדונת צהובת שיער כשמש. עירומה. עורה בגוון מוקה ועיניה סגולות ומפליאות ביופיין. איך הגיעה לכאן. למה הגיעה ביום הנפלא הזה דווקא?

המעבר אל עץ אובות היה מהיר וקל.

הילדה התמסרה לפיות, לא בכתה, כעסה או הוטרדה כשהופשטה מגופה ולבשה את גוף הקסם. הפיות ראו את יופייה הרב, יופי שאין לאף אחרת על העץ. שיזוקה קראו לה הפיות. הן האמינו שהאלה נגעה בה והעניקה לה מתת יופי זו.

שיזוקה הצטרפה לקהילת הפיות המקבלות את פני הפיות החדשות. יופייה הרב הרגיע ילדות רבות שהגיעו לעץ אובות בזמן חייה הקצר. היא גם היתה חלק מקבוצת הפיות שמנעה מילדים קטנים להצטרף לקהילה. לפעמים הם ראו את יופייה ברגע מותם, יופי שליטף וניחם אותם.

אפוני עצרה בנקודה זו תמיד את שטף הסיפור. היא חיכתה שמישהי תשאל אותה:

מדוע היא מתה צעירה?

אף פעם השאלה לא נשאלה. המאזינות רצו לדעת בת כמה היתה שיזוקה במותה? איך היא מתה?

אלה תשובות שאפוני נתנה רק כשהסיפור הסתיים.

"אתן לא רוצות לדעת מדוע שיזוקה מתה צעירה?" היא שאלה בקול מלא הרהורים, שמחה. אף פעם אפוני לא היתה עצובה כשסיפרה את סיפור שיזוקה.

שיזוקה באה עם יופיו של יום ומתה עם יופיו של הלילה, היא אמרה.

שיזוקה קוללה על ידי ילד בן 3 שהגיע לעץ, והבין שהוא ימות. ילדים, אמרה אפוני, לא יודעים דברים כאלה. אולי הם מרגישים שסופם מגיע, אבל לא יודעים. הילד הזה היה אחר. הוא ידע ששיזוקה שרה לו את שיר המוות, שיופיה מנסה להרגיע את הסירוב שלו למות, שקולה משקיט את סערות הנפש הקטנה שלו, צמאת החיים. הוא כעס. והוא קילל אותה:

"הלוואי שתמותי צעירה"

שיזוקה אמרה לי, סיפרה אפוני, שכששמעה את הקללה נחה עליה שלווה גדולה. היא לא נבהלה ולא רצתה לשנות את מסלול הקללה. עץ אובות נרעד כששמע את הקללה, האלה שנגעה בנפש שיזוקה לא נרעדה. היופי העל טבעי, אפילו אצל פיות, גובה מחיר עצום מהעולם, מנוזל החיים ומהאיזון העדין בקהילות הפיות.

אפוני החלישה קולה וסיפרה:

אנחנו הוותיקות חושבות שהילד בא וזכה למודעות המוות על ידי האלה.

אנחנו הוותיקות חושבות שהאלה לא יכלה לשאת את יופייה של שיזוקה.

אני יודעת שאתן רוצות לדעת בת כמה היתה שיזוקה, היא היתה בת 40 שנות אדם, והיא מתה בשנתה עטופה בשירת האלה ואחיותיה, בליל קיץ מלא כוכבים, כשהגלקסיה מציירת בשמיים ציורי אור נשגבים.